האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
אין כל חדש בסוגיית השימוש האמריקני בסנקציות. המעצמה הידידה – אולי האחרונה שנותרה לישראל – מרבה להשתמש באיום/ סנקציות משלוחי הנשק כאמצעי לכפות את עמדתה על ממשלות ישראל באופן גלוי מאז הקמת המדינה.
האופן שבו מנהלת ישראל את המשא ומתן הוא יותר ממדאיג. הוא נובע מסדרת טעויות בסיסיות, החל מאי-הגדרת ארגון הטרור כמדינת אויב – שעליה חלים כללי מלחמה, המתאימים יותר למלחמה הנוכחית; המשך בהענקת סיוע הומניטרי ואפילו הכפלתו באופן חד-צדדי, ללא כל תמורה תואמת של שחרור חטופים; בהיעדר תגובה בין-לאומית להפרת ההסכם להעברת התרופות לחטופים, ועד מתן ההיתר לחמאס, להשתלט על מנגנון חלוקת האספקה לתושבי הרצועה. כל אלה יאריכו את המלחמה ואת עלותה בחיי הלוחמים.
ישראל מרבה לאמץ את מדיניות ההכלה. רק שבתרבות המזרח התיכון, דחיית תגובה בזמן-אמת מתפרשת לעיתים קרובות ע"י הצד השני כחולשה אמיתית, המזמינה העצמת האלימות עד כדי מלחמה גלויה. הנזק לטווח ארוך הוא פגיעה מהותית בכושר ההרתעה שהוא המרכיב המרכזי בתפיסת הביטחון הישראלית.
בפני המחאה ניצבת דילמה, האם להביא את העימות בין שני המחנות לכדי פיצוץ, כדי להגיע להכרעה הפעם, אחת ולתמיד, על צביונה התרבותי/דמוקרטי של המדינה; או לחתור לממשלת אחדות, שמשמעה שקט חלקי המושג על ידי פשרות, שתספקנה אולי מענה בינוני וחלקי לבעיות והאתגרים הניצבים בפנינו; ובכול מקרה, יוותר רמץ לוהט דיו, כשכול גץ יוכל לחדש בכול רגע נתון את התבערה, ולהתנהל כך להתנהל, לסירוגין, במעגלי קונפליקטים פנימיים חסרי שליטה.
במלחמת יום הכיפורים לא הייתה הפתעה, אלא החלטה פוליטית שסוכמה בין גולדה וקיסינג'ר, בידיעת משה דיין שעצר בשבת שעה 1100 את מטוסי חיל האוויר שכבר התגלגלו להתקפת מנע, והבטיח לגולדה ש"הסדיר יבלום". לא סתם ביקשה גולדה נפשה למות, ולא מחמת הפתעת המלחמה כמו מחמת אי מוכנות צהל למלחמה (על כך שילם הרמטכ"ל במשרתו- ובצדק).
זהו מאמר תשובה למאמרו של יואב קרני ב'גלובס' (ראו למטה) "בואו נדבר על הצער הפלסטיני", מה- 6 במאי 2023. במאמר הציע קרני כי מדינת ישראל תציין באופן רשמי את "יום הנכבה" – החל ב- 14 במאי, תחת השם: "יום הצער והפיוס"… עצתי שונה!
תחת הסיסמה "השכלה = שלום", פעלה ישראל לפני – ובמיוחד בעקבות הסכמי אוסלו (1993-5) – כדי לאפשר את פתיחת המוסדות האקדמאים באיו"ש, אלא שעד מהרה הסתבר, שלצד רכישת השכלה גבוהה, התעצמו הרגשות הלאומיים הקיצוניים שהפכו את האוניברסיטאות לקיני ההתנגדות הקשים ביותר נגד מדינת ישראל. לא לשלום ולפיוס כוונו מאמצים אלה, אלא לטרור וחיסולה של מדינת ישראל.
אף שמדינת ישראל חרתה במגילת העצמאות את חזון הדמוקרטיה, כשיטת הממשל הנשאפת (לצד היהודית) – היא נדרשת, עקב ייחודיותה ומיקומה, לבחון את עצמה – לא רק לפי סט הערכים המקובל באומות אחרות – אלא לפי המידה, שהדמוקרטיה משרתת את מטרת העל של עצם קיומה של מדינת ישראל, נוכח האתגרים הניצבים בפניה בעידן זה.
תקציר: הגיע הזמן להתבגר ולנטוש את פרדיגמת התמימות, שבה אנו אוחזים. הגיעה העת שכבר יידע – כל מי שכבר התנסה בניהול משא ומתן מדיני או עסקי בין מזרח ומערב – את ההבדל המשמעותי בין שתי תפיסות העולם הללו.
תקציר – המניפולציה של סלמיאן, מיועדת לאותם ישראלים, המזדהים עם הטלת האשמה והאחריות על ישראל לבדה (תרבות האשמה המערבית…); ודוחקים בממשלת ישראל לאמץ את דרישות הפלסטינים. זוהי טעות גדולה; כי בכך, הם מזינים את התקווה, שדרכה של סלימאן למדינה פלסטינית אחת "מהנהר ועד לים" תתממש.
