בן ציון דעבול: "יום ראשון העקוב מדם" בצפון אירלנד

יום ראשון העקוב מדם[מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן] 

מבוא – שורשי הסכסוך בצפון אירלנד[1] 

הסכסוך בצפון אירלנד הינו סכסוך דתי ולאומי בין האוכלוסייה הפרוטסטנטית, התומכת, ברובה, באיחוד עם בריטניה, ובין האוכלוסייה הקתולית, אשר תומכת באחת משתי האופציות הבאות: צפון אירלנד עצמאית או איחוד עם הרפובליקה האירית החופשית. הסכסוך נמשך מזה ארבע מאות שנה, ושורשיו נעוצים בתחילת כיבוש אירלנד באוכלוסיה פרוטסטנטית בריטית (ראה מפה כללית בתרשים מס' 1).

האזור העיקרי בו בלט תהליך הקולוניזציה היה אזור Ulster, בו הלך והתבסס, באופן הדרגתי, רוב פרוטסטנטי. בשנת 1649, פלש Cromwell לאירלנד. הוא השמיד, עד שנת 1652, שליש מתושביה האירים (504,000 מתוך 1.5 מיליון תושביה) וגרש 100,000

תרשים מס' 1: צפון אירלנד – בין בריטניה לאירלנד

(מתוך אנציקלופדיה y-net, 2003)צפון אירלנד

מתושביה. אדמה אירית רבה הוחרמה וניתנה לחיילים בריטיים, לשם חיזוק האחיזה הפרוטסטנטית והנאמנות לבריטניה באירלנד.

האכזריות הבריטית בתקופה זו, מספקת חלק מן ההסבר לתחושת ההשפלה והאיבה, שחשים האירים כלפי בריטניה. ב- 1801, הפכה אירלנד לחלק מבריטניה ונשלטה מלונדון. בין השנים 1845 ועד 1851 פקד רעב גדול את אירלנד, אשר הביא למותם של מיליון אירים ולהגירתם של מיליון נוספים, ובעשור שבין 1841 ועד 1851, קטנה האוכלוסייה האירית, מ- 8.2 מיליון, ל- 5 מיליון נפש. באותן שנים, יוצאה תוצרתה החקלאית של אירלנד לבריטניה, מעשה שתרם לתחושת הקיפוח האירית. שנים אלו חיזקו את האופוזיציה לממשל הבריטי ואת הלאומנים.

ב- 1858, הוקם ה-Irish Republican Brotherhood וסחף לשורותיו אירים קתולים רבים. במהלך המאה ה- 19, הועלו תביעות לעצמאות אירית, והחלה להיווצר תנועה השואפת לשלטון עצמי. מנגד, עמדה האוכלוסייה הפרוטסטנטית, האנגלו אירית, שראתה את זכויותיה וקיומה כרוכים בשלטונה הישיר של בריטניה.

ב- 1911, הוקמה חזית נגדית לדרישות הלאומיות האיריות ולמען האיחוד עם בריטניה, בשם Ulster Unionist Council. הרגשות הלאומיים האיריים הגיעו לשיא ב- 1916, כאשר פרץ מרד בדבלין. מרד זה כונה על ידי הבריטים, ה- Easter Rising (אליצור 1996, ע' 55), והוא העניק תנופה נוספת למלחמה למען עצמאות אירלנד. המרד דוכא, אולם, המאבק המזוין נמשך על ידי ה- Irish Republican Army (IRA), שהמשיך במערכה כנגד הממשל הבריטי, כדי לאלץ את הבריטים לסגת מאירלנד הצפונית. שמו של ארגון זה אוזכר, לראשונה, בקרב האסירים שנעצרו ב- Easter Rising, ב- 1916, והיה, בעצם, שם חדש ל-Irish Republican Brotherhood הוותיק (אורן 1993, ע' 12).

מלחמת העצמאות האירית

ב- 1920 חוקק חוק, ה- Government of Ireland Act, שהכריז על קיומם של שני בתי פרלמנט באירלנד: האחד בדבלין, שכלל את מה שלימים יהיה אירלנד החופשית, ובסמכותו היו 26 מחוזות; והשני בבלפסט, שכלל את רוב האיזור, שלימים יהיה צפון אירלנד, ובסמכותו 6 המחוזות הנותרים (מתוך תשעת המחוזות של Ulster) (אליצור, 1996, עמ' 88-52).

