תקציר: בעוד שבשיח הציבורי המחאה מוצגת כדרישה לשינוי, מבחינה מוסדית יש תמריץ להמשך המשבר. ככל שהמשבר נמשך, כך גוברת הזרמת הכספים. תעשייה זו מתוחזקת לא רק על ידי אידאולוגיה אלא גם על ידי מנגנוני רווח. המחאה הופכת מ'כלי' ל'מוצר'. הקמפיינים מיוצרים כדי להצדיק גיוס תרומות נוסף ולשמר את מעגל המועסקים, ולאו דווקא כדי להשיג הכרעה פוליטית.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר שני העוסק בקשר שבין עמותות למחאות. למאמר האחר:

• פנחס יחזקאלי: עמותות. כך מתדלקים מהפכות בעידן המודרני.

*  *  *

אחרי חודשים רבים של רמזים 'מתחת לשולחן' על בעיות כספיות בוועד החטופים (ראו הסרטון למטה), סיפרה לנו התקשורת כי מטה החטופים תמך במשפחות ב-18 מיליון שקלים בלבד מתוך 129 מיליון שקלים שגויסו. 8.5 מיליון שקלים שולמו עבור "ייעוץ מקצועי" בתחום הפרסום וההסברה, ו- 3 מיליון שקלים עבור "ייעוץ" לארגון עצרות.

מתפלאים? לא כדאי. בעידן המודרני, בעידן הווק (Woke), מחאה כבר איננה רק אמצעי להגשמת רצונות חברתיים ולשינוי פוליטי, אלא עסק כלכלי. תעשייה של ממש, שבה הכסף מייצר מחאה, והמחאה בתורה מייצרת עוד כסף ומקור הכנסה קבוע לבעלי ההון, כמו גם לאלפי פעילים, ארגוני זכויות ועובדי חברה אזרחית. כך למשל פעילים מועסקים בעמותות, העמותות מושכות תורמים והתקשורת מעצימה את המשיכה ואת התרומות (Hopgood, 2013).

'כלכלת מחאה' בעידן הווק: המהפכה מעשירה את תומכיה

• פעילים מועסקים במשרה מלאה בעמותות.
• עמותות מגישות בקשות מימון לקרנות בינלאומיות, ותלויות בהמשכיות המחאות כדי להצדיק את התקציבים.
• התקשורת הגלובלית מעצימה את המחאות, מה שמושך תורמים נוספים.
• ובעלי ההון גוזרים את הקופון העיקרי ומחזירים כסף למחאה כתרומות פטורות במקרים רבים ממס.

עידן העמותות

עמותות הוקמו במקור כדי לשרת מטרות ציבוריות, אך במציאות הפוליטית של ימינו הן הפכו גם לכלי אסטרטגי. בשונה ממפלגות או תנועות פוליטיות רשמיות, עמותות נהנות מתדמית של "חברה אזרחית" נטולת אינטרסים. עובדה זו מאפשרת להן לקבל מימון ממשלות זרות, מקרנות 'פילנתרופיות' ומתאגידים בינלאומיים, בלי להיתפס, ישירות, כ"סוכנים פוליטיים" (Carothers & Brechenmacher, 2014).

למנגנון הזה מספר מאפיינים קבועים:

1. הזרמת כספים חיצונית: ממשלות וקרנות מחו"ל מעבירות משאבים לעמותות מקומיות.
2. הכסף מתורגם ללוגיסטיקה: הכסף מממן הפגנות, יועצים משפטיים, קמפיינים ברשתות, ציוד, ואפילו מערכות תקשורת פנימיות. כך הוא מזרים לאנשי המחאה כסף רב ומספק פרנסה. יתרה מכך: בגלל תופעת ההשתקה והקיטוב, אנשים צורכים שירותים רק מ'הדומים להם', מה שמגדיל את הכנסות 'אנשינו', גם בדרכים עקיפות.
3. לגיטימציה מזויפת: העמותות מציגות עצמן כארגוני זכויות, מה שמגן עליהן מפני האשמות בהתערבות זרה ישירה.
4. שימור התהליך: ככל שהמחאה נמשכת, כך זורמים יותר תקציבים, נוצרות עוד משרות, והמחאה הופכת לפרויקט מתמשך ולא לאירוע זמני.

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'עמותות. כך מתדלקים מהפכות בעידן המודרני', לחצו כאן]

המערכת מתמרצת את המשך המאבק "בכל מחיר"

האסטרטגים של המחאה הרי אינם טיפשים. אם שום קמפיין 'לא עובד', מדוע מייצרים עוד ועוד קמפיינים?

