האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
מי שהיה לימים רמטכ"ל, מרדכי מקלף, היה בילדותו בן היישוב מוצא. ב-1929 הוא ישב עם אחותו על המרפסת; ופורעים הגיעו אל הבית; והוא רואה את הרועה הנאמן שלהם שאכל בביתם וישן בביתם, מוביל את הפורעים ששחטו את כל המשפחה. הוא ואחותו קפצו מהמרפסת וניצלו… עתה, חזרנו כולנו לאותו מקום…
יש להודות לחמאס על שבחר לשגר רקטות אל בירת ישראל בעיצומו של יום חגה. אולי עם ישראל יתעורר מתרדמת לאומית ארוכת שנים וישוב לתשוקת הדורות לגאולת ציון וירושלים…
השאלה הבסיסית היא, מה קורה לאדם ולחברה, כשכל האנרגיות מושקעות בחסימת ההשתנות. כשמתעקשים בכל דרך לא להשתנות – משהו עמוק מסתבך בתוך עצמו, במבוי סתום, כמו חסימת מעיים!
ההתמקדות היתרה בשאלת נתניהו היא צונמי של תעמולה, מוכוון להסחת דעת מכל השאלות העיקריות האוחזות בעתיד עם ישראל וגורלו בארץ המובטחת…
אין פתרון לעזה, כי למאבקים רציניים בין מערכות יריבות אין פתרון. המאבק שלנו הוא רציני והוא יימשך לנצח. מה שיוצר יציבות (זמנית! במערכת מורכבת, יציבות היא תמיד זמנית…) זה איקיוליבריום, שיווי משקל של כוחות במאבק…. אם כוחות המאבק שלנו נחלשים, אז אין שיווי משקל. זאת כל התורה כולה…
נקודת המבט שלי בסוגיות מנהל ציבורי, יציבות וביטחון, שונה תכלית שינוי מזו הנלמדת באוניברסיטאות כהארוורד, אליה נשלחים ללמוד מיטב בכירי השירות הציבורי שלנו. זו מחלוקת על סיפור היסוד של הקוסמולוגיה. מכאן הביקורת שלי על לימודי בוסטון, הם נוטעים בתלמידים תודעה קוסמולוגית שונה…
העליונות שהשיג צה"ל על אויביו, היא גורם משמעותי ביציבות הביטחונית שהוענקה למדינת ישראל בשנים האחרונות. אלא שיציבות זו ארעית ביסודה. היא איננה מובטחת לא רק מפני שאויבי ישראל לא נטשו את חזונם לפגוע במדינת ישראל עד כדי לייחל לחיסולה, אלא בעיקר מכיוון שעל פי טבעו של הקיום האנושי, הכול נתון תמיד לשינוי ולתפניות מפתיעות…
עצב רגיש בזהותנו הלאומית הוא הקושי הכרוך במאמץ המתמיד למימוש ריבונות (Sovereignty) במדינת היהודים. משמע, מימוש הזכות הבלעדית להפעיל סמכות עליונה על אזור גאוגרפי או קבוצת אנשים…
ריבונות היא מצב שבו עם מחליט לקחת אחריות לגורלו. אי אפשר לעשות את זה בלי חרב ביד ובלי נכונות לשלם מחירים.
זה ההבדל הגדול בין מחיר שאנחנו משלמים כשאנחנו קורבנות חסרי ישע, למחיר שקבוצה ריבונית מוכנה לשלם על הזכות לקחת את גורלה בידיים!
אם אין "אנחנו" אין מי שינצח, אם אין "אנחנו" – היודעים להתאחד כ"אנחנו" וממשיכים את החיים והמפעל הלאומי המשותף – נותרים רק סבל השכול והנכות שכל איש נושא לבדו.
