גרשון הכהן: ערגה למפא"י

מרטין בובר ובן גוריון

[צילום בן גוריון: התמונה המקורית היא נחלת הכלל; צילום מרטין בובר: התמונה המקורית היא נחלת הכלל]

בעת הזו בתקופת מאבק בערינו וברחובותינו, לא די להתמגן ולייחל לשיבת הרגיעה. בנוסף למאמצי ההגנה והאבטחה, רצוי לממש גם יוזמה אקטיבית.

במצוקת מאורעות 39-36, בהבנת בן-גוריון את המתח בין הכורח המעשי להוביל מגמת מאבק אקטיבית, לבין האילוץ המוסרי והפרגמטי להימנע מפעולות נקמת דם בערבים, הוא בחר להתמקד בהרחבת מפעל ההתיישבות, כנתיב מרכזי למגמת פעולה אקטיבית.

בהיבט זה, הדרישה לחידוש תנופת הבניה בירושלים, ביהודה ובשומרון, העולה בימים אלה, אינה ניצול מצב חירום למימוש אינטרסים מגזריים, אלא מבטאת אינטרס לאומי כרכיב אקטיבי, במערכה רבת ממדים.

שתי תכליות, שלובות זו בזו, להתמקדות ברכיב זה:

  • התכלית האחת מבקשת לבטא לעצמינו וליריבינו, כי למרות המאבק אנו דבקים בהמשך מהלך שיבת ציון וירושת הארץ.
  • התכלית השניה, מבקשת להשיג עיצוב מרחבי חדש, המבהיר בתום המערכה כי נוצר מצב חדש, המחייב את האויב בדין וחשבון נוקב על החלטתו לפתוח במערכה.

יאיר שלג (מקור ראשון - 9.10.2015) הצדיק את ראש ממשלת ישראל - המבקש בעת הזו לשמר לגיטימציה בינלאומית למאמץ  לחימתנו בטרור, ולהימנע בשל כך מפרובוקציות של מהלכי בניה - באמירה מעניינת: "האירוניה היא שבנו של הרוויזיוניסט שתקף את מדיניות 'ההכלה' המפא"יניקית, נוקט כיום בעצמו מדיניות מעין זו. אבל האירוניה הזו רק מוכיחה שהמדיניות הזו הייתה מוצדקת גם באותם ימים."

אמירה זו של יאיר שלג הקפיצה את  נשימתי, מתוך ההבנה שהיא מתעלמת מיסודות ההיגיון הרוסי-מרקסיסטי שעיצב באותם ימים את החשיבה המפא"יניקית. אכן, מתוך חובה קדושה לתבונת המעשה, הם ידעו לממש בעת הצורך מגמת הכלה, במקום בו היא נמצאה כמוכתבת על ידי תנאי המציאות. הרי אין מי שמחויב לבחינה קפדנית של תנאי הדרך, כאדם המכוון למסע ארוך, לאור חזון גאולה המוכוון אל הנצח. אלא שבמקביל, מתוך השקפת עולם מהפכנית, לא רק חיפשו בכל יום, ממד חדש לפעולה אקטיבית, אלא גם יצרו אותו. זו הייתה השקפת העולם שיצרה בימי המאורעות את יוזמת 'חומה ומגדל', והייתה כמעט שני עשורים לאחר מכן בסיס הרקע התפיסתי לפעולות התגמול, בשנים שקדמו למבצע סיני.

מה לאומי בביטחון הלאומי

זו תמצית הפרקטיקה המרקסיסטית: אם נדרשת הכלה בזירה אחת, מבקשים ויוצרים זירה חדשה למגמה אקטיבית. אם ניצבים בצומת דרכים, וכל אחת מן הדרכים בלתי רצויה והכרח לבחור באחת מהן, ראוי לפעול לשינוי התנאים. אם לא ניתן לפעול לשינוי בעצם עומדנו בצומת, נפעל לכך בהמשך הדרך, במיצוי הזדמנות ליצירת תפנית יזומה. זו הייתה המסגרת התפיסתית, בהכוונתה הסכים בן גוריון לקבל את הצעת חלוקת הארץ של וועדת פיל ב- 1937. הוא הסביר זאת בנאום שנשא ביולי אותה שנה, אותו ציטטתי בספרי, "מה לאומי בביטחון הלאומי" (ראו כריכה משמאל): "מדינה יהודית זו המוצעת לנו עכשיו... אינה המטרה הציונית, בשטח זה אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם היא עשויה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה (הדגשה במקור). היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי".

הנה, את תורת השלבים לא המציאו הערבים, אך לצערי, דווקא אויבנו מיטיבים לפעול כך בשנים האחרונות!

