תקציר: ה- WOKE המיר את שיח העובדות של חסידיו בנרטיבים. זה הופך אנשים לחלשים יותר מבחינה אינטלקטואלית, לא משום שזה מונע מהם ידע, אלא משום שזה פוטר אותם מהמאמץ הכרוך בחשיבה. עובדות דורשות ניתוח, הטלת ספק והכרה במורכבות; הן מאתגרות את תפיסות העולם שלנו ומאלצות אותנו להתמודד עם מציאות שאינה תמיד נוחה. בזכות הווק, אנחנו חיים היום בעולם נטול עובדות.

.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

התבוננו על המם האינטרנטי שבראש המאמר: קבוצת מפגינים לובשים כאפיות ומחזיקים שלטים. אבל הטקסטים על החולצות והשלטים הם סאטיריים, למשל: "אינני יודע על מה אני מוחה!"; "אני מצטרף לכל מחאה על יהודים"; "אינני יודע הרבה על ההיסטוריה"; "אני נמצא עם אידיוטים"; "אני מטומטם"... והשלט המרכזי שואל: "איפה בכלל מדינת פלסטין? באיזה נהר מדובר?".

המם מציג בצורה סאטירית את הרעיון שהמפגינים אינם מבינים את מהות המחאה שלהם: הם מוחים בשם ססמאות ריקות, ללא ידע היסטורי, גאוגרפי או פוליטי. זה מבטא היטב את מה שכיניתי במאמר כ'טפשת':

1. דקלום במקום ידע: אנשים מוחים כי "ככה צריך", לא משום שהם חקרו או מבינים את הנושא.
2. שיטור קבוצתי: ההשתתפות במחאות נובעת לא מאמונה אישית אלא מלחץ חברתי ("להצטרף לכל מחאה נגד יהודים").
3. חוסר סקרנות אינטלקטואלית: השלטים מדגישים בורות היסטורית־גיאוגרפית.
4. התמסרות לנרטיב אחיד: במקום בירור מורכב של שאלות על זהות, היסטוריה וזכויות, יש התמסרות מוחלטת לדף מסרים רדוד.

המם הזה הוא המחשה ויזואלית של טענת המאמר: אנשים שנראים נלהבים וחדורי צדק, אך למעשה חסרי כלים אינטלקטואליים להבין על מה הם נלחמים. משמע: תרבות ה- WOKE מגדלת דור של 'אידיוטים שימושיים'. אנשים אינטליגנטיים פוטנציאלית, אך מתפקדים כבורים משום שהמערכת מתגמלת דקלום ומענישה חשיבה עצמאית. מבלי להבין האידיוטים הללו נועדו להיחריב במו ידיהם את תרבותם ולהסגיר את מדינותיהם מרצון לידי האיסלאם הקיצוני.

[להרחבה על 'אידיוטים שימושיים' ועל הנזק שהם גורמים, לחצו כאן]

"ביום שהם יזרקו עלינו טיל או רקטה, אז תהיה לגיטימציה לגמור אותם"...

בעזרת אליטת ההון הישראלית הווקיסטית, השתלט הווק בישראל, מאז שנות ה- 90 של המאה הקודמת, כמעט על כל תחומי החיים. התוצאה היא "טפשת קולקטיבית" המונהגת ביד מכוון דרך 'ערוצי הליבה', להקרסת הציונות ולהחזרת המדינה למה שמכונה "האוכלוסייה הילידית".

הנה דוגמה: לרגל 32 שנים להסכמי אוסלו, העלה אייל ברקוביץ' מיודענו בתכניתו שבערוץ 13, "מוריה וברקו", רעיון חדש וגאוני: "אם זה תלוי בי, אני מתנתק מהם (מהפלסטינים), אומר להם 'אני פה ואתם שם', שם צבא, לא מתעסק איתם בכלל. ביום שזה יקרה, מה שאמרתי, ביום שהם יזרקו עלינו טיל או רקטה, אז תהיה לגיטימציה לגמור אותם".

לכו תסבירו לו שזה סיפור חיינו מאז אוסלו. שכל פעם שנסוגנו: במסגרת ההסכמים, מרצועת הביטחון, בהתנתקות, תמיד המשפט הזה ליווה את השיח, אבל מה שקרה אחריו... אבל, איך ברקו לא זוכר?

בגלל ה- WOKE. שהמיר את שיח העובדות של חסידיו בנרטיבים. זה הופך אנשים לחלשים יותר מבחינה אינטלקטואלית, לא משום שזה מונע מהם ידע, אלא משום שזה פוטר אותם מהמאמץ הכרוך בחשיבה. עובדות דורשות ניתוח, הטלת ספק והכרה במורכבות; הן מאתגרות את תפיסות העולם שלנו ומאלצות אותנו להתמודד עם מציאות שאינה תמיד נוחה.

נרטיב, לעומת זאת, מציע דרך קלה: הוא אורז את המציאות בחבילה רגשית, מספק "טובים" ו"רעים" ברורים, ומעניק תחושת שייכות וצדק מוסרי. כאשר אדם מאמץ נרטיב, הוא מחליף את החובה לחשוב באופן ביקורתי בזכות להרגיש צודק. כתוצאה מכך, שרירי התבונה מתנוונים. היכולת להעריך ראיות באופן אובייקטיבי, לסבול עמימות ולהפריד בין עיקר לטפל נשחקת. בסופו של דבר, האדם אינו הופך לבור, אלא לכלי קיבול של סיפורים שנועדו לעצב את תגובותיו. הטיפשות האמיתית אינה היעדר מידע, אלא אבדן היכולת לעבד אותו באופן עצמאי.

עכשיו נשאר רק לשאול מי מרוויח מכך שאיננו זוכרים מה קרה בפעם האחרונה שהבטחנו לעצמנו שביום שהם יזרקו עלינו טיל או רקטה, אז תהיה לגיטימציה לגמור אותם".

זהירות ווק

בשנים האחרונות הפכה המילה "ווק" (WOKE) למושג מרכזי בשיח הציבורי, בעיקר בארה״ב ובמערב, ומאוחר יותר גם בישראל ובאירופה. מקורו של המונח בשפת הרחוב האפרו־אמריקאית, שם שימש לתיאור "מודעות" לעוולות חברתיות, ובעיקר לאפליה גזעית. אולם מה שהתחיל כקריאה אותנטית לצדק חברתי, התפתח לתופעה תרבותית ואידיאולוגית כוללת — הווקיזם.

הווקיזם, כפי שהוא מוכר כיום, איננו רק קריאה למודעות, אלא מערכת שלמה של נורמות, מנגנוני שליטה, והטמעת זהות קולקטיבית. מערכת זו שואפת להגדיר עבור הפרט מה מותר לחשוב, מה מותר לומר, ומה אסור. כל חריגה מהנורמות הללו נתפסת כאיום על הסדר החברתי החדש ומובילה לעתים קרובות להוקעה, השתקה ואף הדרה. התוצאה: 'טַפֶּשֶׁת'...

המילה "טִפְשׁוּת" מוכרת מאוד, אבל "טַפֶּשֶׁת" היא מילה עברית מעט פחות שכיחה. היא מופיעה למירב ידיעתי לראשונה בספרות ימי הביניים, כצורת בינוני: למשל אצל רש״י על ישעיהו מ״ד: "עץ לא יֵדָע, ואבן לא תבין, טפשת היא". בעברית החדשה, חידש אליעזר בן־יהודה וציין במילונו את המילה "טפשת" לצד "טיפשות". בכתיבה עיתונאית של תחילת המאה ה־20 יש שימוש בשתי הצורות.

את החיבור בין הווק לבין המילה 'טפשת' עשה לראשונה ד"ר גדי טאוב. הוא טען, בצדק, כי הווק גורם למה שניתן לכנות "מחלת הטפשת": לא טפשות מולדת או חוסר אינטליגנציה, אלא תהליך חברתי שמקהה בהדרגה את כושר החשיבה הביקורתית של היחיד. האדם איננו צריך עוד לחשוב. המחשבות נמסרות לו מראש בצורת ססמאות קצרות; הוא איננו צריך לחקור, משום שהאמת כבר נקבעה; והוא איננו צריך להקשיב, מפני שהדעה השונה מוגדרת כאויבת. כך נוצרת אידיוטיזציה חברתית (Zweifel, 2024).

המם האינטרנטי שלמטה ממחיש את תופעת ה'טפשת' של הווק: הוא עושה שימוש בדמות של פריי מהסדרה המצוירת Futurama, ומציג סתירה סאטירית, שנושאה הוא סוגיית החיסונים. בחלק העליון כתוב: "אינני מאמין, שבפלורידה (מדינה רפובליקנית שאינה נשלטת ע"י הווק) יש זכות לבחור אם לקחת חיסונים", ובחלק התחתון כתוב: "כמות כזו של חירות אישית נשמעת כמו פשיזם".

המם לועג לגישה ההפרוגרסיבית - שמרבה לכנות מדיניות שמרנית-ימנית כ'פשיסטית' - בדרך של הצגת פרדוקס: ה'פשיזם' הוא דווקא מתן חירות אישית לבחור אם להתחסן או לא, כפי שהיה במדיניות פלורידה בתקופת הקורונה, תחת המושל רון דסנטיס. כך נוצר היפוך אירוני ואידיוטי: במקום שפשיזם יתאפיין בשלילת זכויות וחירויות, ההקבלה הופכת אותו (באופן אבסורדי) דווקא ל"עודף חופש". זוהי דוגמה חיה ל'טפשת': הפיכת המושגים על ראשם, עד כדי כך שחירות מתפרשת כדיקטטורה. במקום חשיבה מורכבת על סוגיות בריאות הציבור, מופעל דקלום רפלקסיבי: "חירות מסוכנת, ציות טוב".

אבל למה להטפיש את האנשים? כדי לפרק את הסדר הנוכחי וליצור סדר חדש תחתיו

המם האינטרנטי למטה מסביר זאת היטב. הוא מביא טקסט סאטירי/ביקורתי שמציג "מדריך להרס המערב" ע"י הווק, בדרך של 'הטפשת' האזרחים במערב, כדי לפרק את הלכידות החברתית שלו באמצעות דיכוטומיות של שנאה עצמית וקונפליקט בין קבוצות:

• הוא גורם לנשים לשנוא גברים (פמיניזם רדיקלי).
• להוא גורם לגברים לשנוא את עצמם (אשמה על פטריארכיה או על "רעילות גברית").
• הוא גורם למיעוטים לשנוא לבנים (שיח גזעי בסגנון CRT – Critical Race Theory).
• הוא גורם ללבנים לשנוא את עצמם (אשמת האדם הלבן).
• הוא גורם לצעירים לאמץ זהויות להט"ב (ביקורת על חינוך פרוגרסיבי וזהות מגדרית).
• הוא גורם למבוגרים להרגיש שהם "פרימיטיביים" ומנותקים (דה-לגיטימציה של מסורת וערכים שמרניים).

המשפט המסיים של המם מציין, מציין שאם האסטרטגיה הזאת מיושמת בהצלחה, די בדור אחד כדי לפרק את יסודות הציוויליזציה המערבית. ממה שמתרחש עד כה, נראה שהקביעה הזו מדויקת!

מקורות הווקיזם והמעבר מהוגנות לצדק כפוי

שורשי הווקיזם נטועים בתנועת זכויות האזרח בארה״ב, ובעיקר במאבקם של אפרו־אמריקאים לשוויון בשנות ה־60 של המאה הקודמת. בתחילת הדרך היה זה מאבק מוצדק שהתבסס על עקרונות אוניברסליים של צדק, שוויון וזכויות אדם. אך בהדרגה הפכה השאיפה לשוויון להזדמנות ליצירת היררכיה חדשה: במקום מאבק לשוויון בפני החוק, הופיעה דרישה לצדק "מתקן": צדק שבו האחריות ההיסטורית מועברת כנטל תמידי על קבוצות "פריבילגיות" (Norris, 2021).

מושג הפריבילגיה הוא דוגמה קלאסית לאופן שבו הווקיזם מפשט סוגיות מורכבות. ההיסטוריה החברתית של עוני לבן בדרום ארה״ב, או של הגירה יהודית ואיטלקית ענייה לארה״ב, נדחית הצידה. כל מה שנותר הוא דיכוטומיה פשוטה: "לבנים פריבילגיים" מול "מיעוטים מדוכאים". המורכבות נמחקת לטובת סיסמה ברורה, ותהליך זה הוא הצעד הראשון בדרך ל"מחלת הטפשת".

'תרבות הביטול' כטכניקה של שליטה

תרבות ההשתקה והביטול (Cancel Culture) היא אולי המנגנון המובהק ביותר שבו מתבטא הווקיזם. מדובר בפרקטיקה שבה אדם, גוף או מוסד מוקעים בפומבי בשל התבטאות או פעולה שנתפסות כחורגות מהנורמות של הקולקטיב. ההוקעה מתבצעת לרוב ברשתות החברתיות אך נושאת עימה גם השלכות ממשיות: אבדן פרנסה, פיטורים, חרמות, אבדן מוניטין וכדומה (Wong, 2022).