תחיקה זו הותירה את צפון אירלנד כחלק חוקי של הממלכה המאוחדת, אך עם סמכויות שלטון עצמי מוגבלות, הניתנות לביטול באמצעות צו של הפרלמנט הבריטי. החקיקה ב- 1921, המכונה בפרלמנט הבריטי  Special Power Act (SPA), חילקה את אירלנד לשתי מדינות.  (אליצור,  1996, ע' 68): האחת - דרום אירלנד, הקיפה 26 מחוזות, שכללו 80% משיטחה של אירלנד ו- 66% של האוכלוסייה;  והשנייה - צפון אירלנד, שכללה שישה מחוזות מתוך תחומה של אולסטר. חקיקה זו הגבילה את זכויות האירים, פגעה בעצמאות שתי המדינות – אירלנד ואירלנד הצפונית, והשאירה את זכויות הטלת המיסים, ברובן, בידי הפרלמנט הבריטי (אורן וגל, 1993). חקיקה זו אושרה כל שנה, עד 1928. אז, הוארכה לחמש שנים, ובסופן, הפכה לתחיקת קבע. למרות זאת, היא לא הורגשה כמעט, עד פרוץ העימותים, בסוף שנות ה- 60' ונפילת ממשלת צפון אירלנד (שכיהנה ממרץ 1971 ועד מרץ 1973) בראשות בריאן פאונקלר (אליצור,  1996, ע' 60).

ב- 1922, קיבלו 26 המחוזות מעמד של דומיניון בריטי, והוכרו כמדינת אירלנד החופשית (שמכונה, החל מ- 1949, בשם "הרפובליקה האירית"). ששת המחוזות הנותרים מהווים את צפון אירלנד ונותרו במסגרת הממלכה המאוחדת. באמצעות הרוב הפרוטסטנטי בצפון אירלנד, שמרו התומכים באיחוד עם בריטניה על שליטה מוחלטת בפרלמנט בבלפסט ובקבינט הצפון אירי. הקתולים בצפון אירלנד היו נטולי כוח פוליטי וסבלו מאפליה בתחומי החיים השונים. בשנות ה- 60' המאוחרות, נוצרה תנועה פעילה לזכויות האזרח, ששאפה לפתור את טענות הקתולים בדרכים לא אלימות. פעילותה הביאה להתעוררות ביטויי מחאה קתוליים ולמצעדים המוניים. ניסיונות ממשל צפון אירלנד למנוע מצעדי מחאה, במיוחד ב- Londonderry, בשלהי 1968 ותחילת 1969, הובילו לאלימות רחוב המונית של האוכלוסייה הקתולית ברחבי צפון אירלנד. מנגד, פנו קיצונים פרוטסטנטים לדרכים אלימות נגד פעילים קתוליים. ב- 1969, הסלימה האלימות לכדי שימוש בפצצות ובחומרי חבלה כנגד משרדי ממשלה ומתקנים חיוניים. מהומות בקנה מידה רציני פרצו ב- Londonderry, במהלך תהלוכה פרוטסטנטית. הם גרמו לשרשרת התפרעויות ברחבי צפון אירלנד, אשר דוכאו על ידי כוחות צבא בריטי. באפריל 1969, ביקשה ממשלת צפון אירלנד מכוחות צבא בריטיים להגן על מבני ציבור ומתקנים חיוניים. שתי הממשלות החליטו על פיקוד בריטי אחוד לכל כוחות הביטחון ב- Ulster (אליצור, 1996;  עמודים 58-56). ב- 1970, אירעו תקיפות בקנה מידה גדול על כוחות הביטחון, רובן על ידי ה-I.R.A . תקופה זו התאפיינה גם על ידי ירי הפחדה של יריבים, ומה שכונה על ידי ה- I.R.A "ירי עונשין", שמטרתו הייתה להרתיע עדים מלתת עדות, ולהרתיע אזרחים מלשמש מושבעים בבתי משפט (אליצור, 1996, ע' 58).

"וועדת Cameron" ב- 1969 (אליצור, 1996 ע' 59) שהוקמה על ידי ממשלת בריטניה בכדי לחקור את נסיבות ההתפרצויות האלימות בצפון אירלנד, החל מ- 1968, סיכמה את הסיבות לאלימות בצפון אירלנד כדלקמן[2]:

  • תחושה גוברת של קיפוח וחוסר צדק בקרב הקתולים בצפון אירלנד, בתחום הדיור והתעסוקה, על ידי הרשויות המקומיות.
  • מניפולציה של הממשל המקומי, ביחס לגבולות אזורי הבחירה, כדי לשמר שליטה פוליטית של הפרוטסטנטים.
  • חוסר יכולת של המשטר הפרוטסטנטי לחקור תלונות של קתולים.
  • התמרמרות בקרב הרוב הקתולי, כי כוחות הביטחון מגויסים מקרב הפרוטסטנטים, וכמו כן, תחושת כעס כלפי תקנות החירום למלחמה בטרור.
  • קיטוב בין פרוטסטנטים לקתולים בשל פעילות ארגונים קיצונים פרוטסטנטים.
  • תחושת כעס בגין האיסור להפגין ולצעוד, והתנהגות שלוחת רסן של כוחות הביטחון כנגד הקתולים.

