האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
פרק כ"ג בפרשת חיי שרה, עוסק באריכות במכירת מערת המכפלה לאברהם אבינו מאת בני חת. ככלל, מבנה המכירה כולו, והעובדה שהיא מתבצעת בכסף מלא, אומרת כי המדובר במכירה סופית ומוחלטת. בנוסף, תיאור המכירה בפרשתנו מזכיר בפרטיו השונים, תעודות מכר מהמזרח הקדום
לאחר שסיימו את ארוחתם, שאלו את אברהם היכן שרה? ואברהם ענה להם שהיא באהל. כעת הבטיחו המלאכים (האורחים) לאברהם שבעוד שנה ייולד להם בן. שרה צותתה להם וצחקה בליבה, כיצד יתכן שהיא בת 90 שנה ולבעלה אברהם שהינו בן 100 יהיה ילד. "וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן" הקב"ה פונה לאברהם ושואל אותו מדוע צחקה שרה? ומודיע לו שבדיוק בעוד שנה יהיה להם בן. שרה הכחישה שצחקה היות ופחדה להודות בכך "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה".
In the absence of a better option, we may consider the possibility – though not mentioned in the Torah – that Abraham sent off Ishmael his son and his mother to Grar, and the parsimonious provisions should have been sufficient for a quick walk to Grar
סיפור הפיכת סדום ועמורה, הוא מהסיפורים המכוננים של ספר בראשית. בסיפור זה יש הרבה מהמשותף לסיפור המבול. בשני הסיפורים האל משמיד את בני האדם שחטאו, ומנגד מציל את האחד, נח ולוט, שהיו צדיקים ביחס לדורם. רישומו של סיפור הפיכת סדום ניכר בכל רבדי המקרא, בספר דברים, ובנבואות עמוס, ישעיה וירמיה.
מזמור ק' בספר תהילים מוגדר כמזמור תודה. חמישה פסוקים בלבד. הוא היחידי מ- 150 המזמורים בתהילים המוגדר כך: א מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה הָרִ֥יעוּ לַיהוָ֗ה כָּל־הָאָֽרֶץ׃ ג דְּע֗וּ כִּֽי־יְהוָה֮ ה֤וּא אֱלֹ֫הִ֥ים הֽוּא־עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַ֑חְנוּ עַמּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ…
women were not at the ‘’mercy’’ of their husbands when it came to their initiative-taking in the realm of marital intimacy; Sarai (in this weekly Torah portion) being the trailblazer of this reality…
"וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (י"ב, ג') – מדוע נאמר בברכה קודם "ואברכה" ואחר כך "מברכיך", ואילו אצל קללה נאמר להיפך, קודם "מקללך" ואחר כך "אאר" ? משום שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה". ולפיכך המברכים יתברכו עוד לפני שיגיעו לכלל מעשה, רק בשביל המחשבה. ואילו המקללים יתקללו רק לאחרי מעשה ולא אחר המחשבה (כלי יקר).
גם אם יש אנכרוניזם בסיפורי האבות, שמראים כי הועלו על הכתב לאחר התרחשותם, אין הדבר סותר כי סיפורים אלה הינם קדומים ביותר.
מאבק האיתנים בין מלכות האל – כפתרון לסוגיית צדיק ורע לו רשע וטוב לו – לבין מלכות האדם, מוכרע כאן לטובת האל. ואני, עדיין מעדיף את מלכות האדם, על שלל מגרעותיה. לא מלכות במובן של מלך, אלא שלטון הפועל כמשרת העם על בסיס צדק, משפט וחמלה וקדושת החיים…
רש"י בעקבות דברי חז"ל במדרש, אומר על אתר, כי נח תרם לאנושות המצאה מופלאה בדמותה של המחרשה, וכך הוא הקל את העבודה החקלאית הקשה, לאחר גירוש אדם מגן עדן.
האם נח אכן המציא את המחרשה? ספק רב…
