בעבר התרגשתי כשהאסטרטגים המעולים של המחאה שגו שוב ושוב (והם באמת הטובים בישראל). היום העיוורון ברור לי כי 'אין ארוחות חינם': מי שמערב פוליטיקה במקצוענות אסטרטגית, מכניס שיקולים זרים לתהליכי קבלת החלטות שלו. התוצאה? המחאה שוב יורה לעצמה ברגל.
כשמנסים לפתור עוולות היסטוריות עמוקות עם פילטר ללא עומק, מקבלים תרבות שבה המטרה היא לא באמת לשנות את המציאות, אלא פשוט להיראות טוב בזמן שצועקים על המסך... אספנו עבורכם אוסף ממים אינטרנטיים המשקפים את עידן הטיפשות הווקיסטי והשלכותיו. אתם מוזמנים להוסיף עליהם.
עם כל הכבוד לחזון השוויון המערבי, במזרח התיכון 'דו-קיום' הוא לעתים קרובות פשוט המרווח הקצר שבין הפסקות האש, לבין ההבנה שהרוב קובע, והרוב בדרך כלל לא קרא את אמנת זכויות האזרח של ג'ון לוק... בדף זה אספנו עבורכם אוסף רביעי של ממים אינטרנטיים על על דמותה של 'מדינת כל אזרחיה' בארץ ישראל. אתם מוזמנים להוסיף עוד. קריאה מועילה.
בסוף ינואר 2026, הושק בערוצי הליבה קמפיין חדש נגד ערוץ 14, בהשקעה של מיליונים. זהו מהלך קלאסי של ירי בתוך הנגמ"ש התודעתי: ניסיון להילחם ביריב באמצעות דה־לגיטימציה תקשורתית, שבפועל מייצרת לו הון פוליטי חדש. בשנת בחירות, זו עשויה להתגלות כמתנה יקרה במיוחד לערוץ 14.
אובססיה היא כוח נפשי רב־עוצמה, אך מסוכן. היא מציעה משמעות בעולם מורכב, אך גובה מחיר של עיוורון, קיטוב ולעיתים הרס. חברה בריאה ופרט בריא זקוקים ליכולת להחזיק רעיונות בעוצמה, מבלי להפוך לעבדיהם. היכולת לספק, להשהות שיפוט ולהכיל מורכבות אינה חולשה, אלא חומת ההגנה המרכזית מפני אובססיה הרסנית.
אובססיה נתפסת לעתים כתכונה דו־ערכית: מצד אחד, מקור לעקביות, התמדה והישגים יוצאי דופן; מצד אחר, כוח נפשי וחברתי העלול לגלוש לאובדן שיפוט, פגיעה באחרים ואף הרס עצמי. מאמר זה מבקש לנתח את האובססיה כתופעה פסיכו־חברתית, לבחון את מנגנוניה, ולהצביע על הסכנות הטמונות בה כאשר היא חורגת מגבולות התפקוד הבריא.
המאבק הפמיניסטי במערב היה אחד ההישגים המרשימים של המאה ה-20. דורות של נשים עמלו, הפגינו והקריבו כדי לזכות בזכות הצבעה, בחופש עיסוק ובבעלות מלאה על גופן וחייהן. אך כיום, הגלגל מתהפך, וההישגים שנחשבו למובנים מאליהם הולכים ונמוגים. האם הפמיניזם האיראני יצליח להפיח בו רוח חיים מחודשת?
פירושה המילולי של המילה דע'ווה (دعوة) הוא "קריאה" או "הזמנה". באיסלאם, הכוונה היא הזמנה לקבלת האיסלאם או הזמנה לחיים על פי צווי האל. בשונה ממיסיונריות נוצרית, הדע'ווה אינה ממוסדת כארגון מרכזי אחד, אלא כמצווה אישית וקולקטיבית לכלל המאמינים.
אפשר להבחין במניע האידאולוגי להחלטה להפר את החוק הקדוש של כבוד האדם וחירותו לטובת חופש ביטוי סלקטיבי מאוד, כי ברור, שאדם שהיה נכנס לבית משפט עם חולצה שכתוב עליה 'בגץ חלאות' היה נעצר תוך שנייה, וגם יושב בכלא, כמו ההוא שזרק נעל על שופט. ככה, כמיטב המסורת האורווליאנית, כמו שמלחמה היא שלום ככה גם חופש ביטוי הוא השתקה...
ניסיון החיים המשותפים של מוסלמים עם בני דתות אחרות במזרח התיכון ובמערב כולו, רחוקים מלהיות מעודדים. וכיוון שהווק שלנו - שחותר בעקביות לחזון 'מדינת כל אזרחיה' - נזהר מעובדות ומדבר בדימויים, אין מנוס מלהציב את העובדות ולדרוש הסברים: למה הם סבורים שאצלנו זה יהיה אחרת?