ב- 1973 הועברה חקיקה חדשה, ה- Northern Ireland Constitution Act, 1973, אשר ביטלה את מישרת המושל הבריטי ואת הפרלמנט בצפון אירלנד וקבעה חלוקת סמכויות חדשה. מחד גיסא, קיום אספה צפון אירית וזרוע מבצעת; ומאידך גיסא, השארת האחריות בנושאי חוץ, הגנה וביטחון בידי בריטניה. האסיפה בת 78 חברים נבחרה ביוני 1973, בשיטת יצוג יחסי, שמבטיחה ייצוג הולם למיעוט הקתולי. השר לעיניני צפון אירלנד בבריטניה מינה גוף מבצע מתוך חברי האספה משתי הקהילות, הפרוטסטנטית והקתולית, בראשות בריאן פאולקנר, אשר שימש ראש ממשלת צפון אירלנד, ממרץ 1971 ועד מרץ 1972. בדצמבר 1973, נפגשו נציגי ממשלות בריטניה ואירלנד והגוף הביצועי של צפון אירלנד והגיעו להסכם, לפיו, נוצר גוף חדש בשם  ה- Council of Ireland, אשר חבריו יבחרו מממשלות צפון אירלנד ומהרפובליקה האירית. לגוף זה היו סמכויות בתחומי הכלכלה והתרבות, בשני חלקי אירלנד. מכל מקום, הסכם זה והסדרים חוקיים חדשים בצפון אירלנד נדחו על ידי פרוטסטנטים רבים והובילו לשביתה כללית, ב- 1974 (אליצור, 1996, עמ' 60). במאי 1974, הוכרז מצב חירום על ידי ממשלת בריטניה. הגוף הביצועי נאלץ להתפטר, האסיפה הושעתה, וצפון אירלנד חזרה להיות תחת ממשל ישיר של ממשלת בריטניה. השר לענייני צפון אירלנד היה אחראי לשלטון בצפון אירלנד, תחת צו פרלמנטרי, המתחדש מידי שנה (אליצור, 1996, עמ'61).

[בתמונה: יום ראשון העקוב מדם גרם לגל מהומות חסר תקדים, ב- 26 מחוזות. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Tiocfaidh ár lá 1916 לאתר flickr]

ב- 1997, נבחר טוני בלייר לראש ממשלה בבריטניה, ומפלגת הלייבור זכתה ברוב עצום. אז, חידשו הצדדים את השיחות. שיחות אלה הובילו, ב- 1998, לתוכנית שלום, שתעניק מידה מסויימת של שלטון עצמי לצפון אירלנד ותאפשר הקמת מועצה משותפת לצפון ולדרום – מועצה, שתוכל, בסופו של דבר, לקבוע את המדיניות עבור אירלנד כולה, בכפוף להסכמה בין בלפאסט לבין דבלין. כחלק מתוכנית זו, שאושרה במלואה במשאל עם, הסכימו תושבי הדרום גם לתיקון החוקה ולוויתור על התביעה לריבונות על צפון האי. צעדים אלה היו משמעותיים ביותר לקראת שלום. בשנות ה- 90' המאוחרות, כבר היתה כלכלת הרפובליקה במלוא התנופה, בעיקר בזכות הכספים שהשקיע בה האיחוד האירופי, ושסייעו לחדש את תשתיות המדינה (ynet, 2004) באוקטובר 2002, החלה מסתמנת נסיגה בהתפתחות החיובית של האירועים, כאשר בריטניה החזירה לידיה את השלטון הישיר על החבל, לאחר חשיפת רשת הריגול של ה- I.R.A בבלפסט. בזמן כתיבת שורות אלה, מצוי ההסכם בסכנת קריסה, בעקבות נצחונן של המפלגות הקיצוניות בבחירות לפרלמנט בצפון אירלנד, בנובמבר 2003 (שדה, 2003).

חקיקת חירום בצפון אירלנד

חקיקת חירום ליוותה את צפון אירלנד מאז היותה ישות יחודית המהווה חלק מן הממלכה המאוחדת, ב- 1921. חקיקה זו, הקרויה בשפת העם "Home Rule", מכונה בפרלמנט הבריטי  Special Power Act (SPA), חילקה את אירלנד לשתי מדינות כמתואר במבוא (אליצור,  1996, ע' 68).

