בעוד תשומת הלב הבינלאומית מתמקדת במלחמת רוסיה-אוקראינה ובמלחמה בעזה, מבצע מוחמד חמדאן דגאלו (המכונה חמתי), מפקד מיליציית הג'נג'וויד הידועה לשמצה - ששמה שונה ל"כוח התמיכה המהירה" (RSF), שוב רצח עם בדאר-פור, והעולם שותק. הסיבה פשוטה: הסכסוך אינו מתאים לנרטיב האנטי-קולוניאלי של השמאל. בדיוק כמו שפמיניסטיות שותקות כשנשים יהודיות נאנסות, פרוגרסיבים לא מצליחים לעמוד לצד אפריקאים שחורים כשהם נטבחים ע"י שחורים...
כמי שמעורבת בתיווך המשמעותי ביותר בין ישראל לחמאס בעשור האחרון (לאורך סבבי המלחמה) וכשחקן אזורי חשוב, מנסה מצרים לפלס את דרכה בתוך הנסיבות המשתנות. ישראל יכולה להפיק תועלת ממדיניות שתנקוט בתיאום עם מצרים, הן בסוגיית החטופים הישראליים, והן בניסיונות לגיבוש מתווה לתהליך שיתפתח ב"יום שאחרי". לפיכך, עליה לקחת בחשבון את האילוצים המופעלים על מצרים.
התבוננות זהירה במאזן המתהווה בזירות ים סוף ועמק הנילוס מאפשרת להיווכח כי בצד האתגרים, יש הזדמנויות רבות לישראל שמעולם לא היו לה. על אפשרות מימושן-ימים יגידו.
בתודעה הבינ"ל התקבעה התפיסה כי מדינה הנדרשת לתיווך, זכתה במעמד זה בשל יכולותיה, עוצמתה, משאביה ונכונותה לתרום למערכת הבינ"ל; בין אם בתחום בילטראלי, אזורי או בינ"ל. הצלחתה (מלאה, חלקית) או כישלונה, יכולה להקרין על דימויה. מכאן, שנושא התיווך הוא דינאמי, משתנה ותלוי נסיבות.
מטרת הפלישה האגרסיבית שהפכה לעימות צבאי חזיתי, היא לשנות את הסטטוס-קוו באירופה ואת הסדר העולמי הקיים ולהשיב עטרה ליושנה, ימי תהילתה תחת הנהגת הצאר וכאימפריה סובייטית...
בסוף אוקטובר 2021, היה צריך להיחתם הסכם שלום על מדשאות הבית הלבן, בהשתתפות ראשי ממשלות סודאן וישראל, ונשיא ארצות הברית. כרגע, כמו שהדברים נראים, זה לא יקרה, אבל ההחלטה ללכת על האופציה הישראלית שרירה וקיימת.
מאוקטובר 2020, הצטרפה סודאן להסכמי אברהם; ויש לכך משמעות. הסמיכות לסדרת הסכמים של ישראל עם מספר מדינות (כמו צ'אד, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו) יוצרת דינאמיקה של הצלחה למותג הישראלי, ומאפשרת לסודאן למצב את עצמה כמי שזנחה נתיב הטרור, ועולה על דרך של רפורמות בתוכה ורצון לתרום לשלום ובטחון אזורי. זו משוואה אשר מדינות נוספות רוצות להצטרף אליה...
