בן גוריון

בשלושה מאמרים במדור הדעות של ישראל היום, ניתנה בשבוע האחרון התרעה מודיעינית לתפנית אסטרטגית במאבק הישראלי פלסטיני. שלושת הכותבים מומחים לזירה הערבית: יוסי קופרווסר, אייל סיזר וראובן ברקו, התריעו על תהליך המגיע לקיצו. אולם, השאלה המכרעת – שאינה בתוקף סמכותם המחקרית של מומחי המודיעין – היא, קודם כל, מה שאיפותינו – בהיבטי חזון לאומי – וכיצד  מתבטאות שאיפותינו במיקוד לאינטרסים שרצוי לנו להתמקד בהשגתם. בדיון הזה – כפי שהיטיב להדגיש דוד בן גוריון – צריכה להוביל ההנהגה הלאומית ולא המומחים המקצועיים.

החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם כנראה, לא כל כך כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שהחליפו בעשורים האחרונים אתוס חלוצי מהפכני, בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית. נדרש אם כן, עיון מחודש וביקורתי בסיפור שאנו מספרים על מה שהשתנה ומי שהשתנה.

לקראת ביקור טראמפ וציפייתו "לממש עסקה", ראוי להביע עמדה ישראלית בעלת בסיס הסכמה לאומי רחב: כן למתווה רבין, על בסיס עקרונות נאומו האחרון, לא למתווה קלינטון- ברק.

לחרות האדם קיימים אם כן שני ממדים: הראשון מתבטא בעצם השחרור מכבליי השעבוד; השני מתבטא בתוכנם של חיי החרות, בפעולה ובמאבק אליהם יכול להתמסר אדם בן חורין בשאיפתו למימוש חלומו. ברוח זו הציג בן גוריון את מטרת המפעל הציוני: "הגדרת המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית.". בן גוריון כמו משה, חזר והדגיש בכל שנות הנהגתו, כי מעבר לעצם המאבק להישרדות ולשחרור לאומי, לדרך החרות חייבת להיות תכלית והיא יכולה להתממש רק בארץ ישראל…

מהי ריבונות ומה ציפיותינו ממנהיג ברמה הלאומית? כל עוד הכל מתנהל כסדרו, ללא מצוקת הערכים המתנגשים, זקוקים ללא יותר ממנהל תפעול חרוץ ויעיל. הצורך במנהיגות מתחיל במצוקת צומת ההחלטה. למשל, לנוכח מתחים בלתי פתורים, דוגמת גילוי התנגשות בין הכוונת החוק כלשונו וכרוחו, לבין מימוש מטרה לאומית נעלה. כאן מבחנו של מנהיג, ברגע בו הוא נדרש להחלטה פורצת דרך שמעבר למסילת הנוהל והחוק.

כדי להתחיל במהלך מחולל שינוי, חייב אדם קודם כל להכיר בפער בין מה שהוא באמת רוצה שיקרה לבין מה שקורה. ואז, נדרש האדם למאבק ולאמונה. אם האדם מקבל את הנסיבות כמצב קבוע, שאין בידיו לשנותו, אז המצב הנתון אכן מקבע גם את תודעתו. אך אם אדם בוחן ללא הרף, כיצד יש בידיו לשנות את הנסיבות, כאן טמון המפתח לשינוי. כאן מתחילה הישועה ונפתחת הדרך לגאולה. לגישה כזו, קוראים בפשטות משיחיות: האמונה שלמרות הסבל והקשיים הקיימים, הכל יכול להתהפך לטובה.

סטטוס קוו משמעו הקפאה של המצב הקיים, כפי שהוא. במשבר האחרון אודות העבודות בשבת של רכבת ישראל, ובכל חיכוך קואליציוני עם המפלגות הדתיות /חרדיות מוזכר המושג 'סטאטוס קוו' כמילת קסם. כל מחנה עשה בו שימוש כרצונו, והיה ניתן לחשוב שהמדובר בתקנות או בחוק מדינה ולא היא. הסטטוס קוו בסוגיות של דת ומדינה בישראל נוסח במכתב תשובה ששלח בן-גוריון בתשעה לעשר ליוני 1947, להסתדרות אגודת ישראל העולמית בירושלים, בעקבות איומה להתנגד לרעיון הקמת המדינה בפני וועדת האו"ם שהגיעה לבקר בא"י דאז…

כבר שנים רבות מוטחות באוהבי ארץ ישראל המילים: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ". ההקשר מופיע בכמיהה למנהיגות שלטונית, שתפעל כנגד המתנחלים בנחישות בה פעל בן גוריון בהטבעת אלטלנה. מי שמניף את דגל שלמות העם כנגד שלמות הארץ, חותר בעת הזו ליישום גזירת חורבן וגרוש המוני לעשרות אלפים אם לא למעלה מזה. ראוי להדהד ולזעוק על איזה 'שלמות עם' מדובר? מיהו העם ומה באמת רצוי לו?

שני משגים בסיסיים עשה אלשייך עם היבחרו, כולם קשורים לבחירה שגויה של עוזרים: טעות ראשונה היא הכנת תפקיד לא ממוקדת ולא מספקת, שמחייבת ניסוח תפיסת הפעלה מחדש; טעות שנייה היא בחירת הצוות האישי המקיף אותו. עתה נזקק אלשיך ל"אתחול" מחדש תוך כדי תנועה… הוא חייב לגבש תפיסת הפעלה סדורה וכתובה למשטרת ישראל, שתוכן בסיוע האנשים הנכונים, לשם שינוי. במקביל, עליו להחליט אם ברצונו להישאר עם צוות העוזרים הנוכחי. במידה וכן, זו החלטה שסיכון ממשי בצידה, אבל, הם אנשים נבונים ויכולים ללמוד…

המאמר בוחן את ביקורתו של האלוף נועם תיבון על ראש הצוות שלו לשעבר בסיירת מטכ"ל, ראש הממשלה בנימין נתניהו: "הוא זה שלימד אותנו את ערכי היחידה – כתב תיבון – לצערי, הערכים האלה לא קיבלו עד היום ביטוי בקריירה הפוליטית והמדינית שלו." ביקורתו של תיבון מתמקדת בשלושה נושאים אקוטיים בניהול בכיר: שיתוף הפעולה, המצוינות ונטילת הסיכונים. המאמר בוחן את הסוגיות הללו אחת לאחת, תוך הצבעה על הפער בין הדרג הטקטי לדרג הבכיר ביחס אליהן.