ב- 1973, העבירה הממשלה הבריטית חוקים למלחמה בטרור, אשר משמעותם היתה הגבלת פעילותם של ארגונים, הקשורים בפעילות טרור או בפעילות, אשר יכולה להתפרש כטרור, בתחומי בריטניה וצפון אירלנד. חוקים אלה מאפשרים לשפוט בפני שופט יחיד, ללא מושבעים, מי שנאשם בעברות רצח, הרג, פגיעה באדם ובעבירות הקשורות באחזקת חומרי חבלה ונשק. החוק מאפשר ביצוע חיפושים, החרמות ומעצרים ללא צו שופט, על ידי המשטרה וכוחות הביטחון בצפון אירלנד. החוק מאפשר להרחיק חשודים בפעילות טרור מתחומי בריטניה, צפון אירלנד והממלכה המאוחדת, והוצאת צווי מעצר, לזמן בלתי מוגבל, על ידי השר הבריטי, הממונה על ענייני צפון אירלנד. כמו כן, מאפשרת החקיקה נקיטת צעדי מניעה, בניגוד לענישה המקובלת בהליך המשפטי. החקיקה, הידועה בשמה – Northern Ireland Emergency Provision Act – NIEPA, הותאמה לצרכי השעה, ואפשרה מעצר ללא צו מעצר, על ידי המשטרה, עד 72 שעות, וללא צורך בהבאה בפני שופט; אפשרות מעצר, על ידי איש צבא, עד 4 שעות, ללא סיבה מיוחדת; חיפוש חומרי נפץ ונשקים ללא צווים; הגדרת חברות/השתייכות לארגון טרור או סיוע לו כעבירה; משפט על העבירה של חברות/השתייכות לארגון טרור, בפני שופט יחיד, ללא מושבעים; העברת חובת ההוכחה, מעל לכל ספק סביר, מהתביעה לנאשם, במקרים של חשד לשימוש ו/או אחזקה של חומרי נפץ, בניגוד לנוהל הרגיל, המחייב את התביעה להוכיח את אשמת הנאשם בבית המשפט, מעבר לכל ספק סביר; והגמשת כל הפרטים הטכניים והכללים בגביית עדויות ובאיסוף ראיות מפלילות, שניתנו על ידי החשוד כאשר היה ברשות המשטרה.

חקיקת ה-Prevention Of Terrorism (Temporary Provision) Act", P.T.A., התקבלה לאחר הרג 21 אנשים, בעת תקיפת שני פאבים ב- Birmingham שבבריטניה, ב- 1974. מטרתו של החוק למנוע מעשי טרור, והוא מאפשר לשר הפנים להרחיק מתחומי בריטניה או מתחומי הממלכה המאוחדת חשוד בביצוע, בהכנה או אף בהסתה למעשה טרור. סמכות דומה ניתנת לשר לענייני צפון אירלנד. זוהי סמכות, הניתנת לזרוע המבצעת, בלא כל מעורבות משפטית, ועל סמך מידע, שאינו יכול להיחשף בבית משפט בדלתיים פתוחות. חקיקה שנייה מעניקה סמכות למשטרה להחזיק בבן אדם במעצר עד שבעה ימים, בלא להביאו בפני שופט - למשטרה סמכות לעצור אדם בלא צו מעצר על סמך חשד, כי הוא ביצע או מעורב בעבירות טירור, ולהחזיקו בסמכותם עד 48 שעות, ולשר הפנים נתונה הסמכות להאריך את תקופת המעצר עד שבעה ימים בסך הכל. החוק מאפשר פיקוח נרחב על הנמלים, ומאפשר למשטרה סמכויות לחפש ולעצור אנשים בנמלים, בכדי לקבוע, האם הם מעורבים בפעילות טרור או האם עברו עבירה, על פי החוק. טרוריסטים וחשודים בטרור הובאו למשפט, בצפון אירלנד, בפני בית דין פלילי מיוחד, ללא מושבעים. המעמד, שהוענק לנאשמים, ב- 1972, כבעלי מניע פוליטי, בוטל ב- 1976, והם זכו ליחס של פושע פלילי.

חלוקת האחריות בין המשטרה לצבא

הכוחות החמושים באופן ממסדי בצפון אירלנד כללו את הגופים הבאים: (אליצור 1996).

  • Royal Ulster Constabulary (RUC) - כוח המשטרה החמוש של צפון אירלנד, המושתת, ברובו, על כוח אדם, המשתייך לאוכלוסיה הפרוטסטנטית. כוח משטרה זה הלך ותפס, במחציתן השנייה של שנות ה- 70'  מקום חשוב באכיפת החוק ובשמירה על הסדר הציבורי בצפון אירלנד.
  • RUC Reserve (RUCR) - יחידת עזר של המשטרה, במשרה חלקית.
  • Ulster Defence Regiment (UDR) - יחידת מילואים של הצבא הבריטי, המורכבת ממגויסים מאזור Ulster שבצפון אירלנד. יחידה זו אחראית, בעיקר, על בדיקות במחסומים, שמירה וביצוע פטרולים. גם יחידה זו מורכבת באופן, כמעט מוחלט, מפרוטסטנטים.
  • הצבא הבריטי - חיילי צבא בריטי סדיר, המשרתים, משך שנתיים, בצפון אירלנד, ויחידות המשרתות במשימות NATO , המוצבות בצפון אירלנד ברוטציה של ארבעה וחצי חודשים.
  • Gard Siochan – כוח המשטרה של הרפובליקה האירית (במקרה של מעורבות הרפובליקה האירית בפעילות). 

"יום ראשון העקוב מדם" כמקרה בוחן

ב- 30 בינואר 1972, נורו 13 אזרחים בידי יחידת צנחנים בריטית ב- Londonderry, בעת שנטלו חלק במצעד מחאה שקיומו נאסר. הייתה זו ההתנגשות האלימה ביותר מאז התחדשות המהומות, באוגוסט  1969. התהלוכה אורגנה על ידי קתולים  כמחאה נגד חקיקת החירום (ראה את מסלול התהלוכה המתוכנן בתרשים מס' 1). יוזמי התהלוכה, שמחו נגד הפרת זכויות האדם, הצליחו להביא 10,000 משתתפים לצעדה, שתוכננה להסתיים בכיכר העיר. התהלוכה לא קיבלה את אישור השלטונות, משום, שתקנות החירום לא אפשרו התארגנויות אלו.

תחילת התהלוכה הייתה בשעה 14:50. בשעה 15:40 נתקלו הצועדים ביחידת

צנחנים, שנשלחה לאזור. מארגני התהלוכה, שרצו למנוע את ביטול התהלוכה על ידי הצנחנים, הותירו מספר מפגינים מאחור לחסום את דרכם של הצנחנים באמצעות מחסומים. אבנים וחפצים אחרים הושלכו לכיוון הצנחנים, אשר הגיבו בירי קליעי גומי ופיזור גז וסילוני מים. תגובה זו הביאה  לנסיגת המפגינים, שנשלחו לחסום את הצנחנים (ראה תרשים מס' 2).

תרשים מס' 1: המסלול המתוכנן של התהלוכה, 30 בינואר 1972

מתוך: http://news.bbc.co.uk/hi/english/static/in_depth/northern_ireland/2000/bloody_sunday/map/1450.stm

המסלול המתוכנן של התהלוכה

תרשים מס' 2: המפגינים מול הצבא, תמונת מצב בשעה 1540

http://news.bbc.co.uk/hi/english/static/in_depth/northern_ireland/2000/bloody_sunday/map/1540.stm

דעבול - תרשים 2

הצנחנים קיבלו הוראה לעצור מספר רב, ככל שניתן, של מפגינים, והם החלו לנוע לכיוונם. ההתלקחות ארעה בשעה 1610. קשה לקבוע מה הצית את האש. החילים טענו, לאחר מכן, כי נורו לכיוונם יריות מגגות הבתים, והם השיבו באש. עדי ראיה מהקהילה הקתולית טענו, כי צלפים בריטים וצנחנים בריטיים ירו מגגות הבתים ועל הקרקע, לכיוון קהל המפגינים הלא חמוש (ראה תמונת מצב לשעה 1610 בתרשים מס' 3). לאחר 25 דקות של ירי, נותרו 13 קתולים הרוגים על הקרקע (על מיקום ההרוגים והפצועים, ראה תרשים מס' 4). פצוע נוסף מת מפצעיו, ובכך, עלה מספר ההרוגים באירוע  ל- 14.

וועדת החקירה שמונתה לאחר הארוע, על ידי ממשלת בריטניה, היא הוועדה הראשונה שחקרה את אירועי הדמים של ה- 30 בינואר 1972, ונקראה "וועדתWidgery " (1972), על שם העומד בראשה, הלורד Widgery. הוועדה מצאה, כי הצנחנים פתחו באש כמענה לאש. כמו כן, טענה הוועדה, כי הפתיחה באש בוצעה רק לאחר שזוהו כלי נשק בקרב המפגינים.

הקהילה הקתולית לא קיבלה את ממצאי הוועדה וניהלה מאבק נגד מסקנותיה. התוצאה של מאבק זה היתה הקמת וועדה נוספת לבדיקת האירועים, ב- 1998, שכונתה בשם "וועדת Saville" (1988)   (מתוך:

http://news.bbc.co.uk/hi/english/static/in_depth/northern_ireland/2000/bloody_sunday).

תרשים מס' 3: תמונת מצב בעת הפתיחה באש, שעה 1610

http://news.bbc.co.uk/hi/english/static/in_depth/northern_ireland/2000/bloody_sunday/map/1610.stm

דעבול - תרשים 3

תרשים מס' 4: מיקום ההרוגים והפצועים בתום הירי, שעה 1640

http://news.bbc.co.uk/hi/english/static/in_depth/northern_ireland/2000/bloody_Sunday map/16

דעבול - תרשים 4

האירוע עורר גלים בצפון אירלנד. הוא זכה לשם "יום ראשון העקוב מדם" (Bloody Sunday) והפך לתאריך אזכור, אשר מלווה, מידי שנה בשנה, בתהלוכות זיכרון, הפגנות ואלימות ברחבי צפון-אירלנד (אליצור, 1996). 

