מסמך זה מביא את השגותיו של האלוף גרשון הכהן למסמך "אסטרטגיית צה"ל", שחשף הרמטכ"ל לציבור. הטענה העיקרית היא נגד האימוץ הסוחף בחילות היבשה של תובנות, דפוסי ניהול ומצויינות, הרווחים בחיל האוויר, ועלולים לפגוע קשות בעתיד בגמישות ובזמינות האופרטיביות של צה"ל. הטכנולוגיה למשל איננה מרכיב קריטי לניצחון ביבשה כפי שהיא באוויר ובים. גם הנטייה לוותר על כוחות - שאינם מסוגלים לגיע למצויינות - מסוכנת. ההכרח העתידי להילחם, במספר זירות לחימה, מחייב מציאת נקודת שיווי משקל חדשה בלוחמת היבשה, שאותה יש לעצב בין כוח מחץ מובחר ואיכותי, לבין מסה כמותית רחבת היקף, בכשירות ובמוכנות בינונית, אשר במתארים רבים נראית נחוצה יותר ויותר.
רעיון שתי המדינות, מבחינה צבאית, ביטחונית - וגם מבחינות אחרות - הוא פוטנציאל אסון למדינת ישראל! המציאות השתנתה והוא מיצה את עצמו. השיטה שעובדת היום בלבנון ועובדת בעזה - לפיה מחד גיסא, האויב צובר רקטות במסה, שיכולות לפגוע בעורף הישראלי; ומאידך גיסא, הוא משקיע כוחות קרקע בהגנה, מה שמונע מאיתנו להיכנס מבלי לשלם מחיר - השיטה הזו תועתק גם ליהודה ושומרון. במציאות ימינו, פירוז הוא אשלייה. גם השליטה על כביש 90 והבקעה אינו אפשרי ללא שליטה על הרכס המרכזי של יהודה ושומרון!
כבר שנים רבות מוטחות באוהבי ארץ ישראל המילים: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ". ההקשר מופיע בכמיהה למנהיגות שלטונית, שתפעל כנגד המתנחלים בנחישות בה פעל בן גוריון בהטבעת אלטלנה. מי שמניף את דגל שלמות העם כנגד שלמות הארץ, חותר בעת הזו ליישום גזירת חורבן וגרוש המוני לעשרות אלפים אם לא למעלה מזה. ראוי להדהד ולזעוק על איזה 'שלמות עם' מדובר? מיהו העם ומה באמת רצוי לו?
מחאת החקלאים עוסקת באופן ישיר במאבק לשכר הוגן לעמלם. אולם רעיון היסוד להתעקשותם להגן על עתיד מפעלם, מונע על ידי האמונה כי חקלאות מקומית כאינטרס קיומי אינה רק עניין כלכלי. דווקא במדינות המערב, בגישה המתוארת במושג 'קיימות', הבנה זו זוכה בשנים האחרונות לתמיכה גוברת.
לא רק בגלל מפעל ההתנחלות קשה לחלק את המרחב הארץ ישראלי. הקושי כרוך במכלול התנאים הגיאו-פיזיים: האקולוגיים, התחבורתיים, הכלכליים והחברתיים; וגם בממדיו הביטחוניים של רעיון חלוקת המרחב. בהקשר זה יש לומר, שפירוז המדינה הפלסטינית הוא בגדר פנטזיה. לכן, אם בכל דרך נכון לנו מאבק, נותר לבחור את המאבק העדיף לנו. בבחירה בין המאבק שייגזר עלינו מתוך הקמת מדינה פלסטינית בשיבה לגבולות 67, לבין המאבק על זהות מדינת היהודים בין הים לירדן, על כלל תושביה, קיימות בהתרחשויות החדשות, סיבות רבות להעדיף דווקא את המאבק השני.
ממסדים מדינתיים למדו עם השנים לנצל את היתרון הטמון בהפעלה סמויה של ארגונים מקומיים חוץ ממסדיים, במיצוי היתרון של לחימה באמצעות שליח (proxy), ללא נטילת אחריות. זו כיום שיטת הלחימה העיקרית, הננקטת גם על ידי פוטין וגם על ידי אובמה בפעולתם בסוריה.
מתוך שגשוג כלכלי שזכינו למצוא, לאחר יותר ממאה שנות מאמץ ביגיע כפינו החקלאי, שכחנו כי חקלאות ביסודה היא הרבה מעבר לעוד ענף יצור למטרות רווח כלכלי. כאשר גרביים מסין זולות יותר, ניתן להצדיק כלכלית סגירת מפעל טקסטיל בארץ, במאמץ להעמיד במקומו מפעל עתיר ידע בתחום שניתן להשיג בו עליונות פורצת דרך. לא כך הדבר בהוויה החקלאית. בקנאה ובהערכה רבה אני מתבונן בשכניי הדרוזים בצפון הגולן, הנאבקים על עיבוד כל חלקת אדמה בהשקעות תשתית הנראות בגלוי כעתירות משאבים. גם במרחבי הרשות הפלסטינית ביהודה ובשומרון, ניכרות השקעות תשתית נרחבות לחקלאות, במימון האיחוד האירופי, שאף הן אינן מוכוונות רק על ידי חישובי כדאיות כלכלית. ואצלנו?
שתי סכנות טמונות בהישג הביטחוני המופלא שהושג בידי מדינת ישראל מאז הקמתה: האחת עלולה להתפתח מתוך שביעות הרצון, העלולה להקהות את חושי החרדה, ההכרחיים תמיד להתנהלות אסטרטגית ביקורתית וזהירה; השנייה טמונה בחשש, שמא ניטה לאבד את אמת המידה המפוכחת להערכת כוחנו, ונתפתה לחשוב כי כוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה. בעוד אויבינו לסוגיהם בחרו בדרך השואפת לטיפוח עליונות לוחמיהם בכוח אמונתם, המניעה אותם להקרבה בשדה הקרב; בחרנו אנו בפיתוח מואץ של מרחבי היתרון הטכנולוגי. כאן הסיכון הגדול. האביב תמיד קצר, ובכל הצלחה טמון איום הכישלון. עתיד קיומנו תלוי בהפנמה עמוקה של הבנה זו, ובמאמץ מתמיד להתחדשות, לא רק בחומר אלא גם ברוח.
מאמר זה מבוסס על תכניתו של ברור אסקרוב, "הרדיו פתוח" - בעבור 40 שנה לפטירתו של רב אלוף דוד אלעזר (דדו), רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים. במאמר מתייחס האלוף במילואים גרשון הכהן לשלוש סוגיות עיקריות הקשורות לדדו: אופן הכנת הצבא למלחמה; דרך הפיקוד של אלעזר (רוח הפלמ"ח), והאופן שבו באה לידי ביטוי במלחמה; ומסקנות וועדת אגרנט
לפי שעה הצליחו מחוללי הפיגועים לחולל גל ישראלי חדש של מבקשי הפרדות. צעדי היפרדות ובניין גדרות הם מבחינת הישראלים רק צעד ביטחוני בעל הגיון טכני, מבחינת הפלסטינים לעומת זאת, מדובר בצעד אסטרטגי אשר למרות התנגדותם למימושו, משרת את מטרתם. מדינת ישראל שתבטל את מעמד התושבות של תושבי שכונות קצה בירושלים, תתקשה להבטיח לתושבי עכו יפו ונצרת שלא יבוא יום ומשיקולי תועלת ו"שמירת רוב יהודי", לא תפגע גם במעמדם. ביסוסו של חשד כזה הוא שמן על מדורת הטרור.
