גרשון הכהן: החלום כתנאי לחרות

[בתמונה: מרטין לותר קינג באנדרטת לינקולן במהלך "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה ושוויון", 28 באוגוסט 1963, עת נשא את נאומו "יש לי חלום" (ברקע: אנדרטת וושינגטון. התמונה היא נחלת הכלל]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן]

ישראל היום

עודכן ב- 2 בפברואר 2023

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

"Let my People Go", שרו בהשראת יציאת מצרים, במאבק לשחרור העבדים באמריקה. אבל לאן ילכו? בתנ"ך, בדברי משה אל פרעה יש תוספת: "שלח את עמי ויעבדוני במדבר".  לעצם השילוח לחופשי, מוצב כיוון ותכלית. בהבטחת אלוהים למשה ניתן פירוט: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" כהצלה משעבוד, ובנוסף הוגדר גם היעד: "ולקחתי אתכם לי לעם... והבאתי אתכם אל הארץ  אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה."

לחרות האדם קיימים אם כן שני ממדים: הראשון מתבטא בעצם השחרור מכבליי השעבוד; השני מתבטא בתוכנם של חיי החרות, בפעולה ובמאבק אליהם יכול להתמסר אדם בן חורין בשאיפתו למימוש חלומו.

.

ברוח זו הציג בן גוריון את מטרת המפעל הציוני: "הגדרת המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית." (במערכה א' עמ' 191). בן גוריון כמו משה, חזר והדגיש בכל שנות הנהגתו,  כי מעבר לעצם המאבק להישרדות ולשחרור לאומי, לדרך החרות חייבת להיות תכלית והיא יכולה להתממש רק בארץ ישראל.

המחשה פשוטה של ההבחנה בין שני ממדי החרות מצויה בתשובה לשאלה  מדוע מברכים בברכת השחר: "ברוך שלא עשני גוי". למה לא מברכים באופן חיובי: "ברוך שעשני יהודי". אומרים על הרב ש"ך שענה: "הקב"ה עושה שלא תהיה גוי, אתה עושה שתהיה יהודי". באותה הדרך, נגיד על הברכה: "ברוך שלא עשני עבד", הקב"ה עושה שלא תהיה עבד אתה עושה שתהיה בן חורין.

ברוח זו הציג דוד בן גוריון (בתמונה משמאל) את מטרת המפעל הציוני: "הגדרת המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית." (במערכה א' עמ' 191). בן גוריון כמו משה, חזר והדגיש בכל שנות הנהגתו, כי מעבר לעצם המאבק להישרדות ולשחרור לאומי, לדרך החרות חייבת להיות תכלית והיא יכולה להתממש רק בארץ ישראל.

[בתמונה משמאל: דוד בן גוריון - שחרור לאומי יכול להתממש רק בארץ ישראל. התמונה היא נחלת הכלל]

המדרש (שמות רבה),  מתאר באורח נועז את התמודדותו של משה כנגד העם, במחלוקת שהתפתחה לאחר קריעת ים סוף:  "באותה שעה שראו בני ישראל את פרעה וחילו טובעים בים, אמרו למשה: "מתו כולם, ניתנה ראש ונשובה מצרימה"... אמר רבי אליעזר: לא נסעו משם עד שהסיעם משה במקל.". מדובר ברגע של בירור לאומי: אם כל שביקשו בני ישראל,  מתמצה בשחרור מסבל השעבוד, מרגע שמתו המשעבדים, מדוע באמת לא לשוב למצרים?

[בתמונה: פרעה וחילו טובעים בים. ציור קיר מהמאה ה-17 בכנסיה ברוסיה. התמונה היא נחלת הכלל]

מספרי המדרש הדגישו לנו  כי במקום הזה, הנהגתו של משה בשאלת המשך דרכם, נקלעה למעשה למשבר עד שנדרש  לכפיה, שבלעדיה לא היה יכול להמשיך אל המדבר, אל מתן תורה ואל הארץ המובטחת. בכך מיקדו בעבורנו את מלוא האקטואליות של שאלת התכלית ליציאת בני ישראל ממצרים, כמחלוקת יהודית נצחית, בשאלת התכלית לחרות עם ישראל, המתעוררת  בכל דור מחדש.

"עם ישראל, בשביל מה אתה חי?" שאל הסופר א. ב. יהושע במאמר ביקורתי על ספרו של חוקר השואה יהודה באואר. "ההישרדות לכשעצמה" טען יהושע, "כלל אינה מעלה בעיני...לא ההישרדות היא מעלה אלא כיצד היא נעשית, מה תוכנה, מה ערכיה ובעיקר מה מחירה" (הארץ ספרים, 20.2.2013). כאן טמון ליבו של השסע בין יהדות הגולה השואפת בראש ובראשונה לשרוד ולהתקיים ברווחה, לבין יהדות ישראלית השואפת בארץ ישראל לקיום לאומי ריבוני. מדובר בגישה שונה לדרך בה שואפים לממש את תכליתה של החרות, במחלוקת לא רק לגבי הדרך לחירותו האישית של היהודי, אלא גם ובעיקר לגבי הדרך לחירותו הלאומית של עם ישראל. השאלה היא מהו החלום הלאומי המשותף לנו, ועד כמה אם בכלל, מחויבים לפעול למימושו.

