דוד א' פרנקל: הרהורים על פרשת בהעלותך

תקציר - שישה נושאים בפרשתנו: השוואת גיל החייבים בעבודת המשכן לגיל החייבים בשירות הצבאי; הוראות להמשך המסע לארץ; חגיגה ראשונה של חג הפסח; תלונות נוספות של בני ישראל ושל ה"אספסוף"; אצילת רוח הנבואה על זקני האומה; עונשה של מרים בגין הוצאת דיבה.

[בתמונה: משה מכנס שבעים מזקני ישראל לאוהל מועד, שם אלוהים משרה עליהם רוח הנבואה... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing. המקור: ייצור ידע]
[בתמונה: משה מכנס שבעים מזקני ישראל לאוהל מועד, שם אלוהים משרה עליהם רוח הנבואה... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing. המקור: ייצור ידע]

[לקובץ המאמרים על 'פָּרָשַׁת נָשֹׂא', לחצו כאן]

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל"

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים (ראו תמונת כריכה בסוף המאמר למטה).

*  *  *

שישה נושאים בפרשתנו:

  1. השוואת גיל החייבים בעבודת המשכן לגיל החייבים בשירות הצבאי;
  2. הוראות להמשך המסע לארץ;
  3. חגיגה ראשונה של חג הפסח;
  4. תלונות נוספות של בני ישראל ושל ה"אספסוף";
  5. אצילת רוח הנבואה על זקני האומה;
  6. עונשה של מרים בגין הוצאת דיבה.

השוואת גיל החייבים בעבודת המשכן לגיל החייבים בשירות הצבאי

[התמונה היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PanJoyCZ לאתר Pixabay]
[התמונה היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PanJoyCZ לאתר Pixabay]
פרשת בהעלותך פותחת בסיום התיאור של הקמת המשכן שבפָּרָשַׁת נָשֹׂא, לרבות תיאור המנורה והדלקתה, וכן עוסקת בהליכי טיהור הלויים, בקביעת שירותי הפולחן שנועדו ללויים ובהרחבת שנות השירות המוטלות עליהם. 

אמנם בפָּרָשַׁת נָשֹׂא למדנו, שבמפקד הכללי מנו את מספר הלויים שהיו בין גיל 30 עד לגיל 50, אך בפרשת בהעלותך אנו לומדים שהלויים למעשה חויבו בעבודת אהל מועד כבר מגיל עשרים וחמש, מבלי למנות את מספרם הכולל:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם – מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד" (ח, כג-כה). עם זאת יש להניח שבסופו של דבר הוטלה על הלויים חובת העבודה כבר מגיל 20, ובכך הושוו לחייבי השירות הצבאי. את זאת אנו לומדים מהכתוב בספר דברי הימים א:

"אֵלֶּה בְנֵי־לֵוִי לְבֵית אֲבֹתֵיהֶם, רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִפְקוּדֵיהֶם, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם, עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה לַעֲבֹדַת בֵּית יְהוָה – מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה" (דברי הימים א, כג, כד).

[בתמונה: פרשת בהעלותך פותחת בסיום התיאור של הקמת המשכן שבפָּרָשַׁת נָשֹׂא, לרבות תיאור המנורה והדלקתה... המקור: ציורי תנ"ך: המנורה במשכן. ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]
[בתמונה: פרשת בהעלותך פותחת בסיום התיאור של הקמת המשכן שבפָּרָשַׁת נָשֹׂא, לרבות תיאור המנורה והדלקתה... המקור: ציורי תנ"ך: המנורה במשכן. ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

הוראות להמשך המסע

[בתמונה: הוראות להמשך המסע... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי gfkDSGN לאתר FIXABAY]
[בתמונה: הוראות להמשך המסע... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי gfkDSGN לאתר FIXABAY]
לאחר שנסתיימו ההוראות בדבר פירוט שנות השרות של כל בני ישראל, בשירות הצבאי ובשירות המשכן, אנו לומדים על ההוראות שנקבעו להמשך המסע. 

מיום בו נסתיימה הקמת המשכן, משמש הענן, שכיסה את המשכן, כמנחה ומדריך את המשך מסעם וחניותיהם של בני ישראל. כאשר הענן יעלה מעל המשכן ימשיכו בני ישראל במסעם. כאשר ירד – יהיה על בני ישראל לחנות. אין מועדים קבועים מראש. 

"וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי־כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
עַל־פִּי יְהוָה יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְהוָה יַחֲנוּ.
כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יַחֲנו, וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא יִסָּעוּ.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל־הַמִּשְׁכָּן עַל־פִּי יְהוָה יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְהוָה יִסָּעוּ.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ אוֹ־יֹמַיִם אוֹ־חֹדֶשׁ אוֹ־יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ" (ט, יז-כב).

