[בתמונה: חיילים שזה עתה גויסו לצה"ל לובשים מדים לראשונה בחייהם, כחלק משרשרת החיול... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל, גיליון מאי. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

*  *  *

ערב מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א התחזק השיח התומך בצמצום סדר הכוחות של צה"ל, במיוחד ביחידות המילואים. תמיכה למגמה מצויה גם במערכת הביטחון; ועוד מוקדם לומר, אם השתנתה בעקבות המלחמה.

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט (ראו תמונה משמאל למטה), הצטרף  למגמה במאמרו "עת לרפורמה בצבא", (מעריב 9.4.21) הוא  ערער גם על רעיון גיוס החובה בטענה "שהוא היה נכון למציאות החברתית והאתוסים הלאומיים של שנות ה- 50".

נכון שאמצעי לחימה חדשים בהם חימוש מדויק, משנים  בממדים מסוימים את מבנה הכוחות הלוחמים, ופריסתם בשטח. אלא שלמרות פריצת הדרך הטכנולוגית, המחשבה שתם עידן הגיוס ההמוני, בשאיפה למיצוי  מקיף, מתכחשת לממדיה המורכבים של תופעת המלחמה.

בגיבוי לכוח מחץ איכותי חדשני ויעיל, נדרשת רשת ביטחון של רזרבת כוחות בינונית ורחבת היקף. על הצורך ברזרבה  ניתן ללמוד במשהו, מהתבוננות בתחום הכלכלי:  בשנה האחרונה לנוכח משבר הקורונה, חברות ענק דוגמת גוגל ואמזון,  המשיכו בתנופתם העסקית הודות לעוצמת הרזרבה הכספית  שעמדה לרשותן. לאחר שנים של צמצום  מתמשך בסדר הכוחות, צה"ל סובל כיום ממחסור בהיקף היחידות הלוחמות העומדות לרשותו לשעת חירום. החסך מתבטא בראש ובראשונה, בהיקף המענה שצה"ל יכול  להציב למצב לחימה ביותר מזירה אחת.

[בתמונה משמאל: אהוד אולמרט. התמונה היא נחלת הכלל]

במקביל לאיומי החזית, הולך ומתהווה איום חדש בזירה הפנימית; שהתחזק מאוד בעקבות המלחמה. המאבק להשבת הריבונות בנגב ובגליל , נתבע להפעלת כוחות בהיקף רחב ולאורך זמן. לחימוש המתקדם דוגמת פצצות אוויריות מונחות, יש תפקיד ברור ביצירת עליונות בלחימה הקשה נגד כוחות חיזבאללה וחמאס. אולם עליונות זו, בכל יתרונותיה,  אינה רלוונטית להתמודדות מול הפרות סדר אלימות דוגמת אלו המתרחשות בשער שכם בירושלים, או למול קבוצות פשיעה בנגב. להתמודדות בממדי חיכוך אלה,  שתקבע במידה לא מבוטלת את עתידה הריבוני של מדינת ישראל, נדרשת מסה רחבה של כוח לוחם, בנוכחות אקטיבית ורציפה בכל נקודות החיכוך.

[לכתבה המלאה של אהוד אולמרט, לחצו כאן]

כמובן יש להשיב  לאזרח הקטן - יהודי או ערבי - שהופקר למשטר דמי החסות וגניבות הרכוש, את תחושת הביטחון שמזמן אבדה לו. אבל מצוי כאן איום בסיסי על עצם ריבונות המדינה. היקף האיום מחייב התארגנות מערכתית בשילוב מלוא כוחות הביטחון, כולל יחידות  צה"ל. בעקירת המתיישבים בגוש קטיף , עליה פיקדתי,  עמדה לרשותי מסת כוח בת למעלה מעשרים אלף חיילים ושוטרים. למול הטענות כנגד הפעלת הצבא במאבק פנימי של המדינה כנגד אזרחיה, השבתי אז כי ריבון חייב להגן על ריבונותו כנגד איומים מבית ומחוץ ולשם כך יש לו צבא ומשטרה.  בימים כתיקונם נכון למדינה דמוקרטית.  למקד צבאה בהגנת המדינה מפני אויב חיצוני ולמול אזרחיה לפעול בעיקר באמצעות המשטרה. אולם באיום פנימי המגיע לכדי מצב חירום, ההבחנה בין איום חיצוני לפנימי, הופכת למופרכת.  גם בפריז ובריסל,  מופעלות בעשור האחרון יחידות צבא, בסיוע למשטרה.

"כל העם במילואים רק בישראל" (ראו הסרטון למטה), כבר מזמן לא. רוב משוחררי צה"ל אינם משובצים כלל ביחידות מילואים. נדרשת בימים אלה, הקמת כוח אבטחה רחב היקף, מבוסס חיילי מילואים, תחת פיקוד העורף, או משמר הגבול.  האזרח המאוים ראוי לקבל הגנה על ידי כוחות הביטחון של המדינה,  שבהחלט יכולה להינתן לו בהתארגנות המתאימה. בינתיים  מדינת ישראל  טרם הכירה בתופעה כאיום המתפתח לאיום קיומי.  האתגר לביסוס ריבונות ומשילות מחייב מערכה מקיפה: בניין כוח צבאי ומשטרתי  בליווי הערכות מתאימה בפרקליטות המדינה ובמערכת המשפט.  היקף הכוח הנדרש, מחייב שיבה מלאה לשיטת הגיוס המסורתית למיצוי מלוא  כוח האומה.

ואחרי הכל, מעבר לתרחישי האיום, צה"ל מחויב להמשיך לכונן עבור האומה השסועה את נקודת המפגש, חוצת המגזרים, בה מתהווה נקודת החיבור החיונית לאחדות ישראל.