האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
מאז כתב את הספר: 'מלכוד 67', מזהה ד"ר מיכה גודמן את תכלית עבודתו כממוקדת במאמץ "לנסח את האידאולוגיה הבלתי מדוברת של המרכז הפוליטי". בגיליון מרץ 2019 של כתב העת 'ליברל', הוא הציג שמונה צעדים לצמצום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשל השתנות המצב הפוליטי והמדיני, ראוי לחזור ולדון בהם…
כאשר רקטה אחת ששוגרה מרפיח אל לב השרון, מאלצת את ראש ממשלת ישראל לשוב בחפזה מוושינגטון ולבטל תכנית מפגשים משמעותית בסדר יומו המדיני, לא ניתן להתעלם מפוטנציאל האיום שהתהווה ברצועת עזה. גם למטה הכללי של צה"ל ברור, שמדובר באיום ביטחוני שמציב אתגר גדול בהרבה ממטרד טרור בר הכלה…
ממש לא האינטרס שלנו להכריע את חמאס בדם בנינו, ולהגיש אותה כמתנה לאבו מאזן. את המבוכה הזו שלנו חמאס קולט ומנצל אותה בתבונה רבה. הוא הולך על הסף, מרחיב כל העת את הסף ומאתגר אותנו. לכן, אנחנו צריכים להיות יצירתיים. לא לפעול בפזיזות ובטח, לא לרקוד לפי החליל שלהם במקום ובזמן הנוחים להם. לצערי, זה מה שאנחנו עושים עכשיו!
בהיתממות מתריסה שואלים, כיצד יכול ראש הממשלה להסכים למכירת צוללות גרמניות למצרים, ללא התייעצות עם שר הביטחון והרמטכ"ל? מבט היסטורי יכול ללמד, כי היו דברים מעולם וכנראה יקרו גם בעתיד.
מומלץ לקרוא את מגילת אסתר בקריאה פוליטית חתרנית, שמטילה ספק באשליה שהעניינים הגדולים המנוהלים בבית המלוכה, באמת מתנהלים בשליטה ובקו תבוני. ואם הכל נתון לקפריזה, כולל החלטות שלטוניות, על מה יוכל האדם מן הרחוב לבסס את שאיפתו ליציבות?
פיתוח ההתיישבות כמומנטום של מאבק לאין קץ היה ביטוי בהגות תנועות הפועלים החלוציות, לתפיסת עולם כוללת, שבמסגרתה, מה שנראה כמצב שלום, הוא תוצאה רגעית של שיווי משקל במערכת מורכבת ודינאמית, המתעצבת ומתהווה בכל רגע מחדש מתוך איזונים בין כוחות מנוגדים. את יסודות ההיגיון הזה ניתן למצוא גם אצל אויבינו, במה שמכונה באסלאם: ׳אל-מוקאמה׳…
בימים אלה המציינים ארבעים שנה להסכם השלום עם מצרים, ראוי להזכיר כי הייתה זו תבונתו המדינית של נשיא מצרים סאדת, שדחף את רצועת עזה לזרועותיה של מדינת ישראל. נטל הפתרון לבעיה הפלסטינית ביו"ש ובעזה הפך כך לבעייתה הבלעדית של ישראל. הבידול שחולל שלטון החמאס בין עזה לרמאללה הוא מבחינה זו אינטרס ישראלי, שאמנם מעניק לפי שעה לחמאס סוג של חסינות, אולם בטווח הארוך יאפשר לישראל עיצוב נכון יותר של המרחב…
ברמה הלאומית, המעשה הביטחוני, נתון בזיקות גומלין – שאינן ניתנות להתרה – בין ממדיו הרוחניים של הקיום הלאומי, לבין ממדיו הפיזיים. אלא, שבכל הקשור לדיון הביטחוני מדיני, המכוון מזה שנים את דרכה של מדינת ישראל, הוא צומצם למיקוד יתר בסוגיה הביטחונית…
המפה הציונית של 1919 היא, מבחינתי, נקודת הייחוס לכל הדיון ההיסטורי – אקטואלי – בטחוני -מדיני – חברתי – כלכלי -מוסרי – אסטרטגי – פוליטי, שכולנו עושים כאן מבוקר עד ערב, כבר בערך מאז 1919, שלא לומר מאז 1878…
במגמת ההתכנסות למרכז המפה הפוליטית, כמו בבשורת בני גנץ ל"איחוי שסעים", חבוי פוטנציאל איום על קבוצות המבקשות משמעות מעבר לנורמליות הממוקדת במצוקות הכאן ועכשיו. בסדר יום נורמלי שכזה, לא נותר מקום לדרכו המנהיגותית של בן גוריון שגם לאחר קום המדינה חזר והדגיש: "למדינת ישראל ייעוד מיוחד"!.