כדי למנוע אי הבנות – על כולם לפעול רק לפי הוראותיו של אלהים כפי שנמסרות מפיו של משה: "עַל־פִּי יְהוָה יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְהוָה יִסָּעוּ. אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהוָה שָׁמָרוּ עַל־פִּי יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה" (ט, כג). הוראות אלה ניתנו ביום בו הוקם המשכן – שהיה א' בניסן: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ – הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות ט, יז).

על מסעות אלה אנו חשים בפסוק לה בפרק י, כאשר אומרים (ושרים) בבתי הכנסת כאשר בעת הוצאת ספר התורה מארון הקודש לבימה: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה, יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.”

[בתמונה: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה, יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.”... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing. המקור: ייצור ידע]
[בתמונה: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה, יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.”... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing. המקור: ייצור ידע]

אמצעי התקשורת באותם ימים היה שימוש בחצוצרות:

[בתמונה: תמונת שתי חצוצרות במטבע של כסף מתקופת בר כוכבא. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי wiki/User:IsraelXKV8R. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[בתמונה: תמונת שתי חצוצרות במטבע של כסף מתקופת בר כוכבא. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי wiki/User:IsraelXKV8R. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
  • לכינוס הנשיאים ראשי השבטים היו תוקעים תקיעה רגילה בחצוצרות.
  • תקיעה אחת מסוג "תרועה" – קולות קצרים קטועים, משמעותה קריאה למסע של כולם לכיוון מזרח (קדמה). שתי תקיעות מסוג "תרועה" – משמעותן קריאה למסע של כולם דרומה (תימנה).
  • בעת סכנת מלחמה – יתקעו הכהנים תקיעות רבות (ולא תרועות), לקרא לכולם להתקהל. לתקיעות גם תפקיד של הודעה על סיום מלחמה, וכן הודעה על מועדים וראשי חדשים.
  • ניתן להשוות את התקיעות לצפירות האזעקה (צפירת הסירנות) שנהגו בארץ עד לפני מספר שנים: צפירות בקולות עולים ויורדים – התרועה, מסמלות סכנה. צפירה ארוכה – צפירת הרגעה שסימנה את האפשרות לצאת מהמקלטים.
  • צפירה ארוכה שלא בזמן מלחמה או קרב, שימשה קריאה לאירוע, בין עצוב ובין משמח, מבלי שתגרום לחרדה בגין מלחמה או התקפה.

[בתמונה: תקיעה בחצוצרות להודעה על קידוש החודש... התמונה היא נחלת הכלל]
[בתמונה: תקיעה בחצוצרות להודעה על קידוש החודש... התמונה היא נחלת הכלל]

חגיגה ראשונה של חג הפסח

בעת ההכנה לקראת הקרבת קורבן הפסח, התברר שבין בני ישראל יהיו כאלה שיימנע מהם לחגוג את הפסח, כולל הקרבת קורבן הפסח כהלכתו, במועד. 

מיד פנו הם למשה בשאלה כיצד יוכלו לקיים את החובה והמצווה, כאשר שלא באשמתם יימנע הדבר מהם. משה ביקש מהשואלים להמתין עד אשר יקבל מאלוהים תשובה ופתרון הולם, ואכן חזר עם תשובה, לפיה הם יוכלו להקריב את הקורבן חודש לאחר מכן – ביום י"ד באייר, אלא שהיתר זה הוא רק להקרבת קורבן הפסח, כאשר את כל שאר דיני הפסח – איסור אכילת חמץ וחגיגת שבעה ימים – יש לנהוג רק בניסן ובמועדים הקבועים.

באופן זה נקבע י"ד באייר כ"פסח שני" עד ימינו. אין הוא חג לכל בני ישראל, אלא רק מתן אפשרות, לאלה שאינם יכולים לחגוג את קורבן הפסח במועדו, להקריבו באיחור, אך גם זאת במועד קבוע. דוגמה נפלאה כיצד אפשר וצריכים להיות פתוחים למציאת פתרונות לאנשים במצוקה, לעומת נוקשות בלתי מתפשרת שאנו עדים לה בימינו לעיתים מזומנות מדי, מה שגורמת להרחקת אנשים מקיום מצוות [למאמרו של ד"ר אבי הראל: 'פסח שני – עיונים נוספים', לחצו כאן].

[בתמונה: פסח שני... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Ri_Ya לאתר Pixabay]
[בתמונה: פסח שני... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Ri_Ya לאתר Pixabay]

לאחר הסקירה המפורטת של אמצעי התקשורת, אנו לומדים על החגיגה הראשונה המלאה של חג הפסח כהלכתו

הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה בה הוקרב קורבן הפסח מאז יציאת מצרים עד הכניסה לארץ, למרות הקביעה בספר שמות "וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" (יב, כה), לפיה הקרבת קורבן הפסח תחל רק לאחר שבני ישראל יכנסו לארץ. נושא זו חוזר בספר יהושע: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ: הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת־חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיַּחֲנוּ בְנֵייִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ" (יהושע, ה, ט-י).