מסקנות "וועדת Widgery " בעקבות האירועים[3]   

  1. איש לא היה נהרג, לו מארגני ההפגנה הלא חוקית היו נמנעים מליצור עימות בין המפגינים והחילים.
  2. ההחלטה למנוע את קיום המצעד הלא חוקי נתקבלה על ידי מפקד המשטרה ב- Londonderry, החלטה זו מוצדקת.
  3. לו היה הצבא מסתפק בנוכחות לא בולטת, ולא משוגר למשימה רחבת היקף של לכידת מפגינים, יכול היה יום זה לעבור ללא התנגשויות ממשיות.
  4. פקודת מפקד כח הצנחנים לעצור מתפרעים, ולא להשאר במגננה, נמצאה נכונה.
  5. מעצר המפגינים התרחש על ידי כוח הצנחנים, בתנאים שדרשו מהכוח לפעול תחת אש, עובדה שדרשה מהם לפתוח בירי אזהרה, כפי שהורה להם מפקדם.
  6. ההנחיה לבצע מעצר ניתנה על ידי מפקד החטיבה. ההנחיות הטקטיות ניתנו על ידי מפקד הכוח בשטח. הפקודות לא הוצגו לאישור דרג גבוה יותר. היה מקום שמפקד הכח בשטח יציג את תוכניתו לדרג ממונה באופן מפורט יותר.
  7. כלי הרכב והחילים של כוח הסיוע נכנסו לרחובRossville (ראה תרשים מס' 2) תחת אש. מצב זה הפך את פעולת המעצר למשנית. אין סיבה להניח, כי החילים היו פותחים באש, לו לא נפתחה אש לעברם.
  8. חילים אשר זיהו מקור אש היורה לעברם, השיבו באש, על פי הוראות פתיחה באש. אימוניהם הפכו אותם למהירי תגובה ולאגרסיביים. אחדים מהחילים גילו איפוק רב, בהפגינם מידה רבה של אחריות, בעוד אחרים גילו פזיזות. הבדלים אלו נובעים מאופיים ומתכונותיהם של החילים.
  9. הוראות הפתיחה באש, כפי שהחילים הונחו בהוראות הקבע, מספקות. כל הנחיה נוספת היתה מונעת מהחיילים לפעול כמתחייב מהם, להגן על עצמם, ולפגוע במי שירה עליהם.
  10. איש מהפצועים או מההרוגים לא נמצא עם כלי הנשק בידו. יחד עם זאת, יש יסוד סביר להניח, כי הם נטלו חלק בירי או סייעו ליורים.
  11. לא נתגלו אירועים של פריקת עול. החיילים פעלו על פי הוראות הפתיחה באש שלהם. באופן כללי, לא ניתן להעמיס על הלוחם את ההחלטה מתי לפתוח באש, בפרט, באירועים מסובכים, כדוגמת אירועי ה- 30 לינואר 1972 בצפון אירלנד.

( BBC, 2005)

מסקנות הוועדה אומצו על ידי הממשלה הבריטית. שר ההגנה הבריטי אמר, כי לאור ממצאי הוועדה, אין מקום לנקוט באמצעי משמעת כלשהם. כמו כן, הוא לא מצא לנכון להנחות על בחינה מחודשת של הוראות הפתיחה באש, בעקבות האירוע.

מסקנות הוועדה הביאו לביקורת ציבורית קשה. לא נמצאו ראיות לכך, שההרוגים והפצועים ניהלו קרב בעת שנורו; כמו כן, תמוהה היתה העובדה, שלא נגבתה עדות מהפצועים ומרבים מעדי הראיה לאירועים. בתוך מסקנות הוועדה נמצאו סתירות, כגון הקביעה, כי החילים השיבו באש רק לאחר שנפתחה אליהם אש, אל מול קביעה אחרת, כי חלקם פעלו מתוך פזיזות. כמו כן, טענו המבקרים, שלא נכללו בדיווח עדויות ראיה, שסתרו את ממצאי הדין וחשבון, כעדותו של כומר קתולי, שטען, כי החילים ירו במפגינים בלתי חמושים. כמו כן, לא מצאו חברי הוועדה להמליץ על שום צעד משמעתי כנגד היורים ומפקדיהם.

המאבק שהתנהל על תקפות ממצאי הוועדה הביאו את ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, להכריז, בינואר 1998: "אנו חיבים להגיע לחקר האמת, לגבי אירועי "יום א' העקוב מדם". הכרזה זו התקבלה לאחר שב- 1997, הגישה ממשלת הרפובליקה האירית לממשלת בריטניה ממצאים חדשים, שנבדקו על ידי ממשלת בריטניה והובילו למינויה של וועדה נוספת, בשם "וועדת Saville", בינואר 1998. וועדה זו הורכבה משר המשפטים הבריטי, הלורד Saville ומשני שופטים מחבר העמים הבריטי. מסקנותיה היו, שאין לשאוף כיום לנקמה אלא רק לגילוי האמת. כאב משפחות החילים, שנהרגו בצפון אירלנד, וכאב משפחות ההרוגים של "יום ראשון הארור" הם זהים. יש להסתכל קדימה, לראות בממצאים הנוכחיים את האמת, ולא לחזור ולחטט יותר באירועי היום הזה[4].

קווי דמיון וקווי שוני בין האירועים בצפון אירלנד לאירועי מוקטובר 2000 בישראל 

ניתן לציין מספר קווי דמיון ומספר קווי שוני בין אירועים אלו לאירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי:

בדומה למקרה הישראלי, בשני המקרים ירו כוחות הביטחון על בני מיעוט, המזדהה עם בני עמו, שמעבר לגבול. ב- 30 בינואר 1972, נורו אזרחים על ידי כוחות הביטחון, שממשל המדינה ראה בהם כוח פנימי לגיטימי (גם אם מדובר, במקרה הצפון אירי, בחיילים בריטים). מספר ההרוגים ב"יום ראשון העקוב מדם" היה 14, בדומה למספרם של ההרוגים בכל ימי ההתקוממות, באוקטובר 2000 (בהם נהרגו, בסך הכל, 14 אנשים); גם בישראל וגם באירלנד לא הוכרז מצב חירום, בעקבות האירועים (באירלנד הוכרז מצב חירום ב- 1974. אולם, עוד לפני המהומות, ננקטו צעדים דראסטיים והצבא הבריטי נקרא לסייע לכוחות הביטחון של צפון אירלנד. כמו כן, הוכפפה צפון אירלנד לשלטון בריטי) בשני המקרים, הוקמו וועדות חקירה. הוועדה הישראלית, בשונה מהוועדה הבריטית, עסקה בעיקר, בסיבות ארוכות טווח לפרוץ האירועים, ובדומה לוועדה הבריטית לא התמקדה רק בעבודת גופי המימשל בעת האירועים; באירלנד, כמו בישראל, היתה קרימינליזציה של עבירות ביטחון, ומ- 1976, זכו נאשמים בעלי מניע פוליטי, בצפון אירלנד, ליחס של פושעים פליליים. 

בשונה מהמקרה הישראלי, "יום ראשון העקוב מדם" באירלנד היה אירוע פנים מדינתי בלבד. הוא לא התרחש במקביל, או היה חלק מהתפתחויות ביטחוניות בגבולה של צפון אירלנד, בדומה לעימות הצבאי המזויין שנפתח על ידי הפלסטינים, בספטמבר 2000; הכוחות שירו על אזרחים, באירלנד, היו כוחות צבא, ובארץ היו אלה כוחות משטרה; באירלנד בוצעה, בעקבות האירועים, חקיקה המגבילה את זכויות הפרט, ובישראל לא; הוועדה הבריטית עסקה בניתוח האירוע הטקטי באיזור, ולא עסקה בשורשי הסכסוך, כפי שעסקה קודמתה, "וועדת  Cameron ", (1969; אליצור, 1996)[5] 

נדרשת תשומת לב מיוחדת, בהשוואה, לשלושה אלמנטים עיקריים: עוצמת האירוע; עוצמת התגובה של כוחות הביטחון; ומידת הגיבוי שקיבלו כוחות הביטחון מהוועדות שחקרו את האירוע.

בעוד שהסיטואציה בצפון אירלנד, לפני פרוץ היריות, היתה "רכה" בהרבה, מזו שבאוקטובר 2000, בישראל  (רמת האלימות של המפגינים היתה נמוכה בהרבה, והם לא סיכנו חיים של אזרחים אחרים, כפי שהיה בישראל); באירלנד היה האירוע נקודתי ואילו בישראל התרחש במספר מוקדים שונים ונמשך מספר ימים), היתה התגובה של הכוחות חזקה, מהירה ונחרצת, ותוצאותיה קשות בהרבה, אולם, היא הפסיקה את האירוע. למרות התגובה הקשה של כוחות הביטחון, רמת הגיבוי שקיבלו כוחות אלה מהוועדות החוקרות, למרות לחץ של הרפובליקה האירית ומרירות רבה בקרב האוכלוסיה הקאתולית, בצפון אירלנד, היתה גבוהה מאוד, והאינטגריטי של הוועדות, ביחס ל"וועדת אור", נמוכה בהרבה. יחד עם זאת, יש לציין, כי צפון אירלנד אינה בריטניה. אם היו אזרחים בריטים נפגעים בצורה דומה, במהלך הפגנה, בתוך בריטניה, סביר להניח, שהתגובה היתה שונה לחלוטין. 

לגבי חקיקת החירום ראוי להדגיש, כי אף על פי שחקיקה זו הביאה לירידה ברמת הטרור בטווח הזמן הקצר, לא היה בה די, כדי להשיג רגיעה, לאורך זמן, בכמות ארועי הטרור באירלנד (אליצור, 1996 עמ' 85). הירידה בכמות האירועים משויכת לחדירה לארגוני הטרור ולשינוי מבנה בתאי הטרור לכדי 5-4  טרוריסטים בתא מחתרתי,כמו גם סלקטיביות בגיוס של טרוריסטים מקרב האוכלוסיה האירית לקרב תנועות הטרור וצמצום המגע עם האוכלוסייה על ידי הטרוריסטים שלא סמכו על תמיכת התושבים.

