האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
אם העיר אילת לא תכוסה בשלג טובעני, עוד בטרם יימוג הסתיו. מובטח כי לקחי המלחמות ובכלל זה לקחי הבריחה מלבנון, ושלשת "מבצעי התיקו" כנגד החמאס בעזה – יזכו עתה ל'קבורת חמור', ממש כמו קבורתם של לקחי "קדש" ו"ששת הימים"…
המחדל הזה התחיל דווקא בהחלטה חכמה "רואת פני עתיד", ככזו שהביאה בשנת 1996!!! להסכם משותף "פרס-קלינטון", לפיתוח תותח לייזר. הייתה זו החלטה מרשימה, וביצועה היה מרשים לא פחות. לכדי כך, שבמהלך שמונה השנים הפך הרעיון לאב טיפוס; ואחריו,לסדרת מבחני שיגור והשמדה…
רבי האלופים בדימוס אהוד ברק, גבי אשכנזי משה (בוגי) יעלון ובני גנץ, מחויבים מוסרית – מתוקף מעמדם העכשווי כמנהיגי ציבור – להוביל מהלך לאומי להפקת לקחי המלחמות; ובכלל זה, חשיפת הכשלים והשגיאות שהתבצעו לעת שירותם. פעולה כזו תקנה להם גלימת מנהיג של ממש, שכולה כחול לבן…
נוכח הטמטום שבאימוץ "קו בר לב" בלבנון, ניצלתי את סדרת הדיונים לפריסת מחדש של הכוח (בהסגתו מקו האוואלי). להכנת תוכנית אלטרנטיבית לזו של המטכ"ל. הדגשתי לפורום המכובד, כי מתוך אלפי החיליים הפועלים בלבנון (לתזכורת, המדובר בשנת 1985…), פחות ממאה וחמישים לוחמים מסביב לשעון, מחפשים את ה"רעים". כשכל השאר בעל כורחם מהווים מטרות לפיגוע…
האזנתי להרצאה שנשא אל"מ נועם בן צבי (בסדנת "אלפרדו" בלוד), שלעת הנסיגה ה"כאילו מתוכננת" מלבנון, תפקד כמח"ט הגזרה המערבית ביק"ל. נסיגה שכידוע, הפכה כבר בתחילתה למנוסה מביישה, כזו ששחקה את רכיבי ההרתעה לאבק. מדבריו, באופן יוצא דופן, בלט פער אדיר בין ההלכה הכתובה (עקרונות המלחמה/תורת הקרב של צה"ל) לאופני הפקרתה…
מן הסתם רבים וטובים זוכרים את הנחייה המדינית שנתן רבין בפתיחת אינתיפאדת 87: "לשבור להם את הידיים והרגליים". בעוד שמעטים אם בכלל נתנו דעת ל"הוראה המדינית" שנתן דיין לאחר רצח בני משפחת ארויו, לאמור: "תנו להם (במחנות הפליטים) להתבשל במיץ של עצמם, אתם תתמקדו באבטחת התנועה בכבישים"…
מיד לאחר הרצח המתועב של דביר הי"ד, שמעתי/ קראתי דברי בלע של בני עמנו, בגנות הנרצח, בני משפחתו וחבריו. אינני בא להטיף מוסר, אך מחובתי לבאר לאלה, כי החיכוך הצבאי בינינו לבני פלסטין מצוי על הסף; וכדבריהם, הוא יהיה עתיר טילים. כאלה, שעל אף הטכנולוגיה המתקדמת שהושקעה בבנייתם, עדיין לא הומצא הטיל – שיהיה מסוגל להבדיל בין מצביעי שמאל וימין…
מן הראוי שתומכי "כחול לבן" יבהירו למנהיגיהם, על חובתם להמחיש את בכירותם הצבאית, לאו דווקא באמצעות תלוש המשכורת, אלא בחשיפת כשלי צה"ל לעת תפקודם. אם כזאת לא ייעשה, ראוי שתומכי הנהגת "כחול לבן", כולל אוהדיו של בנימין נתניהו, יתייחסו להסתרת הלקחים, כמעשה חמור מאין כמותו – שהרי מחירם של לקחים אלה, כבר שולם בדם…
מוזר כיצד ציבור כשלנו – כזה שאין בחלד חכם כמותו – שיעבד את תבונתו, למערכת הפוליטית. בתמיכה עיוורת באנשי צבא, ללא הישגים של ממש, זולת שירותם בקבע. על שכאלה התייחס פרידריך השני הגדול, מלך פרוסיה (1712/1786), כאשר לעג לחלק מקציניו הבכירים, שראו בעצם השתתפותם במסעות המלחמה, אסמכתא למקצוענותם – באמירה: "אם אדרש לעטר במדליות את המשתתפים במסעות, יהיו פרדות המלחמה ראויות יותר מכל, לעמוד בראש התור לקבלתם"!
אפשר להתווכח עד לא ידע, בסוגיית השליטה באמצעות כוח צבאי על אוכלוסיה אזרחית. מה שאיננו נתון לוויכוח, הוא בחובת הצבא לשמר את השליטה, בהמחשת חוק, סדר ושקט בגזרה הנשלטת. למחויבות הזו אין פירוש זולת, החובה להבטיח בכל אירוע את ההכרעה הטקטית!
