עופר בורין

לחברה, שבה כל אחד מנסה לשרוד את עול המסים הכבד, ומסתפק בישיבה "תחת גפנו ותחת תאנתו", אין באמת עתיד טוב. הישיבה "לבטח" היא כסות לתשתית חברתית רקובה…

ממלכה חזקה בוודאי צריכה צבא חזק, אבל זה לא העיקר. ממלכה חזקה קמה כשיש לה הנהגה חכמה, נבונה, שופטת בצדק ובאמת, ודואגת לעניים ולחלשים תוך הכנעת העושקים…

אַֽל־תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵ֣ת זִקְנָ֑ה… אימא חולה באלצהיימר. כשאימא חולה באלצהיימר זה עצוב… זה עצוב כי אימא לא זוכרת את בנה. לא זוכרת את מראהו; את קולו; את ריחו…

וזה עוד יותר עצוב, כי בנה כבר לא זוכר אותה… לא זוכר איך הייתה לפני שחלתה

מול התזכורת לאלוהים עומד הצורך של האדם לזכור את חובותיו בעולם. מול החשת האל עומד הצורך של האדם לקחת גורלו בידו!

זה הסידור – אני אחטא לאנשים, אתחרט לאלוהים, ולכל האנשים ששונאים אותי בגלל זה, אבקש מוות…

מזמור של 8 פסוקים שכולו ברכה, הרמוניה ושוויון בין אנשים; ואחריו, מזמור בן 36 פסוקים שכולו חיל ורעדה וצמצום האל לאל נורא שממוקד בעם ישראל ובגאוגרפיה של מקדש על הר. זהו אלוהיך ישראל.

יש לנו תפקיד על הכדור – לקיים חברה צודקת. כדי לקיים חברה צודקת צריך שתהייה לעם ישראל עצמאות שבה הוא יכול להחליט עבור עצמו את סדרי החברה. חברה לא יכולה להיות וירטואלית או פרזיטית. היא צריכה מקום שיהיה שלה והיא צריכה לקיים את עצמה ולהתמודד עם הקושי הקיומי…

באמת זו תהילה יפה. רק חסרה בה הברכה האחרונה של ברכת הכוהנים – שלום: כו יִשָּׂ֨א יְהוָ֤ה׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם. אז אולי אפשר להציע לשנות בתהילה את הפסוק האחרון ל: ח.  יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים; וְיָשֵֹם לנו שָׁלוֹם עַמִּים כֻּלָּם…

קיוויתי, שכדברי הנביאים, התוצאה תהייה שעם ישראל יהיה "לאור גויים" במובן של חברת מופת שצדק/ה משפט וחסד/חמלה (צמ"ח) הם במהותה, ולא ל"מרכז הטעם והריח", אבל כנראה שיש גישות אחרות. יותר קל להקים בית מקדש ולזבוח "עולות מיחים" מאשר להתרומם לרמה מוסרית גבוהה…

המזמור הזה מצביע על הדרך הנעלה להביע תהילה לאלוהים – דומיה: ב לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֘הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן וּלְךָ֗ יְשֻׁלַּם־נֶֽדֶר׃
אין מילים בשפת האדם היכולות להביע את תהילת האל, ולכן ממליץ המזמור על הדרך המיוחדת של השקט…