גרשון הכהן - היבטים פרקטיים וערכיים בהשראת דוד בן גוריון

[מתוך: הערוץ האקדמי, אוניברסיטת חיפה]

קצרה כאן היריעה לעיון עומק בתיאוריה מרקסיסטית. בכל זאת, בתיאור קצר המובן לכל, אבקש להסביר כיצד רעיון היזמה האקטיבית - המוכר לנו כצורך מובן מאליו - מועצם בתיאוריה המרקסיסטית לכדי הגיון פעולה מרכזי בשאלה: כיצד מחוללים מאבק לשינוי מהותי בתנאיי המציאות?

לדוגמה, בעל מפעל שפועליו דורשים עליה בשכרם, יסביר להם עד כמה העניין ממש לא כדאי להם: אם יעלה את שכרם המפעל לא יעמוד בתחרות, המפעל ייסגר והם ימצאו עצמם מובטלים. כך, מתוך יצירת חרדה מהתדרדרות אל הבלתי נודע, הפועלים נוטים להשלים עם מצבם ולוותר על מאבקם. בעלי ההון מנצלים באורח הזה את הסטטוס -קוו באופן המשרת את שימור האינטרס הכלכלי מעמדי שלהם. מצד שני, בתודעה כוזבת, גם הפועלים מעריכים כי הסטטוס-קוו משרת אותם ביציבותו, ובעצם הימנעותם ממאבק, מבססים את מגמת היציבות הבורגנית.

על מנת להעז ובכל זאת לצאת למאבק, נדרשת כמובן מוכנות מנטלית לנוע מתוך המציאות המוכרת - על מה שהיא כוללת לטוב ולרע - אל הבלתי מוכר והבלתי נודע. אך זה בלבד אינו מספיק. להתנהלות אקטיבית נדרשת גם אמונה ביכולת לפעול, במסגרת  תפיסת מציאות, המסבירה כיצד מציאות יכולה להיות מונעת להתהוות מתחדשת, יזומה על ידי אדם.

צריך להאמין שגם מה שנראה סגור ויציב אינו אלא אשליה, ולמעשה הכל פתוחהכל ארעי. גישה זו נתמכת על ידי סיפור ההתרחשות הקוסמית הכוללת, המכוננת את השקפת העולם היהודית תנ"כית, והיא מוצאת את ביטויה גם בתפילת שחרית  באמירה: "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". גם זריחת החמה, הנראית כמובנת מאליה בקביעותה הרוטינית, יכולה על פי טבעה שלא להתממש. הכל  פתוח לשינוי וגם היציבות הקוסמית תלויה ברצונו הטוב של הבורא המתחדש מיום ליום. בתודעה זו מתהלך אברהם מראשית היענותו לציווי 'לך לך מארצך', בתנועתו  המתמדת  מן המוכר אל הבלתי מוכר, בהתהלכותו המאמינה על סף הכאוס, בניסיון אחר ניסיון. בקוסמולוגיה כזו, מה שנראה לנו במציאות חיינו כיציבות, אינו אלא מצב רגעי, שהינו תוצאת שיווי משקל  'אקולוגי' כלל מערכתי, המושג  לרגע בין כלל הכוחות והאינטרסים הפועלים ביקום כולו, והוא ארעי באופיו. בתפיסה כזו, המאבק והחיכוך הנוצרים במפגש עם המציאות, הם למעשה מצב מתמיד, והמומנטום האקטיבי נחוץ למי שמבקש להשפיע בנטילת אחריות, על גורלו ועתידו.

הכל פתוח והכל ארעי

[האלוף גרשון הכהן בכנס ישע 2015. אתר קול חי, שם הצלם לא ידוע]

כאן בתמצית העניין, מונח ההבדל העקרוני בין אסטרטגיה מערבית אמריקאית לבין אסטרטגיה מרקסיסטית:

ברגע של אבדן יציבות, איש המערב יבקש ללמוד את נקודת הסטייה, כסוג של חקר תאונה, בשאיפה להשיב את הרוטינה היציבה אל מקומה. כמו בתיקון מכאני, במאמץ להעלות מחדש רכבת אל מסילתה הקבועה. מכאן מקור ההיגיון לדיבור האמריקאי על כינון יציבות בת-קיימא (ever-lasting).

איש הקוסמולוגיה המרקסיסטית, יזהה דווקא באבדן היציבות הזדמנות לכינון מגמה אקטיבית חדשה, שאולי תשרת תנועה אל מציאות חדשה נכונה יותר, במוכנות לוותר על הסטטוס-קוו המוכר, ללא חרדה מהתנהלות על סף הכאוס. במסגרת זו מצוי בימינו ההסבר לאקטיביזים שמוביל נשיא רוסיה פוטין באוקראינה ובסוריה.

