גרשון הכהן

שנים, שישראל הכחישה ומכחישה, בהצלחה רבה, את הממד הלאומי של ערביי ישראל. למגמת ההכחשה הישראלית כוח רב: היא משפיעה לא רק על הצד היהודי; אלא משרתת את הצד הערבי, שמצטרף ומהדהד את הנימוקים הללו, שמתקבלים בציבוריות הישראלית היטב. אנחנו אלה שמסמנים לו את גבולות המאבק הלגיטימי.

אם כל הפסד פלסטיני הוא זמני וחולף,
מה מרתיע אותם מיצירת עימותים שוב ושוב?

פקודתו מרוממת הנפש של מח"ט שומרון, רועי צוויג, – שהותקף והואשם ב"רטוריקה של חיזבאללה" – מהדהדת לעם ישראל ולעמי האזור כי אנו מתקיימים בארץ הזו ונלחמים בה על קיומנו, בהשראת מורשת נשגבת, עתיקת יומין. לא רק בחיפוש נואש אחר מקלט בטוח.

המאבק הישראלי בגל הטרור החדש חייב להכיר כי המענה אינו יכול להיות טכני בלבד.

מלכתחילה לא הייתה הגדר יכולה להעניק חסימה הרמטית של חודרים בלתי מורשים. חייבים להבין משמעותה המבצעית של גדר לאורך כשבע מאות ק"מ: גדר שאינה נשלטת לאורכה בסדר כוחות רחב בפעילות רציפה, אינה יכולה לחסום דרכם של אלה החפצים לעבור דרכה. לצה"ל ולמשטרת ישראל לא היה אף פעם סדר הכוחות הדרוש לכך.

כשתוקפים אותך, אי אפשר על העת רק להתגונן. העיקר הוא, שסוף סוף אחרי שנים של פאסיביות, קיפאון וסטגנציה, ניקח יוזמה, בתחום הלגיטימי ביותר שיש: ההחלטה מי יישא נשק במדינה ריבונית!

רגע לפני שתאבד את שארית סממני ריבונותה, בנגב בגליל ובערי ישראל, מדינת ישראל מחויבת למענה מערכתי מקיף למול האיום. חייבים להכיר בכך שמדינת ישראל במשבר ביטחוני. אבל, במשבר זה טמונה גם הזדמנות; וראוי למצות אותה לחילול שינוי רחב להשבת כבודה עצמאותה וריבונותה של מדינת ישראל.

בגולה נהגו היהודים, לקראת יום חגם של נוצרים או מוסלמים, להיכנס לחרדה. אנחנו בטיפשותנו מייצרים פה את אותו דבר. הולך להיות פה רמדאן ואנחנו בחרדה. אנחנו בעלי הבית. שהם יהיו בחרדה; ושנביא במעשינו לידי ביטוי את התודעה, ששעתם לא הגיעה, וגם לא תגיע! 

הגיעה השעה להכיר כי בנגב מתרחשת מלחמת עצמאות מחודשת על ריבונותה של מדינת ישראל. ממשלת ישראל וכוחות הביטחון נדרשים למערכה מקיפה וממושכת, באמצעות כל כוחות הביטחון ובכללם יחידות צה"ל. במערכה הזו גם לממדים כלכליים יש תפקיד, אבל הם חייבים להשתלב במאמץ ביטחוני מקיף, לתקופה ארוכה.