ב-6 בנובמבר פרסם חיים רמון מאמר במעריב, תחת השם: זו הדרך לשמור על ירושלים יהודית. רמון מציע פתרון מידי בירושלים, במתכונת רעיון ההיפרדות מהפלסטינים. במבט ראשון, אדם מן הישוב יטה להסכים עם הצעתו. לעין ישראלית ממוצעת, שלא העמיקה בנושא, ההצעה נראית לא רעה. היכן אם כן הבעיה?

בקוסמולוגיה המונחת ביסוד תפילת חנה, מצוי בעיני הקוד הגנטי של השקפת העולם התנ"כית על מקומו של אדם בטלטלות ההוויה. זו התפיסה המבקשת בכל רגע להזכיר לאדם שהכל ארעי. גם זריחת החמה מידי בוקר חוזרת על עצמה מכוח רצון האל, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"...

שלושת הפרקים האחרונים בספר שופטים (יט-כא), משרטטים בזעקה, זוועה חברתית רבת פנים. התיאור החי במלוא צבעיו, במיקוד מפורט ואכזרי, יכול למשוך את התבוננותנו, אל גווני הגוונים של הסבל האנושי, החל במעמדן של נשים-פילגשים וכלה ברוע האנושי בשיאי ביטויו...

יצחק רבין לא חתר תחת הסדר החוקי-היררכי, הקובע לדרג המדיני סמכות בלעדית בהכוונה ובהחלטות. אבל מרום ניסיונו המעשי, הצביע על חיוניות הממד הקוגניטיבי, המחייב לקיים בין הדרגים שיח כן ונוקב של אחריות משותפת. התופעה דומה במידה רבה לברור המתקיים בין יזם לבין ארכיטקט. אם הארכיטקט אינו יותר ממתווך ניהולי בין היזם לבין הפועלים, אפשר לוותר עליו. הזיקה בין היזם לבין הארכיטקט רחוקה מלהיות אינסטרומנטלית גרידא. כך גם לגבי הזיקה שבין הדרג המדיני לצבאי...

תהליכי צמיחה והתפתחות של שבט ואומה, מחוללים על פי דרכם מגמות שינוי. התפשטות במרחב בתהליך הדרגתי, או בלחימה וכיבוש, הייתה מאז ועד ימינו מגמה מוכרת, שעיצבה תהליכים היסטוריים. למסע הכיבוש של בני דן, כסיפור המשולב בין פרקי ספר שופטים, לקראת סופו, בין סיפור שמשון, לבין סיפור מלחמת האחים שבאה עם סיפור פילגש בגבעה, ישנם להבנתי, מאפיינים ייחודיים, שבאו לשרת את מגמת הסיפור הכוללת, ההולכת ונארגת בקומפוזיציה מורכבת...

בין העיר לבין המרחב הכפרי - כמו בין מרכז הציוויליזציה לבין הספר (frontier) - ראוי שתתקיים מערכת זיקות, המתגלה כהכרחית לשיווי משקל של מערכת חברתית. העיר היא המסמנת את השלטון והחוק, את מרכזי כלכלה והרוח, אך היא ניזונה מן המרקם הכולל הקשור אליה בתנועה יומית. מצבם של שבטי ישראל בהעדרה של עיר, נדון לאבדן שיווי משקל מערכתי, כמו גורם שמיים הנקלע לסחרור בהעלמות המסה הגדולה סביבה הוא נע במסלולו הקבוע. זה היה מצבם של שבטי ישראל, בתקופת השופטים.

ספר שופטים מלמד אותנו כי מראשית הולדתו, שמשון מונהג באורח פלאי. הולדתו פלאית, כוחו הפיזי פלאי, והוא אף זוכה למעשיי נסים של הוצאת מים מן הסלע, כמו משה: ויבקע אלוהים את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים וישת ותשב רוחו (פרק טו, יט). רוח ה' החלה לפעמו מנערותו, אבל הקו המנחה את הסיפור מדגיש את התנהלות שמשון בבחירה חופשית...

והבית מלא האנשים והנשים, ושמה כל סרני פלישתים ועל הגג כשלושת אלפים איש ואשה, הרואים בשחוק שמשון (ספר שופטים, פסוק כז). עליהם הפיל שמשון את הבית... שיח דיני המלחמה בן ימינו, היה מעורר את השאלות: כיצד ניתן להצדיק מותם של אזרחים רבים, חפים מפשע? האם מדובר במטרה צבאית לגיטימית ומדוע נבחר מקדש בית דגון, כיעד לפעולה?

בשם מי פועל שמשון את פעולותיו? לכאורה, שמשון פועל רק מתוך מניעיו האישיים. אחיו, בני שבט דן, לא שלחוהו לפעול, ואף שמשון עצמו -על פי המתואר - אינו מייחס לעצמו שליחות. דווקא מתוך כך מתהווה סגולת ישועתו. זו בימינו תחבולה מוכרת בתופעת ה'טרור הספורדי', שאין מאחוריו כתובת לנשיאה באחריות. תופעת היעדר האחריות, שאנחנו עדים לה גם בימים הללו במאבק האלים עם שכנינו.

שם אמו של שמשון אינו מוזכר בפרק יג שבספר שופטים. היא ידועה כאשת מנוח. גם אמהות אבימלך ויפתח, לא הוזכרו בשמן, אבל נאמר עליהן משהו מאפיין: על אם אבימלך: פילגשו אשר בשכם, ועל אם יפתח: אשה זונה. מה אפשר לומר על אם שמשון? היא נוכחת בכל הפרק ומכונה סתם, האשה...