גרשון הכהן

חטא אדם וחווה באכילת פרי עץ הדעת נטוע כבר אלפי שנים ביסודות תודעת האדם. נקודת מבט אחת – שנראית לי הפשוטה ביותר והמעשית ביותר – מתמקדת בזיקה שבין האכילה מפרי עץ הדעת לבין המגמה המואצת במאות השנים האחרונות, בעיקר בתרבות המערב, לדומיננטיות היתר של השכל והתבונה בהכוונת האדם במבוכי חייו.

אחרי שהוצתה אש הגזענות – וכבתה, כשהתברר שהאלוף גרשון הכהן בכלל אשכנזי – קיבלנו פרשנות חדשה: שהאלוף הכהן השתמש במוצא שלו ככינוי גנאי לשמאלני…

בדילמות אסטרטגיות על פי טבען, יש תמיד צדדים לכאן ולכאן והן אינן מוכרעות רק בכוח התבונה. הכרעה מאוזנת זקוקה קודם כל לדיאלוג ביקורתי פתוח וזה בדיוק מה שכל כך חסר כיום בהנהגת מדינת ישראל.

במטרות המלחמה שלו במלחמת יום הכיפורים, ביקש נשיא מצרים סאדאת, והצליח, להטיל ספק בכוח עמידתה של מדינת ישראל, ובתבונת תביעותיה לגבולות בני הגנה!

החשש לאבד את הישגי יצחק רבין באוסלו – העברת האוכלוסייה הפלסטינית לשליטה עצמית – משתק את הצורך הישראלי להתערבות משמעותית ביהודה ובשומרון.

ההיגיון הכלכלי אותו מייצג משרד האוצר הפך להיגיון הדומיננטי שמכתיב את פעילות כלל משרדי הממשלה. לא עוד שאיפה לתכלית ציונית: לפריסת התיישבות, לפיתוח הפריפריה ולקיבוץ גלויות, אלא שאיפה למשוואות רווח כלכלי.

סיכום המחלוקת עם גדי אייזנקוט מתמצה בשתי טענות, שהוא ובני גנץ בחרו לנטוש: הראשונה מבוססת על ההבנה, כי אין יכולת להגן על מדינת ישראל מרצועת החוף הצרה. השנייה רואה בהתיישבות, מרכיב מערכתי חיוני במאמץ הביטחוני. בממדי דיון אלה, המחלוקת שיש לברר עם גדי איזנקוט היא לפני הכל מקצועית ולא פוליטית.