כשהתעשייה הזו מתוחזקת לא רק על ידי אידאולוגיה אלא גם על ידי מנגנוני רווח, שדוחפים לכך שהמחאה לא תיפסק לעולם, נוצר ניגוד עניינים חריף: הכסף מתמרץ את המשך המשבר, וככל שהמשבר נמשך, כך גוברת הזרמת הכספים.לבעלי ההון המניעים את המחאה, יש אינטרס כלכלי מובהק שהמשבר לא יסתיים, כי סיום המחאה משמעו סגירת הברז התקציבי. כתוצאה מכך, המערכת מתמרצת את המשך המאבק "בכל מחיר", גם כאשר הפעילות הופכת ללא אפקטיבית, או מזיקה למטרה המקורית (כמו שחרור החטופים). זו למשל הסיבה, שמייצרים עוד ועוד קמפיינים כשהם סותרים אפילו את האסטרטגיה הבסיסית של המחאה [ראו כדוגמה את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: הציבור איננו 'אוכל' את הפגנות המגזר הערבי].

כך נוצר פרדוקס: בעוד שבשיח הציבורי המחאה מוצגת כדרישה לשינוי, מבחינה מוסדית יש תמריץ להמשך המשבר. ככל שהמשבר נמשך, כך גוברת הזרמת הכספים. תעשייה זו מתוחזקת לא רק על ידי אידאולוגיה אלא גם על ידי מנגנוני רווח (Hopgood, 2013). המחאה הופכת מ'כלי' ל'מוצר'. הקמפיינים מיוצרים כדי להצדיק גיוס תרומות נוסף ולשמר את מעגל המועסקים, ולאו דווקא כדי להשיג הכרעה פוליטית.

נספח 1: אחרי קמפיין הרעב בעזה מגיע קמפיין: "נתניהו מבטל את הבחירות!"

למה לשבת ולהפיק לקחים מכישלון קמפיין הרעב בעזה (לפחות בישראל), כשאפשר פשוט להפיק קמפיין חדש, הזוי לא פחות ממנו? בראש המחנה, מובילים כמובן האקדמאים, שתורמים את 'מומחיותם' כדי לשוות תוקף מקצועי הגיוני לכאורה, להערכות האוויליות הללו. ואיש במחנה 'רק לא ביבי' אינו שואל את עצמו, איך מנהיג שאינו מסוגל לפטר יועצת משפטית, או למנות ראש שב"כ, או למנוע מינוי נשיא מטעם עצמו לביהמ"ש העליון, יצליח לדחות/לבטל את הבחירות.

הקמפיין הזה יסתיים, מן הסתם, באותו אופן שבו הסתיים קמפיין הרעב בעזה, וגם אחריו לא יהיה זמן להפיק לקחים, כי יושק כבר קמפיין חדש, הזוי בדיוק כמו שני קודמיו, שימשיך לשמן את מה שמכונה: 'תעשיית המחאה'.

[לאוסף המאמרים: המחאה, 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים: המחאה, 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: הציבור איננו 'אוכל' את הפגנות המגזר הערבי.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: עמותות. כך מתדלקים מהפכות בעידן המודרני.
• הרחבת המושג, 'פרדוקס'.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.
• הרחבת המושג 'אפקטיביות'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), המחאה, בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2025), על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2026), הציבור איננו 'אוכל' את הפגנות המגזר הערבי, ייצור ידע, 17/2/26.
• פנחס יחזקאלי (2025), עמותות. כך מתדלקים מהפכות בעידן המודרני, ייצור ידע, 23/8/25.
• יחזקאלי פנחס (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• Beissinger, M. R. (2007). Structure and Example in Modular Political Phenomena: The Diffusion of Bulldozer/Rose/Orange/Tulip Revolutions. Perspectives on Politics, 5(2), 259–276.
• Carothers, T. (2011). The New Global Marketplace of Political Change. Carnegie Endowment for International Peace.
• Carothers, T., & Brechenmacher, S. (2014). Closing Space: Democracy and Human Rights Support Under Fire. Carnegie Endowment for International Peace.
• Diamond, L. (2019). Ill Winds: Saving Democracy from Russian Rage, Chinese Ambition, and American Complacency. Penguin.
• Hopgood, S. (2013). The Endtimes of Human Rights. Cornell University Press.
• Howard, P. N., & Hussain, M. M. (2013). Democracy’s Fourth Wave? Digital Media and the Arab Spring. Oxford University Press.
• McFaul, M. (2005). Transitions from Postcommunism. Journal of Democracy, 16(3), 5–19.
• NGO Monitor. (2023). Foreign Funding and the Israeli Judicial Reform Protests. Retrieved from https://www.ngo-monitor.org
• Shalem, Y. (2023). The Israeli Protest Movement and the Struggle over Judicial Reform: A Case Study in Civil Resistance. Israel Affairs, 29(6), 975–995.
• Way, L. A., & Levitsky, S. (2010). Competitive Authoritarianism: Hybrid Regimes after the Cold War. Cambridge University Press.