איש הרציונליות המערבית לא יפעל עד שלא יעמוד על טיבה של המציאות והגיונה. האיש האחר, מבין שלא ידע ולא יבין עד שלא יתחיל לפעול, ממילא עם פעולתו גם המציאות תתהווה בהגיון חדש. האקטיביות נחוצה בממד זה גם כמקור למידה על המציאות המתהווה, מתוך החיכוך הכרוך בפעולה. לכן אדם רציונלי כפרופסור ליבוביץ, לא יחווה לעולם את חווית הישועה המתבטאת במזמור לדוד :"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע..." בהבחנתו האחראית יזהה את גיא הצלמוות ויזהיר מפני כניסה אליו.

פרקטיקת ההליכה על סף הכאוס אפיינה את הרומנטיקה הגרמנית שהתפתחה במאה ה-18 כראקציה למגמת הרציונליות, והיא הובנה היטב על ידי מייסדי תנועת החסידות. מספרים על הבעל שם טוב שהגיע ערב אחד עם תלמידיו להתארח בבית יהודי עני, שחי עם משפחתו בבית  דל בקצה העיירה. ליהודי הייתה פרה אחת חולבת - כל פרנסתו. בהיענות לבקשת הבעל שם טוב, שחט בעל הבית את פרתו והכינה לסעודת האורחים. תלמידי הבעל שם טוב תהו בהשתאות על חוסר ההתחשבות של רבם. לימים כשהגיעו לעיר הגדולה, ניגש אליהם גביר עשיר והודה להם באומרו: אלמלא אותו ערב בו שחטתי את פרתי לסעודתכם, הייתי נשאר בקצה העיירה, ממשיך לפרנס משפחתי מפרה אחת מסכנה. הסיפור יכול ללמד על המקום בו סטטוס-קוו יכול להפוך לפיתוי משעבד, שהדבקות בו מגיעה לעתים למצב הדומה לאדם, הממשיך באחיזה צמודה למעקה שהפך מכבר לרעוע. גם מכאן צומח הציווי המתמיד לאקטיביות, בשותפות מעשית לחילול התהוות חדשה.

למיצוי פשוט וציורי של הבדלי הגישות, נתאר ספן שיצא אל הים והרים מפרש. ספן מיושב בדעתו לא יטען כי בעצם האקטיביות  המתבטאת בהרמת המפרש, חולל במו ידיו את הרוח. בכל זאת, מבחינת סדר האירועים הכרונולוגי, הרמת המפרש יכולה להראות לכאורה, כסיבה מחוללת למשב הרוח. בקוסמולוגיה מארקסיסטית, המכילה במידה רבה גם רעיונות קבליים, אכן יתכן וספן בודד בעצם תעוזתו לצאת אל הים וביוזמתו להרמת המפרש, הוא זה שחולל את הרוח בהשתדלות מעשיו. לנו כיהודים מאמינים זה הרי גלוי וידוע: גם נס קריעת ים סוף לא התהווה אלא מתוך השתדלותם האקטיבית של נחשון בן עמינדב והעם שבאו בעקבותיו אל תוך הים (עיין שם ב'אור-החיים' על הפסוק 'מה תצעק אליי', וכן בדברי החפץ-חיים בפסוק 'דבר אל בני ישראל וייסעו': "עליהם לרדת אל הים, עד מקום שאפשר ללכת בדרך הטבע. אז יבקע הים לפניהם, כי כן דרך הנס, שמופיע בכל זהרו אחרי אשר הטבע כילה מלאכתו").  זו הזיקה המטפיזית העמוקה בין דברי חז"ל - על 'איתערותא דלתתא שמביאה איתערותא  דלעילא' - לבין הרעיון המרקסיסטי, החותר ליוזמה אקטיבית.

ברוח זו הסביר ברל כצנלסון (בתמונה למטה מימין) במחלוקתו עם זאב ז'בוטינסקי (בתמונה למטה משמאל), את תמיכתו העיקשת בהמשך אחיזתינו בתל-חי באדר תר"פ (1920):

"אכן בכל אסטרטגיה, קל להוכיח למפרע מפלה וקשה להבטיח ניצחון... כנראה שאנו עומדים פה בוויכוח ישן, ויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש 'מעשיות' שעושה את החשבון למפרע שממליצה לעזוב (את תל-חי, מטולה וכפר גלעדי), ויש מעשיות אחרת המתעקשת לעמוד עד לרגע האחרון, ואז, יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי" (כתבים א' עמ' 202).