הייחוד של תרבות הביטול' איננו רק בהוקעה עצמה, אלא בהשפעתה על הסביבה: היא יוצרת משטור עצמי (self-censorship). אנשים לומדים להימנע מהבעת דעה מחשש לעונש חברתי או מקצועי. תהליך זה מתואר היטב בהגות של מישל פוקו: השיח מייצר כוח, והכוח מופעל באמצעות הפנמת נורמות השיטור. במובן זה, ה'השתקה' איננה רק טכניקה פוליטית אלא מנגנון חיברות, שמייצר אינטלקטואליות מדוכאת. אדם הנמנע מלחשוב מחשש שדעתו "אסורה", מוותר בהדרגה על עצם המיומנות של חשיבה עצמאית.

[לאוסף המאמרים על תרבות ההשתקה ותביעות ההשתקה, לחצו כאן]

מנגנוני חיברות ואידיוטיזציה חברתית

הווקיזם מפתח שיטות חיברות ברורות: חינוך באמצעות דקלום, שיטור חברתי מתמיד, והצגת דעות כטוהר או כחטא. התוצאה היא תהליך סוציולוגי שבו החברה מייצרת לא "אזרחים חושבים" אלא "מאמינים מצייתים".

בורדייה (1977) דיבר על "הון תרבותי" כמרכיב בהצלחה חברתית. אולם במבנה הווקי, ההון התרבותי אינו ידע או כישרון, אלא נאמנות לאידאולוגיה. סטודנט באוניברסיטה יזכה להכרה, לא משום שהוא מנתח באופן מקורי טקסט פילוסופי, אלא מפני שהוא משתמש במונחים "נכונים": "דה-קולוניזציה", "פטריארכיה", "פריבילגיה".

כך נוצרת חברה של "אידיוטים שימושיים": מונח שטבע לנין לגבי תומכיו במערב. אלא שכאן אין מדובר במניפולציה פוליטית בלבד אלא בהנדסת דפוסי חשיבה עצמם (Zweifel, 2024).

הווקיזם מתפקד במובנים רבים כדת פונדמנטליסטית:

• הוא מגדיר קאנון של כתבים (bell hooks, Kimberlé Crenshaw).
• הוא מחלק את העולם בין "מוארים" לבין "כופרים".
• הוא מציע טקסי חרטה (הצהרות פומביות של "אני מתנצל אם פגעתי").
• הוא מציב מערכת של חטא וגאולה: מי שטעה יכול להיגאל רק באמצעות הכנעה מוחלטת בפני הקולקטיב.

Lo et al. (2025) הראו כי עצם תהליך ה־canceling נושא מאפיינים מוסריים־דתיים: זיהוי מעשה כחטא, קריאה להוקעה, וקיום טקסי השפלה.

במובן זה, הווקיזם אינו זרם חילוני אלא מבנה דתי חילופי, שבו האמונה מחליפה את הביקורתיות.

עוד על 'מחלת הטפשת' של הווק: https://tinyurl.com/cjv89exw

השפעת הווקיזם על האקדמיה והמדע

האוניברסיטה, שנועדה לשמש זירה של חופש ביטוי, הפכה לאחד ממוקדי הווקיזם המרכזיים. מחקרו של Fazlagić (2023) פיתח כלי אבחוני למדידת תרבות הווק (woke culture) באקדמיה, ומצא כי הנורמות החדשות מבוססות על ארבעה צירים: מודעות, גיוון, שימור עצמי ופעולות מתקנות. במקביל, ציין המחקר כי הווקיזם מייצר קשיים מתודולוגיים: חוסר אובייקטיביות והטיה פוליטית מובהקת.

כך לדוגמה, בבריטניה, מאמר מערכת בטיימס ב- 2025 האשים את אנשי האקדמיה הווקיסטים בהרס האוניברסיטאות, תוך העדפת האקטיביזם (activism) על המריטוקרטיה (שִׁלְטוֹן הַכִּשְׁרוֹנוֹת, שְׁלִיטָתָם שֶׁל הַמֻּכְשָׁרִים בְּיוֹתֵר - meritocracy). המאמר הזה ודומיו מצביעים על נקודה קריטית: עצם תחושת הפחד והמישטור האינטלקטואלי של תרבות הביטול (Cancel Culture) יוצרים אווירה של טפשת, שבמסגרתה מרצים, חוקרים וסטודנטים מתרגלים לחשוב מה מותר, ולא מה נכון.

השלכות פוליטיות וחברתיות

"מחלת הטפשת" איננה רק תופעה אקדמית אלא גם פוליטית וחברתית. חברה שבה חופש הביטוי מוגבל איננה מסוגלת להתמודד עם מציאות משתנה.

Haidt ו־Lukianoff (2018) תיארו זאת כתרבות ה־safetyism: הרצון להגן על צעירים מפני רעיונות "מסוכנים" יוצר דור חסר חוסן נפשי. דור כזה עלול להתקשות להתמודד עם משברים אמיתיים — כלכליים, ביטחוניים או סביבתיים.

במבט היסטורי, ניתן להשוות זאת לתהליכים של אינפנטיליזציה בגרמניה הנאצית ובבריה״מ: שם טופח דור של צעירים שידעו לדקלם סיסמאות אך חסרו יכולת שיפוט מוסרי עצמאי.

לסיכום

הווקיזם החל כמאבק אותנטי למען צדק חברתי, אך התגלגל למבנה אידיאולוגי טוטליטרי שבו המחשבה מוחלפת בדקלום, המורכבות מוחלפת בפשטנות, והביקורתיות מוחלפת בציות. התוצאה היא מה שניתן לכנות "מחלת הטפשת": דור של אינטלקטואלים بالقוח שלא יודעים לחשוב בעצמם.

כדי להגן על הדמוקרטיה ועל חופש האדם, אין צורך לחסל את הווקיזם, אלא לפרק את ההגמוניה שלו, ולהחזיר למרכז את הזכות לחשוב.

[למאמר המשך על גילוייה של 'מחלת הטפשת' הווקיסטית, לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים על עידן הטיפשות הווקיסטי, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרדוקס התמיכה הלהט"בית באיסלאם והשלכותיו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אידיוטים שימושיים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שנאה 'פשעי שנאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שנאת נתניהו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על המחאה: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על עידן הטיפשות הווקיסטי.
• פרדוקס התמיכה הלהט"בית באיסלאם והשלכותיו.
• אוסף המאמרים על תרבות ההשתקה ותביעות ההשתקה.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה.
• הרחבה על 'אידיוטים שימושיים' בכלל.
• אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• הרחבת המושג: 'סדר'.
• הרחבה בנושא 'כאורדר'.
• הרחבת המושג: 'מורכבות'.
• הרחבת המושג: 'פרדוקס' - הסתירה שבפנים.
• למאמר המשך של ד"ר פנחס יחזקאלי: גילוייה של 'מחלת הטפשת' הווקיסטית.
• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• אוסף המאמרים על שנאת נתניהו.
• אוסף המאמרים על שנאה 'פשעי שנאה'.
• אוסף המאמרים על המחאה: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על עידן הטיפשות הווקיסטי, ייצור ידע, 24/9/25.
• פנחס יחזקאלי (2025), פרדוקס התמיכה הלהט"בית באיסלאם והשלכותיו, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 20/9/25.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2025), תרבות ההשתקה ותביעות ההשתקה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/8/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2029), 'אידיוטים שימושיים' והנזק שהם גורמים, ייצור ידע, 9/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2014), סדר, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), כאורדר, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• יחזקאלי פנחס (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2025), פרדוקס לבישת הבורקה החיג'אב והניקאב באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 24/9/25.
• פנחס יחזקאלי (2025) גילוייה של 'מחלת הטפשת' הווקיסטית, ייצור ידע, 3/10/25.
• פנחס יחזקאלי (2024), הכל על אליטת ההון הישראלית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/11/24.
• פנחס יחזקאלי (2025), פרדוקס לבישת הבורקה החיג'אב והניקאב באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 24/9/25.
• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על שנאת נתניהו, ייצור ידע, 25/7/24.
• פנחס יחזקאלי (2020), שנאה ופשעי שנאה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 3/12/20.
• פנחס יחזקאלי (2023), המחאה, בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.

• Fazlagić, J. (2023). Measuring woke culture in universities: A diagnostic approach. Journal of Modern Science, 5(54), 489-500.
• Haidt, J., & Lukianoff, G. (2018). The coddling of the American mind: How good intentions and bad ideas are setting up a generation for failure. Penguin Press.
• Lo, S. M., Araque, O., Sharma, R., & Stranisci, M. A. (2025). That is unacceptable: The moral foundations of canceling. arXiv. https://arxiv.org/abs/2503.05720
• Norris, P. (2021). Cancel culture: Myth or reality? Political Studies, 69(2), 1-23.
• Swedish Higher Education Authority. (2024, May 15). Findings on academic freedom in Swedish universities. Stockholm: SHEA.
• The Times. (2025, August 22). Academics are to blame for the woke wreckage at universities. The Times.
• Wong, R. S. C. (2022). Revisiting cancel culture. Contexts, 21(4), 74-77.
• Zweifel, T. D. (2024). The new inquisition: Woke and cancel culture vs. Western societies. Journal of Interdisciplinary Management and Education, 5(2), 30-48.