תקציר: בעוד שבשיח הציבורי, המחאה מוצגת כדרישה לשינוי, מבחינה מוסדית יש לאנשיה תמריץ להמשך המשבר. ככל שהוא נמשך, כך גוברת הזרמת הכספים. תעשייה זו מתוחזקת לא רק על ידי אידאולוגיה אלא גם על ידי מנגנוני רווח. המחאה הופכת מ'כלי' ל'מוצר'. הקמפיינים מיוצרים כדי להצדיק גיוס תרומות נוסף ולשמר את מעגל המועסקים, ולאו דווקא כדי להשיג הכרעה פוליטית.

עודכן ב- 13 במרץ 2026

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר שני העוסק בקשר שבין עמותות למחאות. למאמר האחר:

• פנחס יחזקאלי: עמותות. כך מתדלקים מהפכות בעידן המודרני.

*  *  *

אחרי חודשים רבים של רמזים 'מתחת לשולחן' על בעיות כספיות בוועד החטופים (ראו הסרטון למטה), סיפרה לנו התקשורת בפברואר 2026, כי מטה החטופים תמך במשפחות ב-18 מיליון שקלים בלבד מתוך 129 מיליון שקלים שגויסו. 8.5 מיליון שקלים שולמו עבור "ייעוץ מקצועי" בתחום הפרסום וההסברה, ו- 3 מיליון שקלים עבור "ייעוץ" לארגון עצרות.

מתפלאים? לא כדאי. בעידן המודרני, בעידן הווק (Woke), מחאה כבר איננה רק אמצעי להגשמת רצונות חברתיים ולשינוי פוליטי, אלא עסק כלכלי לכל דבר ועניין. המחאה יכולה לגרום נזק כלכלי ואחר למדינתה, אבל עבור המעגל הרלוונטי העוסק בה ומזדהה איתה, היא תעשייה של ממש, שבה הכסף מייצר מחאה, והמחאה בתורה מייצרת עוד כסף ומקור הכנסה קבוע לבעלי ההון, כמו גם לאלפי פעילים, ארגוני זכויות ועובדי חברה אזרחית. כך למשל פעילים מועסקים בעמותות, העמותות מושכות תורמים והתקשורת מעצימה את המשיכה ואת התרומות (Hopgood, 2013).

כמה כסף זרם למחאה ומאיפה?

הכספים המושקעים במחאה מורכבים מ:

• כסף מקומי: כסף שנתרם על ידי אנשים פרטיים או גופים. זה איננו "כסף חדש" שנכנס למערכת (כמו השקעה זרה), אלא הסטה של כסף קיים מענף אחד (למשל קמעונאות) לענף אחר (למשל שירותי הפקה ודפוס).
• כסף חיצוני: בישראל התקיימת מאז 2015 'מהפכת צבע'. משמע, ניסיונות של גורמים במינהל הציבורי, במערכת הביטחון ובאופוזיציה לסלק ממשלה נבחרת, בגיבוי מדיני ופיננסי של מעצמות חיצוניות: ממשל ביידן, האו"ם ומוסדותיו והאיחוד האירופי. כיוון שכך, ההנחה היא שהוזרמו למחאה מאות מיליוני שקלים עד מיליארד שקלים דרך עמותות שונות בעסקות סיבוביות. סוגיה זו נמצאת בחקירת הקונגרס ונידרש לסבלנות עוד כשנה - שנה וחצי עד שנדע דברים בצורה בהירה יותר: הכסף מועבר מהמקור לעמותה שהיא מצידה מעבירה אותו לעמותה אחרת. זהו כסף חדש שנכנס למשק הישראלי מבחוץ, בדומה להשקעות הייטק או תיירות חוץ.
• הסכומים הללו הם שבריר אחוז מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) של ישראל, שעומד על כ-1.9 טריליון ש"ח. זהו נתון התמ"ג הנומינלי של ישראל לשנת 2023-2024. אם נחלק אותו בשער חליפין ממוצע של 3.7 ש"ח לדולר, נקבל כ-513 מיליארד דולר.