יהודי בברוקלין כמו היהודי בארץ ישראל, יסיימו את ההגדה של פסח במילים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה." בעבור היהודי בברוקלין, מדובר באמירה מסורתית, שאינה מחייבת כלל במבחן חייו המעשי. עבור היהודי בארץ ישראל לעומת זאת, מדובר בשאלה מרכזית, בעלת ביטויי פעולה ממשיים בירושלים של מטה, בירושלים של אבק דרכים, בנינים, מפעלי כלכלה, תרבות ומאבק בטחוני. זה המקום בו אדם בפעולתו המעשית מתמודד במבחניי יומו, בהכוונת חזון חלומו.

מיד לאחר עליית הנשיא אובמה לשלטון, ביקרתי בוושינגטון עם חניכי המכללה לביטחון לאומי של צה"ל. בסמינר משותף  שהתקיים במכללה האמריקאית המקבילה, פרופסור ממוצא לבנוני, סיפר בהרצאתו בדיחה: "המורה בבית ספר שאלה את התלמידים מי האדם שהשפעתו על האנושות הייתה משמעותית ביותר? הבטיחה פרס עשרה דולר, למי שיענה נכון. אחד אמר ג'ורג' וושינגטון, שני אמר לינקולן. מוישל'ה היהודי אמר ישו. המורה הודיעה שמוישל'ה ענה נכון, נתנה לו  עשרה דולר ושאלה:  אתה הרי יהודי, איך אמרת שישו הוא המשמעותי ביותר? ענה לה מוישל'ה: באמת בשבילי משה הוא מי שהשפיע יותר מכולם, אלא שביזנס זה ביזנס,  אז אמרתי ישו."  מכאן המשיך הפרופסור: "בואו נדבר ביזנס, כל ההתעקשויות שלכם דוגמת סוגיית  ירושלים, חוסמות את הדרך לשלום, למה לא תלמדו משהו  ממוישל'ה על גמישות עסקית?"

זו השאלה המעשית:  מה תפקידו של חלום ועד כמה ראוי ונכון להיאבק למען מימושו. בספרו החדש "מלכוד 67" מיכה גודמן מציע לעם ישראל : "עסקת חבילה ישראלית חדשה, שבה מוותרים על שני חלומות גדולים, בתמורה לסיפוק שני צרכים בסיסיים. מוותרים על חלום ההסדר המדיני שיביא שלום ועל חלום ההתיישבות שתביא גאולה, אך מבטיחים מדינה שהיא גם מוגנת וגם יהודית." (עמ' 154). המלצתו מתמצה בהצעה ל"עסקת חליפין גדולה, ויתור על החלומות המקודשים, תמורת הצרכים הקיומיים" (עמ' 156). כתמיכה להצעתו, מלמד אותנו על בן גוריון שהשכיל ב- 1948, לוותר על מימוש חלומו המלא. דפוס חשיבתו של מיכה גודמן אכן מתקיים באורח רציונלי מערבי.

בגישה הערבית לעומת זאת, כמו גם בגישתו של בן גוריון, אף אחד לא באמת מוותר על חלום. נכון שתנאיי המציאות והשיקול המעשי,  מחייבים לעתים וויתורים, אבל החלום לכשעצמו, לעולם אינו עניין למשא ומתן. כורח הוויתור הוא תמיד זמני ולרגע אינו בגדר מצב סופי. אפשר ואף נדרש מעת לעת, לדחות לעיתוי מתאים יותר, את מידת מימושו של החלום.

בכל זאת, החלום כמצפן, נותר תמיד בתפקידו המכוון, כמקור השראה מעשי. כך הסביר בן גוריון ב- 1937, את הסכמתו לחלוקת הארץ: ממערב לירדן לשתי מדינות: "בשטח זה אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה."   העיקר הוא שימור כיוון  מפעל הגאולה, בתהליך הדרגתי. בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החלום  לא רק אינו ננטש, הוא אף הופך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור.

"יש לי חלום", חזר והדגיש לוחם החרות מרטין לותר קינג בנאומו הידוע. המאבק לחרות הוא מצב מתמיד וכוח החלום הוא תנאי  הכרחי לכוח המאבק.  גם בשעה ובמקום שאדם מנוע מן היכולת לממש חלומותיו, הוא חייב להישמר מפני אבדן חלומו. לכך  מכוונת ההגדה של פסח, ליצירת קו מחבר בין גאולת מצרים לגאולתנו בזמן הזה, בצפייה ל "שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו".

.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *