תקציר: מניעת נטישה היא מרכיב קריטי בהצלחת מחאות מתמשכות. באמצעות יצירת קהילה חזקה, חיזוק תחושת המשמעות, הפחתת שחיקה ופיתוח אסטרטגיות פעולה ברורות, ניתן לשמר את המוטיבציה בקרב המשתתפים ולחזק את הסיכוי להצלחת המחאה. בנוסף, שימוש בטקטיקות כמו השתקה, דמוניזציה ולגלוג לצד השני עשוי להוות כלי נוסף למניעת נטישה ולשימור הלכידות הקבוצתית. עם זאת, יש להביא בחשבון גם את ההשלכות של שיטות אלו, שעלולות להוביל לקיטוב ולהחרפת המתחים החברתיים.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

בשעה אחת יוצאת קבוצה שלמה עם מסר אחיד, סימן היכר לקמפיין מתוזמן היטב. הנושא ההזוי הפעם: "כל הסוכנים האיראנים הם מצביעי ימין!". ורבים שואלים, מה השטות הזו נותנת לה למחאה?

התשובה היא שהיא נותנת הרבה, אבל לא את מה שחושבים. הקמפיינים של השמאל לא עובדים על הימין שפיתח חיסון. במקרה הטוב זה הופך לקטע בידורי ב'פטריוטים'. אבל הם חיוניים לליכוד השורות בשמאל, שמידלדלות עם הזמן, כי מטבע הדברים, בכל מחנה גדול, אנשים בקצוות - שנחשפים יותר מאחרים למסרים בצד השני - מפתחים ספיקות. התיוג של הימיני כ'מרגל' אמור להחזיר את המתלבטים לחיקו החמים של קונצנזוס המחאה.

ההיסטוריה של מחאות חברתיות מלמדת אותנו כי הצלחתן אינה תלויה רק בגורמים חיצוניים, כגון: מדיניות ממשלתית או כיסוי תקשורתי, אלא גם בגורמים פנימיים הנוגעים לארגון ולהובלת התנועה.

אחד האתגרים המרכזיים איתם מתמודדים מארגני מחאות הוא מניעת נטישה של משתתפים לאורך זמן. נטישה עלולה להוביל להיחלשות המחאה, לפגיעה במסר הציבורי ולהורדת המורל בקרב הפעילים. מאמר זה יבחן את הגורמים המרכזיים לנטישה ויסקור דרכים למניעתה.

למה חברי מחאה נוטשים?

1. שחיקה רגשית ופיזית – מחאה ממושכת דורשת מאמץ מתמשך, הן ברמה הפיזית (נוכחות בהפגנות, תהלוכות) והן ברמה הרגשית (תחושת תסכול מחוסר הישגים מיידיים).
2. לחץ חברתי ומשפחתי – המשתתפים עשויים לחוות התנגדות מצד קרוביהם או לחץ לעזוב את המאבק בשל מחויבויות אחרות.
3. תחושת חוסר השפעה – פעילים רבים נוטשים כשהם אינם רואים השפעה מיידית למאבקם, דבר שגורם לייאוש.
4. חוסר לכידות ארגונית – קונפליקטים פנימיים, היעדר מנהיגות ברורה או אסטרטגיה לא עקבית עלולים לערער את תחושת המחויבות של המשתתפים.
5. דיכוי ממסדי – שימוש בכוח מצד הרשויות, מעצרים ואיומים משפטיים עשויים להרתיע פעילים ולגרום לנטישה.

אסטרטגיות למניעת נטישה

אפשר לחלק את האסטרטגיות - שיכולה מחאה לנקוט כנגד נטישה - לשני סוגים עיקריים: 'חיוביות' ו'שליליות':

אסטרטגיות חיוביות:

1. יצירת קהילה חזקה ותומכת – חיזוק תחושת השייכות על ידי יצירת קבוצות תמיכה, פעילויות משותפות ומפגשים קבועים שמחזקים את הקשרים החברתיים בין הפעילים.
2. מתן תחושת משמעות והצלחה – יש להדגיש הישגים, קטנים כגדולים, כדי לעודד את תחושת ההתקדמות. מסגור חיובי של הישגים עוזר לשמור על המוטיבציה.
3. חלוקת עומסים והפחתת שחיקה – יצירת מערך התנדבותי המאפשר לאנשים לקחת הפסקות מבלי להרגיש שהם נוטשים לחלוטין.
4. בניית אסטרטגיות פעולה לטווח ארוך – יצירת תוכנית ברורה ומפורטת מאפשרת למשתתפים להבין כיצד תרומתם משתלבת בתמונה הרחבה יותר.
5. חיזוק המסר הציבורי והמדיה – שמירה על נוכחות תקשורתית קבועה מחזקת את אמון הציבור ומעודדת את המשתתפים להמשיך.
6. התמודדות עם דיכוי ממסדי – מתן תמיכה משפטית למפגינים, תכנון אסטרטגי של צעדי המחאה כדי למזער את הסיכון למעצרים, והסברה על זכויות חוקתיות.
7. יצירת מבנה מנהיגותי משתף – הימנעות מהיררכיה נוקשה ומתן אפשרות לריבוי קולות בארגון המחאה מחזקים את תחושת השותפות והמעורבות.

'אסטרטגיות שליליות'

1. יצירת אויב ברור ומיקוד השנאה – אחת הדרכים לשמר את המחאה היא למקד את המאבק בגורם חיצוני, כמו פוליטיקאים, תאגידים או קבוצות יריבות. יצירת נרטיב של "אנחנו נגד הם" מגבירה את תחושת השייכות ומונעת נטישה. ניתן לראות זאת התנועת המחאה בישראל, הנלחמת בבנימין נתניהו כשחיילים ישראלים מקריבים את חייהם במלחמה נגד האויב מבחוץ. תפיסת 'האויב מבית' - שגובשה ע"י הבולשביקים בברית המועצות, ואומצה ע"י ה- WOKE המערבי - מונעת נטישה, כי כל נוטש מסומן מיד כבוגד שחבר לגרוע שבאויבי הקבוצה [להרחבה בסוגיה זו ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: האויב האמיתי הוא תמיד האויב מבית].

2. השתקה של דעות מתנגדות – באמצעות יצירת נורמות נאמנות קשיחות, משתתפים שאינם מסכימים עם הקו המרכזי עשויים לחוות סנקציות חברתיות, חרמות או תיוג כמשתפי פעולה עם הצד השני. כך נמנעת ביקורת פנימית שעשויה לערער את המחאה [להרחבה בסוגיה זו, ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: תרבות ההשתקה והביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture)].

3. שימוש בדמוניזציה, בוז ולעג אישי – הצגת הצד השני כמגוחך או לא מוסרי דרך ממים, סרקזם ולשון שנונה במדיה החברתית מחזקת את הסולידריות של התומכים ומרתיעה אנשים מהזדהות עם הצד שכנגד.

ב- 1971 - שנה לפני מותו - פרסם סול דייוויד אלינסקי (Saul David Alinsky;‏ 1972-1909), אקטיביסט שמאל רדיקלי ותאורטיקן פוליטי יהודי-אמריקאי, את ספרו: "כללים לרדיקלים" (Rules for Radicals). אלינסקי תרגם את תורת ההפעלה - שפיתח ולדימיר איליץ' לנין בברית המועצות ושהועתקה גם ע"י המשטרים הפשיסטים - למציאות של מדינות דמוקרטיות. בספר, 13 'כללי זהב' להשגת השלטון, שהפכו כלי משחק אפקטיבי מאוד בפוליטיקה האמריקנית, ו'עשו עליה' גם לישראל. הם מאיימים היום, להקריס את הדמוקרטיה האמריקנית - וגם את זו שלנו

החיבור שבין הכללים 5 ו- 13, גורס כך: בוז ולעג הם הנשק האימתני ביותר של האדם: אין נגדו הגנה. זה לא-רציונלי, זה מרתיח. זה גם פועל כנקודת לחץ, המאלצת את האויב/היריב להציע ויתורים. לכן, בחרו את האנשים המתאימים, הפכו את המתקפה לאישית, קטבו ובודדו אותם מכל אהדה, היצמדו אליהם והתמידו... ועוד מדגיש אלנסקי: רדפו אנשים ולא מוסדות. אנשים חשים כאב מהר יותר ממוסדות. ואפשר להוסיף, כי השימוש בבוז ובלעג תורם גם לקבוצת המחאה: הוא מייצר לה 'שפה פנימית' שמבדילה אותה מאחרים, מייחדת אותה בעיני חבריה, ומגבשת אותה.

דוגמה קלאסית היא המצור על המספרה שערכו המפגינים לשרה נתניהו, ב- 1 במרץ 2023: מרגע שנצפתה מגיעה, הוזעקו מפגינים שהיו בסמוך; ואלה צרו על המספרה. אלפי מפגינים חסמו את פתח המספרה; כשהם צועקים: "המדינה בוערת ושרה מסתפרת". האירוע התארך זמן רב, והמשטרה ושירות הביטחון הכללי נזקקו למאות שוטרים כדי להבריח את רעיית רה"מ משם בבטחה.

דוגמה נוספת: במהלך ריאיון בו השתתף יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד בפודקאסט של הקומיקאי דור כהאן, "חוויית הדור כהאן" שפורסם ב- 2 במרץ 2025, אמר לפיד למראייניו המשועשעים, כי "אני מסתכל על אורית סטרוק. רק על זה מגיעה לי העלאה":

4. הפחדה, הטלת אימה ואיום עקיף – העלאת החשש שאם המחאה תיחלש, המצב רק יחמיר, משמשת כלי לחיזוק הנחישות. לעתים מופצים מסרים המזהירים מפני השלכות חמורות אם המאבק יופסק.

הנה צרור כתבות להמחשה משנות ה- 50 של המאה הקודמת. אותה חשיבה, אותן טכניקות ואותן ססמאות כמו היום:

סיכום

מניעת נטישה היא מרכיב קריטי בהצלחת מחאות מתמשכות. באמצעות יצירת קהילה חזקה, חיזוק תחושת המשמעות, הפחתת שחיקה ופיתוח אסטרטגיות פעולה ברורות, ניתן לשמר את המוטיבציה בקרב המשתתפים ולחזק את הסיכוי להצלחת המחאה. בנוסף, שימוש בטקטיקות כמו השתקה, דמוניזציה ולגלוג לצד השני עשוי להוות כלי נוסף למניעת נטישה ולשימור הלכידות הקבוצתית. עם זאת, יש להביא בחשבון גם את ההשלכות של שיטות אלו, שעלולות להוביל לקיטוב ולהחרפת המתחים החברתיים.

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: האויב האמיתי הוא תמיד האויב מבית.
• [להרחבה בסוגיה זו, ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: תרבות ההשתקה והביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture)].
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: דמוניזציה, בוז ולעג אישי הם נשק אימתני. הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2024) האויב האמיתי הוא תמיד האויב מבית, ייצור ידע, 3/10/24.
• פנחס יחזקאלי (2022), תרבות ההשתקה והביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture), ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2023), דמוניזציה, בוז ולעג אישי הם נשק אימתני. הכללים ה- 5 וה- 13 של סול אלינסקי, ייצור ידע, 7/6/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.