סביר להניח, שהגיבוי, שקיבלו כוחות הביטחון באירלנד, איפשרו להם להמשיך ולפעול באותה מידת אפקטיביות כמקודם. שאלה הראויה לדיון, ושיהיה קשה לפסוק בה, באופן חד משמעי, היא, מידת ההשפעה  שתיהיה להיעדר מתן הגיבוי לכוחות הביטחון מצד וועדת אור על הפרות סדר עתידיות, על רקע דומה ובעוצמה זהה או אף גבוהה מעוצמת אירועי אוקטובר 2000 .

 [מתוך הספר: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים. למעבר לתוכן העניינים לחץ כאן] 

מקורות 

  • אורן מיכאל, אהוד גל (1993), התפתחות הטרור בצפון אירלנד, גלילות: המכללה לביטחון לאומי,      עמ' 23-8.
  • אורן מיכאל (1993), הטרור, אשף וצפון אירלנד כמקרה מדגים, גלילות: המיכללה לביטחון לאומי, עמ' עמ' 15-12.
  • אנציקלופדיה y-net (2006), ערך: אירלנד, www.ynet.co.il.
  • אליצור חניתה (2003), חקיקת חרום וחקיקה מיוחדת כאמצעי טיפול בטרור בדמוקרטיות, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.
  • "וועדת Widgery" (1972):
  • http://news.bbc.co.uk/onthisday/hi/dates/stories/april/19/newsid_2491000/2 491125.stm.
  • "יום ראשון העקוב מדם":
  • http://news.bbc.co.uk/hi/english/static/in_depth/northern_ireland/2000/bloody_sunday.
  • Hainsworth Paul (ed.) (1998),  Divided society Ethnic Minorties and Racism in northern Ireland, Virginia: Pluto Press, london sterling.
  • Mitchell Thomas G. (2000), Native vs. Setteler, Etnic Conflict in Israel / Palestine, Northern Ireland, and South Africa, London: Greenwood Press, West port, Conneticut.
  • Muenger Elizabeth A. (1991), The British Militay Dilemma in Ireland, occupation politics, 1886-1914, Kansas: University Press of Kansas/ Gill And Macmillan.
  • www.ynet.co.il
  • וועדת Cameron"" (1969):
  • http://cain.ulst.ac.uk/hmso/cameron.htm
  • "וועדת Saville" (1988):
  • http://news.bbc.co.uk/hi/english/static/in_depth/northern_ireland/2000/bloody_sunday.
  • http://news.bbc.co.uk/hi/english/static/in_depth/northern_ireland/2000/bloody_sunday/map/1610.stm
  • http://news.bbc.co.uk/hi/english/static/in_depth/northern_ireland/2000/bloody_Sunday map/16
  • http://news.bbc.co.uk/1/hi/in_depth/northern_ireland/2000/bloody
  • _sunday_inquiry/665100.stm . 

עיתונות

  • קרייטמן מודי (2004), לפיוס אין מחיר, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 17/12/04, עמ' 23-22, 25.
  • שדה שרון (2003), בריטניה ואירלנד שוקלות בחירות חוזרות, הארץ, 30/11/03, ע' א7.
  • BBC (2005),
  • ttp://news.bbc.co.uk/onthisday/hi/dates/stories/april/19/newsid_2491000/2)(491125.stm.

הערות

[1]    על התהוות הסיכסוך בצפון אירלנד ניתן לקרוא בהרחבה ב:

Hainsworth Paul (ed.) (1998),  Divided society Ethnic Minorties and Racism in northern Ireland, Virginia: Pluto Press, london sterling; Muenger Elizabeth A. (1991), The British Military Dilemma in Ireland, occupation politics, 1886-1914, Kansas: University Press of Kansas/ Gill And Macmillan; Mitchell Thomas G. (2000), Native vs. Setteler, Etnic Conflict in Israel / Palestine, Northern Ireland, and South Africa, London: Greenwood Press, West port, Conneticut.

[2]  על וועדת קמרון ניתן לקרא בהרחבה באתר האינטרנט הבא:

 http://cain.ulst.ac.uk/hmso/cameron.htm.

[3]    ניתן ללמוד בהרחבה עלהדוח ועל הביקורת שנמתחה עליו באתר האינטרנט הבא:

 http://news.bbc.co.uk/onthisday/hi/dates/stories/april/19/newsid_2491000/2491125.stm

[4]      לעיון בדוח ראה:

http://news.bbc.co.uk/1/hi/in_depth/northern_ireland/2000/bloody

_sunday_inquiry/665100.stm ).

[5]   על וועדת קמרון ניתן לקרא בהרחבה באתר האינטרנט הבא:

 http://cain.ulst.ac.uk/hmso/cameron.htm.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *