תקציר: בעשורים האחרונים הפכה "שפת החמלה" לכלי מרכזי בשיח הציבורי במערב ובישראל. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אקדמיה ותרבות נוטים להשתמש במונחים של הזדהות, אמפתיה ודאגה לאחר, למיעוטים, למהגרים ואפילו לאויב. אולם מתחת לפני השטח עולה כי לא פעם מדובר בחמלה מזויפת (pseudo-compassion): רטוריקה של דאגה שאינה נובעת מהזדהות אותנטית, אלא משיקולי כוח, הון תרבותי ותחזוק של מעמד חברתי־אליטיסטי.

"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ר' אלעזר, מדרש תנחומא לפרשת מצורע)

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

בעשורים האחרונים הפכה "שפת החמלה" לכלי מרכזי בשיח הציבורי במערב ובישראל. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אקדמיה ותרבות נוטים להשתמש במונחים של הזדהות, אמפתיה ודאגה לאחר, למיעוטים, למהגרים ואפילו לאויב. אולם מתחת לפני השטח עולה כי לא פעם מדובר בחמלה מזויפת (pseudo-compassion): רטוריקה של דאגה שאינה נובעת מהזדהות אותנטית, אלא משיקולי כוח, הון תרבותי ותחזוק של מעמד חברתי־אליטיסטי (Bourdieu, 1984).

התבוננו למשל על השיח הזה למטה, של אייל ברקוביץ בתקשורת: "חזרתי הרגע מחופשה בפאפוס שבה חשבתי כל הזמן על החטופים, ומצד שני על כל המנותקים האלה שטסים להתפלל באומן ולא אכפת להם מהחטופים"...

התרגשתם? הרגשתם את עוצמת החמלה שהפגין אייל ברקוביץ' לחטופים? מן הסתם, יתייגו רבים מכם את החמלה הזו כחמלה מזויפת. שהרי, יש לנו פה הפרדה סוציולוגית קלאסית של 'אנחנו והם' (in-group ו-out-group):

• אנחנו נפלאים... עובדה: גם כשאנחנו מבלים בפאפוס, ליבנו יוצא אל החטופים, כי אנחנו כאלה. מלאי חמלה (אבל אם אנחנו ממילא מתייסרים, לא עדיף לחסוך כסף ולהתייסר בבית?).
• ו'הם, "המנותקים האלה". הם כמובן שונים מאיתנו. הם אינם מסוגלים לחמול, כשהם טסים, גם אם הם טסים למקום קדוש כדי להתפלל...

[הרחבה בסוגיית 'אנחנו והם', ראו במאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'אנחנו והם' (in-group ו-out-group). התיאוריה שקורעת את המערב מבפנים].

הנה עוד דוגמה נוספת של חמלה אליטיסטית. הפעם לא לבני עמנו, הדומים לנו, אלא לזר:

פאולה רוזנברג, שבדר"כ מככבת ב'קמפיין היורדים לחו"ל', שולחת לנו הגיגי חמלה מקפריסין: "אני מקנאה בישראלים שאין בהם חמלה לילדים העזתים".

משמע, החמלה מייסרת אותה כל כך... ומה שהיא בעצם מבקשת לומר הוא "ראו איזה אנשים יפים וטובים אנחנו, שמתייסרים מחמלה, אפילו בשביל אויבינו הגרועים ביותר"...

ומה דעתכם כאן: חמלה מזויפת או אמיתית? ומה מבדיל בין חמלה מזויפת לאמיתית?

חמלה מהי?

חמלה (Compassion) היא תכונה אנושית בסיסית. תגובה רגשית וקוגניטיבית לסבל של הזולת. היא משלבת מודעות, הזדהות ורצון לפעול להפחתת סבל. בהקשרים שונים - דתיים, תרבותיים או פוליטיים - היא מקבלת משמעויות נוספות: מחובה מוסרית ועד מנגנון סמלי לשימור כוח. היא משלבת:

1. מודעות לסבל או למצוקה של אחר.
2. רגש אמפתי: היכולת לחוש את כאבו של האחר.
3. מוטיבציה לפעולה: רצון אמיתי להקל את הסבל (Goetz, Keltner & Simon-Thomas, 2010).

כלומר, חמלה אינה רק הזדהות רגשית, אלא גם דחף מוסרי־מעשי לסייע.

חמלה מזויפת מהי, ואת מי היא משמשת?

חמלה מזויפת (Pseudo-compassion) היא מצב שבו מתקיימת העמדת פנים של חמלה כלפי אחר או כלפי קבוצה, אך ללא מחויבות אמיתית להקלת סבלם. החמלה אינה נובעת מאכפתיות אותנטית, אלא משרתת אינטרסים אחרים: תדמיתיים, פוליטיים, תרבותיים או פסיכולוגיים (Brown, 2015). גם חמלה מזויפת מכילה את הרצון האקטיבי לסייע, אבל ממניעים שונים.

מאפיינים עיקריים של חמלה מזויפת:

1. חמלה רטורית בלבד: שימוש בשפה אמפתית ("אנחנו עם החלשים", "אסור שנשאר אדישים") מבלי לפעול באמת לצמצום הסבל.
2. חמלה סלקטיבית: הפניית חמלה לקבוצות שמתאימות לנרטיב הפוליטי או התרבותי של הדובר, תוך התעלמות מאחרות. לדוגמה: חמלה לפליטים זרים לצד אדישות לעוני של תושבי פריפריה מקומית.
3. חמלה כאמצעי לעליונות מוסרית: הצגת החמלה כהוכחה ל"נאורות" או "מוסריות", כדי לבדל את האליטה מההמון "הקשוח" או "הגזעני" (Bourdieu, 1984).
4. חמלה אינסטרומנטלית: החמלה משמשת לקידום אינטרסים של הדובר (פוליטיים, אקדמיים, תדמיתיים), ולא להקלת מצוקות בפועל.
5. חמלה ללא אחריות: הדובר מביע הזדהות עם סבל "רחוק", אך אינו נוטל אחריות לתוצאות המעשיות של מדיניות החמלה (כמו פגיעה בביטחון או בכלכלה המקומית).

חמלה מזויפת מתפקדת, פעמים רבות, ככלי אליטיסטי:

• היא מאפשרת לאוחזים בה לצבור הון מוסרי.
• היא מחזקת פוליטיקת זהויות, באמצעות הבניה של "מי ראוי לחמלה" ומי לא [לאוסף המאמרים על פוליטיקת הזהויות, לחצו כאן].
• היא מעמיקה שסעים, משום שהציבור הרחב מזהה את הסתירה בין הדיבור הרחום לבין ההעדר הממשי של אחריות ופתרון.

חמלה מזויפת איננה רק פגם מוסרי אישי, אלא היא לעתים קרובות מטבע חברתי מתוחכם, ומאפיין מובהק של האליטות. חמלה אינה יכולה להיות סלקטיבית. אבל האליטה לוקחת רגש אנושי אותנטי, והופכת אותו ל"הון סימבולי": לכלי המשמש לביצור מעמד, להפגנת עליונות מוסרית ולסימון גבולות קבוצתיים. הסוציולוג כריסטופר לאש (Lash, 1991) עמד על כך שבתרבות הנרקיסיסטית המודרנית, גילויי חמלה נועדו פחות לסייע לאחר ויותר לחזק את דימוי העצמי של ה"נאור". זוהי חמלה אינסטרומנטלית – פעולה המכוונת כלפי העצמי, לא כלפי האחר. האליטה אינה חומלת על האחר באופן ישיר ומעורב, אלא מאמצת "שיח של חמלה" מרוחק ומעודן. היא מבטאת דאגה לסוגיות חברתיות מופשטות או לקרבנות רחוקים. כך היא מאשררת את רגישותה התרבותית ואת טוהר כוונותיה, כל זאת מבלי לערער על המבנים החברתיים המקנים לה את יתרונה. כך, החמלה הופכת לראווה, אקט תיאטרלי המאפשר לאליטה להרגיש נאורה, ובו בזמן לשמר מרחק בטוח מה'אחר' הסובל, ובסופו של דבר, להפוך את אחד הרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר לכלי נוסף של ריבוד ובידול חברתי.

פייר בורדייה הגדיר את ההון התרבותי כאמצעי שבאמצעותו אליטות מייצרות הבחנה בינן לבין הציבור הרחב. חמלה מזויפת משתלבת בכך, שהיא מציבה את הדובר כ"נאור", "רגיש" ו"מוסרי", ובכך מבדילה אותו מן "ההמון" שנתפס כגס, אדיש או לא מוסרי. כך נוצרת היררכיה מוסרית: האליטה אינה רק משכילה ועשירה יותר, אלא גם "אנושית" יותר. אולם בפועל, החמלה מופנית לרוב כלפי קבוצות רחוקות, בעוד הקבוצות הקרובות - למשל, בני מעמד הביניים או תושבי פריפריה - נותרים מחוץ למעגל הדאגה.

בהיבט הפוליטי, חמלה מזויפת משמשת להצדקת פרקטיקות כוח. לדוגמה, פתיחת גבולות בשם "חמלה לפליטים" מתעלמת לעתים מן המחירים החברתיים־כלכליים של המהלך עבור האוכלוסייה המקומית (Brown, 2015). בדומה, חמלה כלפי קבוצות עוינות עשויה לשמש כצידוק לנטרול לאומי או להחלשת זהות קולקטיבית. מוזג דומה לחמלה מזוייפת הוא 'דמעות תנין' (ראו התמונה שבראש המאמר): מטבע לשון, המציין צער/חמלה מזוייפים.

בישראל בולטת החמלה המזויפת בשיח התקשורתי והאקדמי כלפי הפלסטינים או מבקשי המקלט, תוך הזנחת קבוצות כמו קשישים, עניים יהודים או חיילים שנפגעו בפיגועים. הצהרות קורעות לב על חמלה כלפי פליטים או כלפי עזה, תוך הפניית כתף קרה כלפי עניים ישראלים, משפחות נפגעי טרור או חיילים במילואים.

'חמלה' זו נתפסת כחמלה רטורית, סלקטיבית ומשרתת בעיקר את תדמיתו של הדובר. היא יוצרת תחושת ניכור בין הציבור הרחב לבין האליטות הנתפסות כמעדיפות חמלה סימבולית על פני פתרונות מעשיים. בכך, חמלה מזויפת מחריפה שסעים חברתיים ומחזקת תחושת "אנחנו והם" בין מרכז לפריפריה [למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: החמלה המזויפת והשנאה האמיתית של האליטה, לחצו כאן].

מה בין חמלה מזויפת לחמלה אמיתית?

• חמלה אותנטית: מבוססת על כנות, פעולה ממשית להפחתת סבל, ואי־סלקטיביות.
• חמלה מזויפת: מבוססת על הצגה חיצונית, פעולה למראית עין, וסלקטיביות אידאולוגית.

חמלה מזויפת מתאפיינת תמיד בפער רלוונטיות בולט. הגמל אינו רואה את דבשתו...

אייל ברקוביץ ופאולה רוזנברג אינם מבינים כמה נלעגים הם נתפסים בעיני אלה שמחוץ ל'תא ההד' שלהם... כי אחת התכונות המובהקות של חמלה מזויפת היא קיומו של פער רלוונטיות: היא מופנית לקבוצות או נושאים הרחוקים מן המציאות המיידית של הדובר, ומתעלמת מקבוצות קרובות, דחופות ובעלות נגיעה ישירה לחברה שבתוכה הם חיים.

סוציולוגים מצביעים על כך שדווקא התעסקות במצוקות רחוקות משרתת את האליטות: היא אינה מחייבת אותן להכיר בכשלים בתוך החברה שלהן, ואינה מאלצת אותן לקחת אחריות ישירה. כך נוצרת חמלה "נוחה" – כזו שמאפשרת לשדר מוסריות מבלי לשלם מחיר ממשי (Boltanski, 1999).

כפי שהגמל אינו מבחין בדבשת שעל גבו אך רואה בקלות את עיוותי חברו – כך גם החמלה המזויפת. היא נוטה להתרכז ב"סבל האחר הרחוק" (פליטים, אויבים, קבוצות גלובליות) תוך התעלמות מהדבשת המקומית: מצוקת עוני פנימית, שחיתות מוסדית, פערי חינוך ובריאות. הפער הזה יוצר דיסוננס מוסרי: מי שמציג את עצמו כרחום כלפי זרים, מתגלה כאדיש, ואף עוין, כלפי שכניו.

לכן, חמלה מזויפת היא מנגנון של ניכור והדרה

פער הרלוונטיות אינו רק מחדל מוסרי אלא גם מנגנון ניכור חברתי. כאשר אליטות מציגות חמלה כלפי קבוצות חיצוניות ומתעלמות מצרכים פנימיים, הן מאותתות לציבור: "הבעיות שלכם אינן ראויות לחמלה". בכך הן מעמיקות את תחושת ההדרה ומחזקות את הקרע בין מרכז לפריפריה.

כך הופך פער הרלוונטיות את החמלה המזויפת לכלי פוליטי מסוכן:

• הוא מאפשר לקטגוריות מוסריות לשרת נרטיבים אידאולוגיים.
• הוא מסיט את השיח הציבורי מבעיות בוערות (עוני, ביטחון, שחיתות) לסוגיות סמליות ונוחות יותר.
• הוא מערער את אמון הציבור במוסדות, שכן האזרחים חשים שהחמלה המוצהרת אינה "רלוונטית" למצוקותיהם.

כאן עולה קשר ישיר לתיאוריות של הדרה פוליטית (Young, 2000). החמלה המזויפת פועלת ככלי של הדרה כפולה: היא מציגה חמלה כלפי "האחר הרחוק", אך במקביל מדירה את "האחר הקרוב" – זה שלא מתאים לנרטיב האליטיסטי. בכך היא מייצרת חיץ חברתי חדש בין אלה שראויים לאמפתיה לבין אלה שלא.

לסיכום

חמלה מזויפת היא פרקטיקה סוציולוגית של הפגנת חמלה ללא כוונה אמיתית או אחריות ממשית. היא מאפשרת לדוברים לזכות במעמד מוסרי, אך בפועל מחלישה את הסולידריות החברתית ויוצרת תחושת ניכור.

חמלה מזויפת היא מנגנון סוציולוגי דרכו אליטות משמרות את כוחן: הן מציגות עצמן כעליונות מוסרית, מנכיחות דימוי חיובי של עצמן בזירה הציבורית, אך בפועל ניתקות מצרכים אמיתיים של הקבוצות שבקרבן הן חיות. הבנת התופעה חיונית להבנת המשבר הנוכחי של דמוקרטיות מערביות ושל יחסי מרכז־פריפריה בישראל.

נספח 1 מדף הטוויטר של Judeoespañol: על מוסר וחמלה בקרב בני האליטה שלנו

בעשורים האחרונים הפכה "שפת המוסר והחמלה" לכלי מרכזי בשיח הציבורי במערב ובישראל. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אקדמיה ותרבות נוטים להשתמש במונחים של הזדהות, אמפתיה ודאגה לאחר, למיעוטים, למהגרים ואפילו לאויב.

האם החמלה הזו היא אמיתית? הספרות עוסקת הרבה בתופעה של מוסריות בדוייה וחמלה מזויפת (pseudo-compassion) בקרב האליטות: רטוריקה של דאגה שאינה נובעת מהזדהות אותנטית, אלא משיקולי כוח, הון תרבותי ותחזוק של מעמד חברתי־אליטיסטי.

נספח 2 מדף הטוויטר של Mary Sorensen: הפסיקו לגרש את המצביעים שלנו...

כדאי שאליטות הפרוגרס במערב תעזובנה את העמדת הפנים. לא החמלה מונעת ממנו להסכים לכל ניסיון להשתלט על הכאוס שייצרו המהגרים. הוא מתנגד לכל צעד להשבת השליטה, משום שהגירה בלתי מבוקרת היא הפרויקט עצמו. זהו המנוע הדמוגרפי והפוליטי של השמאל כולו. והתוצאה: מספרים עולים, עומס גובר, וציבור שנאמר לו לשתוק ולשלם על כך!

[לאוסף המאמרים על חמלה מול חמלה מזויפת אליטיסטית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שנאה ו'פשעי שנאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פוליטיקת הזהויות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על חמלה מול חמלה מזויפת אליטיסטית.
• אוסף המאמרים על פוליטיקת הזהויות.
• אוסף המאמרים על אליטות ואליטיזם.
• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• אוסף המאמרים על שנאה ו'פשעי שנאה'.
• הרחבה על 'אליטת ההון' – האליטה הנוכחית של ישראל.
• אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים.
• הרחבת המושג: 'עוצמה'.
• הרחבת המושג: 'דינאמיות'.
• מאמר: אוטו-אנטישמיות – הגיעה העת שהמחאה תסתכל במראה!
• מאמר: שנאה – הגורם המאחד החזק מכולם.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבת המושג: 'הפרא האציל' של השמאל הישראלי.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת';
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'גזענות של ציפיות נמוכות', המבט הפטרוני שמעוור את המערב.
• [אוסף המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'אנחנו והם' (in-group ו-out-group). התיאוריה שקורעת את המערב מבפנים.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: החמלה המזויפת והשנאה האמיתית של האליטה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2025), פוליטיקת הזהויות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/3/25.
• פנחס יחזקאלי: (2025) חמלה מול חמלה מזויפת אליטיסטית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 2/9/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), אליטות ואליטיזם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2024), הכל על אליטת ההון הישראלית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/11/24.
• פנחס יחזקאלי (2021), שנאה – הגורם המאחד החזק מכולם, ייצור ידע, 3/6/21.
• פנחס יחזקאלי (2020), על שנאה ופשעי שנאה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 3/12/20.
• פנחס יחזקאלי: 'אליטת ההון' – קווים לדמותה של האליטה הנוכחית של ישראל, חלק 1, ייצור ידע, 1/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוטו-אנטישמיות – הגיעה העת שהמחאה תסתכל במראה!, ייצור ידע, 23/5/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'הפרא האציל' של השמאל הישראלי, ייצור ידע, 28/8/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2025), 'גזענות של ציפיות נמוכות', המבט הפטרוני שמעוור את המערב, ייצור ידע, 5/6/25.
• פנחס יחזקאלי (2019), על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 30/8/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2024), 'אנחנו והם' (in-group ו-out-group). התיאוריה שקורעת את המערב מבפנים, ייצור ידע, 10/9/24.
• פנחס יחזקאלי (2024), החמלה המזויפת והשנאה האמיתית של האליטה, ייצור ידע, 19/4/24.

• Boltanski, L. (1999). Distant Suffering: Morality, Media and Politics. Cambridge University Press.
• Bourdieu, P. (1984). Distinction: A Social Critique of the Judgement of Taste. Harvard University Press.
• Brown, W. (2015). Undoing the Demos: Neoliberalism’s Stealth Revolution. Zone Books.
• Bruckner, P.-A. (2006). The tyranny of guilt: An essay on Western masochism. Princeton University Press.
• Goldhagen, D. J. (1996). Hitler's willing executioners: Ordinary Germans and the Holocaust. Vintage.
• LaCapra, D. (2001). Writing history, writing trauma. Johns Hopkins University Press.
• Lash, C. (1991). The Culture of Narcissism: American Life in an Age of Diminishing Expectations. Norton.
• Wistrich, R. S. (2007). A lethal obsession: Anti-Semitism from antiquity to the global jihad. Random House.
• Ben-Dor, G. (2012). Post-Zionism and Identity Politics in Israel. Israel Affairs, 18(3), 255–273.
• McWhorter, J. (2006). Authentically Black and Truly White. Gotham Books.
• Peleg, I. (1997). Human Rights in the West Bank and Gaza: Legacy and Politics. Syracuse University Press.
• Taguieff, P.-A. (2004). Rising from the Muck: The New Anti-Semitism in Europe. Ivan R. Dee
• Kontorovich, E. (2015). International Legal Critique of Israel: Theory and Practice. Israel Law Review, 48(2), 161–185.
• Yad Vashem. (2021). Educational Approaches to Holocaust Remembrance in Israel. [Online resource].
• Young, I. M. (2000). Inclusion and Democracy. Oxford University Press.
• Scruton, R. (2015). Fools, Frauds and Firebrands: Thinkers of the New Left. Bloomsbury Publishing.
• Goldhagen, D. J. (1996). Hitler's Willing Executioners: Ordinary Germans and the Holocaust. Vintage.
• Taguieff, P.-A. (2004). Rising from the Muck: The New Anti-Semitism in Europe. Ivan R. Dee.
• Bruckner, P.-A. (2006). The Tyranny of Guilt: An Essay on Western Masochism. Princeton University Press.