כספי המחאה, בסך מאות מיליוני שקלים, לא שינו את המגמה המאקרו-כלכלית של מדינה, אבל יצרו "פיקים" (נקודות שיא) בענפים ספציפיים, בעוד שתקופת המחאה והמלחמה לוו בהאטה כלכלית ביתר מגזרי המשק. להזרמה הזו הייתה השפעה חיובית מסוימת אפילו על על מאזן התשלומים ועל הגדלת הביקושים המקומיים, למרות שהיא "נבלעה" בתוך הנזקים הכלכליים הרחבים יותר, שנגרמו מאבדן ימי העבודה ועצירת ההשקעות במשק. הכסף הזה "שימן" את גלגלי 'התעשיות הלוגיסטיות', אך הוא לא היה חזק מספיק כדי להוות משקולת נגד להאטה הכלכלית הכללית שנרשמה באותה תקופה.

כאשר מוזרם סכום כזה לשוק המקומי, הוא מייצר פעילות שרשרת:

• מעגלים ראשונים: משרדי פרסום ודיגיטל (ניהול קמפיינים רחבי היקף), יועצים אספטרטגיים, יועצי תקשורת, בתי דפוס ושלטים, חברות הסעות (ביקוש שיא לאוטובוסים בסופי שבוע ובימי שיבוש), מאבטחים, טכנאי הגברה, מפיקי אירועים (השכרת ציוד לאירועים המוניים מדי שבוע), וקניית שטחי פרסום (דיגיטל ושלטי חוצות): עבודה סביב השעון בכמויות עתק.
• מעגלים שניים: הספקים של אותם עסקים (יבואני נייר, חברות דלק לאוטובוסים וכו'). אם אכן מדובר במאות מיליוני שקלים, ניתן לומר שהמחאה הפכה ל"ענף כלכלי" זמני שפרנס אלפי משפחות ובעלי עסקים קטנים ובינוניים בתקופה של אי-ודאות. עבורם, זה בהחלט היה מנוע צמיחה.

'כלכלת מחאה' בעידן הווק: המהפכה מעשירה את תומכיה

אפתח בסיפור: יאיא פינק, לשעבר מנכ"ל תנועת "דרכנו" שהתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה, הגיע למקום השישי ונשאר מחוץ לכנסת, קיבל ע"פ התקשורת תפקיד חדש בינואר 2023, ולא רק שקיבל תפקיד חדש, הוקם אגף חדש בהסתדרות, שכנראה נברא במיוחד עבורו ושהוא עומד בראשו: "האגף לצדק חברתי ושיוויון מגדרי".

אבל רגע, מה לפינק וללהט"ב? בתקשורת וברשתות החברתיות עלו אז השגות על המינוי, בין היתר מקהילת הלהט"ב עצמה. שהרי, פינק הוא גבר סטרייט. אם כבר חשוב להקים אגף כזה, אז למה למה לא להציב בראשו דמות מהקהילה הלהט"בית, שמודעת לצרכים ולדרישות של הקהילה?

האם בגלל שפינק אחת הדמויות המרכזיות והדומיננטיות בארגון ומימון המחאה, וההסתדרות כידוע מעמידה את משאביה לטובת המחאה?

וכך:

• בעלי הון ובעלי תפקידים מרכזיים במשק הקשורים למחאה דואגים ל'אנשינו הטובים'.
• אנשים צורכים שירותים רק מהדומים להם ומדירים את אלה שאינם חלק מהקבוצה, או שהודרו ממנה.
• פעילים מועסקים במשרות מלאות וחלקיות בעמותות.
• עמותות מגישות בקשות מימון לקרנות בינלאומיות, ותלויות בהמשכיות המחאות כדי להפגין פעילות, להצדיק את התקציבים, ולבקש נוספים.
• התקשורת הגלובלית מעצימה את המחאות, מה שמושך תורמים נוספים, וגם תומכים נוספים בה. היא מתוגמלת בעצמה על ידי בעלי ההון, שמפרסמים בה בין היתר , על מנת להזרים להם חמצן פיננסי ואורך נשימה. כך למשל זכתה התקשורת המודפסת ל'חיים חדשים', למרות המעבר החד לתקשורת דיגיטלית.
• ובעלי ההון גוזרים את הקופון העיקרי ומחזירים כסף למחאה כתרומות הפטורות - כולן או חלקן - ממס.

המערכת מתמרצת את המשך המאבק "בכל מחיר"

האסטרטגים של המחאה הרי אינם טיפשים. אם שום קמפיין 'לא עובד', מדוע מייצרים עוד ועוד קמפיינים?

כשהתעשייה הזו מתוחזקת לא רק על ידי אידאולוגיה אלא גם על ידי מנגנוני רווח, שדוחפים לכך שהמחאה לא תיפסק לעולם, נוצר ניגוד עניינים חריף: הכסף מתמרץ את המשך המשבר, וככל שהמשבר נמשך, כך גוברת הזרמת הכספים. לבעלי ההון המניעים את המחאה, יש אינטרס כלכלי מובהק שהמשבר לא יסתיים, כי סיום המחאה משמעו סגירת הברז התקציבי. כתוצאה מכך, המערכת מתמרצת את המשך המאבק "בכל מחיר", גם כאשר הפעילות הופכת ללא אפקטיבית, או מזיקה למטרה המקורית (כמו שחרור החטופים). זו למשל הסיבה, שמייצרים עוד ועוד קמפיינים כשהם סותרים אפילו את האסטרטגיה הבסיסית של המחאה (ראו נספח 1 למה) [ראו כדוגמה את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: הציבור איננו 'אוכל' את הפגנות המגזר הערבי].

כך נוצר פרדוקס: בעוד שבשיח הציבורי המחאה מוצגת כדרישה לשינוי, מבחינה מוסדית יש תמריץ להמשך המשבר. ככל שהמשבר נמשך, כך גוברת הזרמת הכספים. תעשייה זו מתוחזקת לא רק על ידי אידאולוגיה אלא גם על ידי מנגנוני רווח (Hopgood, 2013). המחאה הופכת מ'כלי' ל'מוצר'. הקמפיינים מיוצרים כדי להצדיק גיוס תרומות נוסף ולשמר את מעגל המועסקים, ולאו דווקא כדי להשיג הכרעה פוליטית.

לדוגמה: אחרי קמפיין הרעב בעזה מגיע קמפיין: "נתניהו מבטל את הבחירות!"

למה לשבת ולהפיק לקחים מכישלון קמפיין הרעב בעזה (לפחות בישראל), כשאפשר פשוט להפיק קמפיין חדש, הזוי לא פחות ממנו? בראש המחנה, מובילים כמובן האקדמאים, שתורמים את 'מומחיותם' כדי לשוות תוקף מקצועי הגיוני לכאורה, להערכות האוויליות הללו. ואיש במחנה 'רק לא ביבי' אינו שואל את עצמו, איך מנהיג שאינו מסוגל לפטר יועצת משפטית, או למנות ראש שב"כ, או למנוע מינוי נשיא מטעם עצמו לביהמ"ש העליון, יצליח לדחות/לבטל את הבחירות.

הקמפיין הזה יסתיים, מן הסתם, באותו אופן שבו הסתיים קמפיין הרעב בעזה, וגם אחריו לא יהיה זמן להפיק לקחים, כי יושק כבר קמפיין חדש, הזוי בדיוק כמו שני קודמיו, שימשיך לשמן את מה שמכונה: 'תעשיית המחאה'.

תופעה דומה התרחשה במחאות בארצות הברית במחאות הווק

אבל, בעוד שבישראל המחאה התמקדה בעיקר בלוגיסטיקה ופרסום (הסעות, דפוס, קמפיינים), בארצות הברית היה אלמנט חזק של "כלכלה אידאולוגית": שינוי הרגלי צריכה לטובת מגזרים מסוימים ושינוי מדיניות פנים-תאגידית. בשני המקרים, סקטורים ספציפיים הרוויחו, אך עבור המשק כמכלול, המחאות הן לרוב אירוע של אי-וודאות כלכלית.

• המחאה העלתה את המודעות הציבורית לחשיבות התמיכה בכלכלה קהילתית. קמפיינים ברשתות החברתיות עודדו צרכנים לרכוש דווקא מעסקים אלו.
• חנויות ספרים המתמחות בהיסטוריה ובזכויות אזרח דיווחו על זינוק חסר תקדים במכירות ובביקושים.
• תאגידים בינלאומיים (כמו נייקי, אמזון ונטפליקס) השתמשו במחאות כדי לחזק את המותג שלהם. חברות שאימצו רטוריקה של צדק חברתי הצליחו להתחבר לקהל יעד צעיר ("דור ה-Z"), מה שתרם לנאמנות לקוחות ולערך המניה בטווח הארוך. תאגידים אלו התחייבו להזרים מיליארדי דולרים ליוזמות גיוון והכללה (DEI), מה שיצר "תת-כלכלה" של יועצים, חברות השמה וארגונים חברתיים שנהנו מהתקציבים הללו.
• כמו בישראל, גם בארה"ב היו ענפים שנהנו מביקוש ישיר, למשל: אבטחה פרטית: עסקים רבים שכרו שירותי שמירה ואבטחה מוגברים להגנה על נכסים; שיפוץ ומיגון: חברות שהתקינו לוחות מיגון על חלונות ראווה (Boarding up) עבדו מסביב לשעון בערים המרכזיות.

אבל בארה"ב היו הפסדים משמעותיים בהרבה מבישראל: הם כללו פגיעה בעסקים מקומיים: במוקדי החיכוך, עסקים רבים נאלצו להיסגר זמנית עקב עוצר או חשש מוונדליזם, מה שהוביל לאבדן הכנסות כבד, במיוחד כשהמחאות התרחשו במקביל למשבר הקורונה. ו- נזקי רכוש וביטוח: שנת 2020 רשמה את היקף תביעות הביטוח הגבוה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב כתוצאה ממהומות אזרחיות (למעלה מ-2 מיליארד דולר).

עידן העמותות

עמותות הוקמו במקור כדי לשרת מטרות ציבוריות, אך במציאות הפוליטית של ימינו הן הפכו גם לכלי אסטרטגי. בשונה ממפלגות או תנועות פוליטיות רשמיות, עמותות נהנות מתדמית של "חברה אזרחית" נטולת אינטרסים. עובדה זו מאפשרת להן לקבל מימון ממשלות זרות, מקרנות 'פילנתרופיות' ומתאגידים בינלאומיים, בלי להיתפס, ישירות, כ"סוכנים פוליטיים" (Carothers & Brechenmacher, 2014). לחלופין, ישנן מדינות שעושות שימוש ביודעין בעמותות הללו כדי כדי לעורר חתרנות מגמתית במדינות היעד.

למנגנון הזה מספר מאפיינים קבועים:

1. הזרמת כספים חיצונית: ממשלות וקרנות מחו"ל מעבירות משאבים לעמותות מקומיות.
2. הכסף מתורגם ללוגיסטיקה: הכסף מממן הפגנות, יועצים משפטיים, קמפיינים ברשתות, ציוד, ואפילו מערכות תקשורת פנימיות. כך הוא מזרים לאנשי המחאה כסף רב ומספק פרנסה. יתרה מכך: בגלל תופעת ההשתקה והקיטוב, אנשים צורכים שירותים רק מ'הדומים להם', מה שמגדיל את הכנסות 'אנשינו', גם בדרכים עקיפות.
3. לגיטימציה מזויפת: העמותות מציגות עצמן כארגוני זכויות, מה שמגן עליהן מפני האשמות בהתערבות זרה ישירה.
4. שימור התהליך: ככל שהמחאה נמשכת, כך זורמים יותר תקציבים, נוצרות עוד משרות, והמחאה הופכת לפרויקט מתמשך ולא לאירוע זמני.

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'עמותות. כך מתדלקים מהפכות בעידן המודרני', לחצו כאן]

המחאה נתמכה ונתמכת בעקיפין גם בכספי ציבור

כללי:

• בעלי עסקם תורמים לעמותות, שקיבלו אישור מיוחד מרשות המסים (אישור לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה), וזוכים בזיכוי ממס בגובה 35% מסכום התרומה (לחברות זה מעט שונה, לפי מס חברות). יצוין כי עמותות גדולות שממלאות תפקיד חשוב במחאה, מוכרות כבעלות אישור.
• הוצאת פרסום היא הוצאה מוכרת ב-100%. די שלוגו החברה יופיע על הבמות או השלטים כדי לזכות אותה בהחזר מס מלא.
• עסקים גדולים רבים (במיוחד בהייטק) אפשרו לעובדים שלהם לשבות או להפגין על חשבון שעות העבודה. במקרה הזה, המדינה למעשה "מסבסדת" חלק מהמחאה באופן עקיף: החברה משלמת לעובד שכר, והשכר הזה הוא הוצאה מוכרת שמפחיתה את חבות המס של החברה, למרות שהעובד לא ייצר הכנסה באותן שעות.

עיריות:

רשויות מסוימות (בעיקר במרכז הארץ) הודיעו על "שביתה", או אפשרו לעובדי עירייה לצאת להפגנות במימון העירייה, למרות שמדובר בעבירה על החוק.

ההסתדרות הרפואית בישראל:

היא גוף עצמאי, אך היא מייצגת רופאים המועסקים במגזר הציבורי. במהלך 2023, הר"י הכריזה מספר פעמים על שביתות אזהרה או השבתות של מערכת הבריאות כצעד מחאה. כאשר מערכת הבריאות מושבתת, אך העובדים (רופאים, אחיות, מנהלה) ממשיכים לקבל שכר, או שהמעסיק (המדינה/קופת החולים) נושא בעלויות התפעול ללא מתן שירות מלא, זהו סוג של סבסוד ציבורי עקיף. הכסף שמגיע ממיסי הציבור (מס בריאות ותקציב המדינה) מופנה למערכת שעוסקת באותו זמן במחאה במקום במתן שירות.

במהלך המחאה, נרשמו מקרים שבהם רופאים ואנשי סגל קיימו עצרות, תלו שלטים או חילקו חומרי הסברה בתוך כותלי בתי החולים הציבוריים (כמו איכילוב, שיבא ובילינסון). זה היה שימוש בנכסי הציבור (מקרקעין, חשמל, ותשתית) לטובת קידום אג'נדה פוליטית.

עמותת החלוקים הלבנים היא הגוף המרכזי שריכז את מחאת הרופאים. למרות שהעמותה עצמה פרטית, הפעילים בה הם עובדי ציבור. כאשר רופא בכיר מקדיש זמן עבודה לניהול המחאה, להתראיינות או לארגון פעילות בזמן שהוא אמור להיות במחלקה, זהו ניצול של משאב ציבורי (זמן עבודה) לטובת המחאה.

לסיכום, הציבור הישראלי "שילם" על מחאת הסגל הרפואי, דרך אבדן ימי עבודה, דחיית תורים וניצול זמן של סגל רפואי בכיר, שממומן מהקופה הציבורית.

לשכת עורכי הדין:

הלשכה משתמשת בתקציב מובנה של עשרות מיליוני שקלים שמקורו בחובה חוקית. זהו המקרה המובהק ביותר של גוף בעל סמכויות שלטוניות שהזרים את משאביו לתוך מנגנון המחאה. זהו אחד הנושאים הטעונים ביותר, כיוון שללשכה יש מעמד משפטי ייחודי: היא אינה עמותה וולונטרית, אלא גוף סטטוטורי (הוקם מכוח חוק) שכל עורך דין בישראל חייב לשלם לו דמי חבר שנתיים. כאשר הלשכה משתמשת במשאביה למחאה, מדובר למעשה בשימוש ב"כספי ציבור" (או לפחות בכספי חובה של ציבור עורכי הדין) לצורך פוליטי.

הדרכים העיקריות שבהן נעשה שימוש במשאבים אלו היה:

• לקמפיינים ולפרסום: מימון מודעות בעיתונות, שלטי חוצות וקמפיינים בדיגיטל שיצאו נגד חקיקת הרפורמה.
• הקצאת כוח אדם וזמן עבודה: עובדי הלשכה הקדישו שעות עבודה רבות לכתיבת חוות דעת משפטיות נגד הרפורמה, ארגון כנסים בנושא והשתתפות בדיונים בוועדת החוקה של הכנסת. מדובר בהסטת משאבים של גוף ציבורי. במקום לעסוק בשיפור השירות לעורך הדין או בהסדרת המקצוע, המנגנון הופעל כ"מטה מומחים" עבור המחאה.
• כנסים ואירועים: הלשכה ארגנה כנסים (כמו כנס אילת השנתי או כנסים מחוזיים) שהפכו למוקדי נאומים והפגנות נגד המהלכים הממשלתיים. הכנסים הללו ממומנים מדמי החבר ומחסויות של פירמות עורכי דין. זהו ניצול פוליטי של משאב ארגוני.
• עתירות לבג"ץ: הלשכה הגישה עתירות ישירות נגד חוקי הרפורמה (למשל נגד ביטול עילת הסבירות). ניהול עתירות כאלו בבג"ץ דורש שעות עבודה רבות של עורכי דין (פנימיים או חיצוניים), מימון אגרות ומשאבים משרדיים. הכל ממומן מקופת הלשכה.

הנושא הגיע לפתחו של בית המשפט וגם לדיונים בכנסת: בפברואר-מרץ 2026, אירע פיצוץ דרמטי בין ראש הלשכה עמית בכר למנכ"לית הלשכה, עו"ד אושרת תגר, שהגיע לפיצוץ דרמטי שכולל טענות חמורות על התנהלות הלשכה, חלקן קשורות באופן ישיר לשימוש במשאבי הלשכה ולתקופת המחאה. בפברואר 2026 הגישה אושרת תגר בקשה דחופה למבקר המדינה לקבלת צו הגנה. היא טענה כי היא נרדפת על ידי בכר בשל חשיפת ליקויים וחשדות לשחיתות בלשכה. אחת הטענות עוסקת בכך, שחלק מכספי הלשכה (דמי החבר) הופנו לקמפיינים שיווקיים והסברתיים ששירתו את קו המחאה של בכר, תוך חשש לניגוד עניינים עם אנשי המקצוע שניהלו עבורו את הקמפיין האישי.

אוניברסיטאות

הן "גופים נתמכים" – הן מקבלות תקציבי עתק מהמדינה (דרך הוועדה לתכנון ותקצוב). ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) הודיע מספר פעמים על השבתת הלימודים כצעד מחאה. יום שביתה באוניברסיטה עולה למשק מיליוני שקלים. כשהסגל האקדמי והמנהלי מקבל שכר על יום כזה (מה שקורה לעיתים קרובות בהסכמי שכר), מדובר במימון ציבורי עקיף למחאה.

חברות ממשלתיות וארגוני השירות הציבורי:

• משלמי המיסים מסבסדים את שליחת העובדים להפגנות על חשבון שעות העבודה.
• למרות שחל איסור מוחלט על חברה ממשלתית להשתמש במשאביה (כולל זמן עובדים) לצורך פעילות פוליטית, ועדי עובדים חזקים אפשרו לעובדים לצאת להפגנות, למרות שמדובר בעבירה על החוק.

ההסתדרות:

ההסתדרות היא גוף עם תקציב של מאות מיליוני שקלים בשנה, המבוסס על "דמי טיפול מקצועי" ודמי חבר שנגבים ממאות אלפי עובדים בישראל. במהלך ימי השיא של המחאה, ובעיקר סביב השביתה הגדולה במרץ 2023, ההסתדרות העמידה את התשתית הארגונית שלה לטובת המפגינים:

מימון לוגיסטי ישיר (הסעות וציוד), שכלל: הפקת אירועים: הקמת במות, מערכות הגברה ומימון לוגיסטיקה במוקדי ההפגנה שבהם השתתפו ראשי ההסתדרות. אוטובוסים: ההסתדרות מימנה מאות אוטובוסים שהסיעו עובדים (בעיקר ועדי עובדים מהמגזר הציבורי והחברות הממשלתיות) להפגנות בירושלים ובתל אביב. ו- ציוד מחאה: נרכשו אלפי חולצות, כובעים, דגלים ושלטים עם לוגו ההסתדרות ומסרים נגד הרפורמה (תחת הכותרת "לעצור את הקרע בעם").