ברל כצנלסון וזבוטינסקי

[התמונות הן ברשות הכלל]

מדובר כאן על זיקה הדוקה בין רוח לחומר, בין תאוריה למעשה, בין אמונה לפעולה. אכן, דיבורי על הכורח ביוזמה אקטיבית, מבטא ערגה לקוסמולוגיה מפא"יניקית.

זו כמובן לא דרכה והגיונה של מפלגת העבודה בת ימינו. בשני היבטים עיקריים נטשה מפלגת העבודה את הגיון מנהיגיה המייסדים:

ההיבט הראשון מתמצה בנטישת  רעיון המהפכה המתמדת, מה שכונה על ידי בן גוריון 'חלוציות מתמדת'. היסוד האקטיבי שנותר בהתנהלות מפלגת העבודה, מוקד בעשורים האחרונים לאקטיביות דרך השלום, בנטישת המסגרת הדיאלקטית הכורכת יחד עם מגמות פיוס גם מומנטום מתמיד של מאבק פיזי.

ההיבט השני מתמצה בנטישת האוריינטציה הקולקטיביסטית ובהעדפת אינדבידואליזם ניאו-ליברלי. חברה המעמידה את הפרט ושאיפותיו במרכז ההוויה החברתית, מתקשה בשימור אורח חיים של מאבק מתמיד!

מקורות

6 thoughts on “גרשון הכהן: ערגה למפא"י

  1. אלי כהן כתב בפייסבוק:
    אלי כהן גם כיום, אין חולק על הצורך ב"תפנית יזומה" וב"יוזמה אקטיבית" אלא שהימין מבקש לעשותן בהרחבת ההתיישבות ביו"ש כתכלית הכל וכאילו אנו חיים עדיין בימי "חומה ומגדל" ( עוד מאותו דבר ) ואילו המרכז – שמאל מבקש לעשותן ביוזמת שלום נועזת ושיתוף פעולה אזורי עם מדינות ערביות מתונות.
    לשני הכיוונים הללו דרושה מנהיגות ויכולת צעידה על סף הכאוס ( בן גוריון, בגין, רבין ). בפועל, יש לנו כיום זיגזוג. דשדוש והיגררות לשומקום. אז מה הפלא שהפלסטינאים מצליחים להתקדם צעד אחר צעד במימוש האסטרטגיה שלהם ?
    אם גרשון הכהן בעד מדינה דו לאומית יתכבד ויבהיר כיצד הדבר יתקבל ויתממש הלכה למעשה. ככל שאני קורא יותר את דעותיו מתחזקת התרשמותי שהוא מבקש לצעוד ל"גיאצלמוות" כדבריו, בעיוורון משיחי ובציפייה לנס משמים.

  2. בנימין סימן טוב כתב בפייסבוק:
    שגרשון הכהן יסתום את פיו. קודם תמך בהתנתקות והיה מבצע אדוק שלה. היה לו נוח להתחנף ליזמי השמאל. לימים שמעתיו מתבכיין שהוא מתחרט וכי היתה זאת טעות מצידו. אם כזה הוא שיקול דעתו של אלוף בצלות ואלוף שום, מוטב ישתוק את פיו ויידום לעולם. לא עושים נסיונות בהגיגים הזויים בחיי עם. עליו לשלם קשות על טעות קולוסאלית כזאת. יילך למקווה להיטהר ולהתייסר ארוכות בתעניות. רק שלא ייכנס לפוליטיקה. לצערי הוא מופיע שוב ושוב במיאוסו על המסכים, וחושדני שהוא מכוון לזה. את תמיכתי בודאי שלא יקבל. בגלל שכמותו צה"ל כבר מזמן לא מנצח.

    • חוששתני שאני חולק עליך בני. גוש קטיף אבד כי עם ישראל לא חפץ בו יותר. אם גרשון לא היה שם, ההתנתקות הייתה מתבצעת, אבל שום איש חובש כיפה לא היה מגיע יותר לעמדות בכירות. מי מוכן לתמוך במשילות על תנאי? דינא דמלכותא דינא. ואם אתה רוצה להיות בכיר, אז אתה צריך לעתים להיקרע ולפעול נגד מצפונך. אני חושב שהציונות הדתית באופן שבו היא מתנהגת מאז ההתנתקות, פועלת נגד האינטרסים של עצמה. היא נגררה לכאוס, גרמה לממשל הישראלי לאבד את יכולת הגמישות שלו, וכולנו עוד נשלם על כך לצערי…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *