האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
בפרשת עקב מנסה משה לומר לעם ישראל כי ארץ היעד שלהם עדיפה על פני ארץ מצרים בגלל פוריותה. ברם לכאורה לארץ מצרים יש עדיפות ברורה על פני ארץ ישראל, בגלל האספקה הקבועה של מים מהנילוס. לדבריו של משה יש כאן לדעתי מימד עמוק יותר. היתרון של ארץ ישראל הוא איכותי. מי שדר בה חייב להתאמץ להשיג מים…
בפרשת ואתחנן מצוי מקבץ של פסוקים שרומזים על רעיון מהפכני. מתן המקרא בהר סיני לעם ישראל, לא נשאר שם, אלא המקרא הפך לנחלת כלל העמים בתרגום השבעים. חז"ל, שהעדיפו שהמקרא יישאר בחיקו של עם ישראל בלבד, ראו את התרגום כעובדה מוגמרת, ואף נתנו לו נופך ניסי, שלא עלה תמיד בקנה אחד עם המקורות שמספרים אודות מעשה התרגום עצמו…
הרצל הילך בין השיטין בעניין ירושלים והר הבית. הוא ראה לנגד עיניו מדינה יהודית חילונית, וחשב כי רצונם של היהודים הדתיים לבנות מקדש תוביל להקרבת קורבנות, שהיה מעשה פרימיטיווי בעיניו. לכן הציע הרצל לבנות מקדש הדומה באופיו לבית כנסת רפורמי, ושמשם יופץ המוסר האוניוורסלי לאנושות. הרצל גם לא עסק במיקומו המדויק של המקדש החדש על הר הבית. לדידו הוא יכול להיבנות לצד מסגד כיפת הסלע, המקום שעליו עמדו בית המקדש הראשון והשני לפי המסורת היהודית.
תודת האדם לאלוהיו כרוכה בפרק קי"א בספר תהילים, בהשתאות ובהכרת תודה מול התגלות כוח מעשה ה' בעולמו. מה שמזדקר מידית כשאלה לאין קץ, טמון בעובדה שבין מוקדי התגלות כוח מעשי ה', מודגשת תופעת כיבוש הארץ על ידי בני ישראל, כמוקד בגילוי כוח מעשיו. לאדם בעל תודעה מוסרית במיוחד זו המוכרת כתודעה מוסרית בת ימינו, ההיגיון האלוהי רחוק מלהיות מובן. איך קורה שכוח האל מתגלה בתופעה הטומנת בחובה סכסוך נצחי?
רות המואבייה, שמוצאה מוזכר רבות במגילת רות, היא כידוע אם סבו של דוד המלך. אם-כן, מוצאה של שושלת המלך המשיח נמצא כבר במעשה לוט ובנותיו, וזאת גם הסיבה שאין להילחם במואב קודם הכניסה לארץ כנען. מעשה צודק בהווה, אינו בהכרח המעשה הנכון בראייה היסטורית עתידית, ולקח זה המקרא מנסה ללמד כאן…
בעם ישראל, חלה התפתחות מוסרית מעניינית בתחום גורלם של שבויי מלחמה: מהרג המוני ללא אבחנה, של שבויים ואוכלוסייה אזרחית בלתי מעורבת, שהיה מקובל וראוי, לאיסור על הרג שכזה מעיקר הדין. רק מי שנילחם, הוגדר כאויב שניתן להורגו; ותו לא…
לפי פשט הפסוקים הן במקרא והן בספרי הנביאים, זכה פינחס לאריכות חיים מופלגת. בשל הכתוב בספר שופטים במעשה פילגש בגבעה אומר הרמב"ם כי פינחס היה חי מימות משה ועד דורו של עלי, משך זמן של כחמש מאות שנה, ולא היא. הסיבה לטעות היא אופן סידורו הפנימי של ספר שופטים…
במקורות חז"ל דרים בלעם וישוע הנוצרי (ישו) בכפיפה אחת. לעתים, כאשר נאמר במקורות אלה בלעם הכוונה לישוע, ולעתים כל דמות עומדת בפני עצמה. אין ספק, שבגלל אימתה של הכנסייה הנוצרית, חז"ל נאלצו להבליע את הביקורת שלהם כנגד ישוע עצמו, והבחירה בבלעם – שנחשב אף הוא כנביא שקר – הייתה קלה ומתבקשת. מה שנותר לנו הוא לבחון כל מקור לגופו בהקשר ההיסטורי שלו, ולהחליט האם כאשר מוזכר בלעם הרשע הכוונה לישוע הנוצרי או הכוונה לדמותו של בלעם עצמו.
מצוות פרה אדומה, שהעמידה קושי פרשני שטרם בא על מכונו, הביאה אותנו לדיון אודות טעמי המצוות לדעתו של הרמב"ם. למרות שאין הוא נותן טעם ייחודי במצוות פרה אדומה, הרי שניתן לומר לפי קווי המחשבה שהובאו לעיל, שכול מצווה שטעמה נעלם מעינינו – או שהרמב"ם עצמו לא פירשה – הרי תכליתה להרחיק את האמונה האלילית מעם ישראל.
באחת מההתייחסויות המפורסמות של חז"ל למחלוקת שעורר קורח, נאמרו הדברים הבאים: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים זו מחלוקת קורח וכל עדתו". האם הדוגמה של דברי המשנה הללו נכונה? ספק גדול. לצורך כך מביא המאמר שתי עובדות היסטוריות, המראות כי מחלוקת הלל ושמאי הייתה רוויה באגו אישי ומניפולציות, שהובילו לשפיכות דמים.