"הסטת" של תקציבי פרסום: ההסתדרות השקיעה מיליוני שקלים בקמפיינים תקשורתיים רחבי היקף בעיתונות ובדיגיטל. עבור משרדי הפרסום והמדיה, ההסתדרות הייתה "לקוח זהב" בתקופת המחאה. הכסף הזה, שמקורו בעובדים, תדלק את תעשיית הפרסום סביב נושאי המחאה. הקמפיינים לא תמיד קראו ישירות "לצאת להפגין", אלא השתמשו במינוחים כמו "אחריות לאומית" או "עוצרים את החד-צדדיות".

השבתת המשק: "הכלי הכלכלי הכבד": המימון של האוטובוסים הוא "כסף קטן" לעומת המשמעות הכלכלית של השביתה. למרות שפורמלית שביתה פוליטית היא אסורה, ההסתדרות הגדירה זאת כ"שביתה להגנה על זכויות העובדים" (בטענה שהרפורמה תפגע בכלכלה ובעקבות זאת בעובדים), מה שאפשר לה להשתמש בקרנות השביתה ובמשאבים הארגוניים שלה. כאשר ארנון בר-דוד הכריז על שביתה כללית, הוא למעשה הפעיל כוח ששווה מיליארדי שקלים בתוצר. שביתת ההסתדרות עלתה למשק הישראלי, לפי הערכות האוצר, כ-2 מיליארד ש"ח ליום, בחלק מהמגזר הציבורי שולם שכר מלא.

[לאוסף המאמרים: המחאה, 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים: המחאה, 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: הציבור איננו 'אוכל' את הפגנות המגזר הערבי.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: עמותות. כך מתדלקים מהפכות בעידן המודרני.
• הרחבת המושג, 'פרדוקס'.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.
• הרחבת המושג 'אפקטיביות'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), המחאה, בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2025), על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2026), הציבור איננו 'אוכל' את הפגנות המגזר הערבי, ייצור ידע, 17/2/26.
• פנחס יחזקאלי (2025), עמותות. כך מתדלקים מהפכות בעידן המודרני, ייצור ידע, 23/8/25.
• יחזקאלי פנחס (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• Beissinger, M. R. (2007). Structure and Example in Modular Political Phenomena: The Diffusion of Bulldozer/Rose/Orange/Tulip Revolutions. Perspectives on Politics, 5(2), 259–276.
• Carothers, T. (2011). The New Global Marketplace of Political Change. Carnegie Endowment for International Peace.
• Carothers, T., & Brechenmacher, S. (2014). Closing Space: Democracy and Human Rights Support Under Fire. Carnegie Endowment for International Peace.
• Diamond, L. (2019). Ill Winds: Saving Democracy from Russian Rage, Chinese Ambition, and American Complacency. Penguin.
• Hopgood, S. (2013). The Endtimes of Human Rights. Cornell University Press.
• Howard, P. N., & Hussain, M. M. (2013). Democracy’s Fourth Wave? Digital Media and the Arab Spring. Oxford University Press.
• McFaul, M. (2005). Transitions from Postcommunism. Journal of Democracy, 16(3), 5–19.
• NGO Monitor. (2023). Foreign Funding and the Israeli Judicial Reform Protests. Retrieved from https://www.ngo-monitor.org
• Shalem, Y. (2023). The Israeli Protest Movement and the Struggle over Judicial Reform: A Case Study in Civil Resistance. Israel Affairs, 29(6), 975–995.
• Way, L. A., & Levitsky, S. (2010). Competitive Authoritarianism: Hybrid Regimes after the Cold War. Cambridge University Press.