זו הייתה עליונותו של משה: הוא היה גם מחולל המכה וגם המחזיק במפתח לשליטה בסיומה. זה מסביר את מערכת היחסים המיוחדת שהתפתחה בין פרעה וחרטומיו לבין משה, עד כדי תלות קריטית במשה. הרי יכלו לנסות להרוג אותו. אלא שעם כל מכה נזקקו לו מחדש על מנת להסירה מעליהם...
לאחר מאה שנים, המחלוקת שהתקיימה אז בין שתי הגישות - של בן גוריון וכצנלסון מול ז'בוטינסקי - ממשיכה לעמוד במרכזה של ההוויה הישראלית. אלא שהנהגת השמאל הציוני, בהתייחסותה לארץ ישראל, הלכה והתרחקה מדרכם וחזונם של כצנלסון וחלוצי תל חי. כאן מונחת נקודת הפתיחה לבירור דרכה הציונית של מדינת ישראל, למול אתגרי השעה.
הנשיא טראמפ בתכניתו מבקש אולי לפתור סופית את הסכסוך, ואת זה כנראה לא ישיג. בינתיים הכניס למערכת האזורית אנרגיה חדשה ופוטנציאל להתהוות. במקום הזה, בן גוריון יכול ללמד אותנו גישה למיצוי נכון של פוטנציאל ההתהוות במערכת שנפתחת למאבק נוסף.
איך אפשר להשיג פתרון מוסכם, סופי ויציב לשלום בר קיימא במציאות כאוטית, דינאמית, שמשתנה במהירות? זה לב הכשל: חושבים מודרנית במציאות, שבממדים מעשיים משמעותיים, הפכה מזמן לפוסט מודרנית!
ממלכתיות היא ביטוי ישראלי - עמום ורב הגדרות - שאין לו מקבילה מדויקת לועזית - שנטבע על ידי דוד בן גוריון; ושמשמעותו היא העברת מרכז הכובד של ההכרעות שעניינן אופייה והתנהלותה של המדינה, ממוסדות המפלגות, התנועות וההסתדרות אל מוסדות מדינת ישראל. בעידן המחאה עבר גם המושג הזה היפוך משמעות (מניפולציה סמנטית). ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות ממלכתיות ומשמעויותיה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!
אשכול המושגים השזור בדברי בן גוריון: "גאולה", "קיבוץ גלויות" ו"קוממיות לאומית", כרוך בשורשיו בליבת הרעיון המשיחי. הסתייגות מהרעיון המשיחי הופכת את קיבוץ הגלויות בעם ישראל המתרחש בארץ ישראל כתופעה חסרת תקדים בתולדות האנושות, ללא יותר מעוד תופעת הגירה. "קוממיות לאומית" מתכנסת ללא יותר מקיום בביטחון ו"גאולת ישראל" מסתכמת בלא יותר מהקמת מערכת מנגנונית של מדינה...
הצורך המתמיד במומנטום חלוצי מוסבר כתוצאה מראיית המצב הקוסמי, כנתון באורח מתמיד בטלטלה, בהתהוות ובמאבק. אבל, הסיפור שמספרת הגישה הליברלית הנאורה, הוא לגמרי אחר...
הרעיון המודרני כבשורת קידמה, עיגן יסודותיו בהפרדה בין הדתי לפוליטי, בין הדתי ללאומי. יותר משהמודרנה מטיפה לחילוניות, היא מטיפה למה שכינה הסוציולוג הצרפתי ברונו לאטור- פרקטיקה של הפרדות: הפרדה לשימור חילוניותו של המעשה הפוליטי וחילוניותו של המרחב הציבורי. הציונות שהחזירה ליהודים את ההתארגנות לעשייה פוליטית נתפסת בשל כך כמעשה חילוני; אבל...
ב- 6 בספטמבר 2019 פרסם אהוד ברק מאמר ב'הארץ', תחת השם: "אנחנו במצב חירום, חדלו לעסוק בדקויות". בתחילת המאמר, הוא מנסח את החזון של מה שהוא מכנה: "הרוב הדמוקרטי". החזון הזה מאופיין בעיקר במה שאין בו: אין בו שום נימה של ייחוד יהודי!
כאחד הנביאים, בטקס באוניברסיטה העברית, מיצה הסופר מאיר שלו את ההזדמנות לנאום תוכחה על מצבה של ירושלים: "עיר שמחלקת תוארי קדושים לשם כבוד, סיקריקים לשם כבוד, מהרסים ומחריבים לשם כבוד... עיר של עמודי האש והענן, של התשוקה למנהיגים מחוללי נסים"... מן המקום בו עמד מאיר שלו בנאומו, באורח בו בחר לפרש את ציווי הבחירה בחיים, ספק אם היה קם המפעל הציוני!