משה הורה לחגוג את הפסח במלואו וכהלכתו בשנה הראשונה לאחר יציאת מצרים, כשהוא מפקח על כללי הטקסים והחוקים. יש להניח שעשה זאת כדי שיהיה בטוח שבבוא העת, לאחר הכניסה לארץ, ידעו בני ישראל כיצד לחגוג אותו, גם אם לא יהיה איתם עוד. אף יש להניח שאותה עת לא שיער משה שבני ישראל ינדדו במדבר 40 שנה וכי מלבד שלושה – כל החוגגים, לרבות הוא עצמו, לא ייכנסו לארץ. הוא לא השאיר זאת בידי הגורל, כמנהיג הבין שעליו להדריך את בני ישראל כיצד להקריב את קורבן הפסח ולא להמתין.

[בתמונה: תרגול קרבן פסח בירושלים תשע"ב. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי מפוכח. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[בתמונה: תרגול קרבן פסח בירושלים תשע"ב. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי מפוכח. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

תלונות נוספות של בני ישראל וה"אספסוף"

לאחר תקופה, קצרה יחסית, של שלווה ורוגע, מגיע שוב הפעם משבר קשה המחזירנו למציאות מרה, ואנו קוראים: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה, כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהוָה" (יא, א-ג). אך עוד טרם נרגעו בני ישראל מתלונה זו כבר מתארגנת תנועה לתלונה חדשה והאחראים לה הם: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ. וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים ,וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה. אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ" (יא, ד-ו).

[בתמונה: מתלוננים... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר FIXABAY]
[בתמונה: מתלוננים... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר FIXABAY]
תלונה זאת מזכירה את מה שקראנו כבר בספר שמות פרק טז פס' ג. מהמסופר כאן אנו לומדים כי התלונה הגיעה מ"האספסוף" – כלומר אוסף של אנשים בלתי מסודרים, שהם, כפי הנראה ה"ערב רב", שנספחו לבני ישראל ביציאה ממצרים, ואינם שייכים ל"בני ישראל", אף כי קבלו אותם ואפשרו להם להסתפח למסעם כאילו היו "בני ישראל". יוזמי התלונה "הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" והשפיעו על בני ישראל להצטרף אליהם עד אשר "גם בני ישראל" הצטרפו לאותו אספסוף, ועמם ישבו ובכו והתלוננו.  הפעם אף הוסיפה התורה ש"הַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן" (יא, ז-ח). 

משה פונה לאלהים בטרוניה: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא־מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת־מַשָּׂא כָּל־הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל־הָעָם הַזֶּה, אִם־אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי־תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו? מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל־הָעָם הַזֶּה כִּי־יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר: תְּנָה־לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת־כָּל־הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי, וְאִם־כָּכָה אַתְּ־עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל־אֶרְאֶה בְּרָעָתִי” (יא, יא-טו).

משה מתלונן על היחס שהוא מקבל מהעם ובא בטרוניה לאלהים על שאינו עוזר לו. הוא מרגיש תסכול כי אינו יכול למלא את תפקידו. משה אינו מתלונן על בני ישראל, מכיוון שהתלונה באה ביוזמתו של האספסוף שהשפיע על בני ישראל. משה למעשה מגן על בני ישראל – הרי לא מרדו באלהים אלא רק טוענים הם נגד משה.

תגובתו של אלהים מפתיעה. הוא אינו כועס על משה או מתרעם על דבריו. אדרבה, הוא אומר למשה שאכן הוא מבין את מצוקתו. 
[בתמונה: וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Shutterbug75 לאתר FIXABAY]
[בתמונה: וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Shutterbug75 לאתר FIXABAY]

האצלת רוח הנבואה על שבעים הזקנים

[בתמונה: משה מכנס שבעים מזקני ישראל לאוהל מועד, שם אלוהים משרה עליהם רוח הנבואה... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing. המקור: ייצור ידע]
[בתמונה: משה מכנס שבעים מזקני ישראל לאוהל מועד, שם אלוהים משרה עליהם רוח הנבואה... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing. המקור: ייצור ידע]

כדי לפתור את הבעיה מבקש אלוהים ממשה שיכנס שבעים איש מזקני ישראל לאוהל מועד, שם יאציל מרוחו וישרה עליהם רוח הנבואה כדי שיוכלו להתנבא, וכך לא ישא משה לבדו את המשא של הנהגת העם אלא יצטרפו אליו שבעים מזקני ישראל. במקביל להוראה זו הוא מורה למשה להודיע למתלוננים כי לאור טענתם שהיה להם טוב יותר במצרים וכי הם מתגעגעים לבשר – הוא ימטיר עליהם בשר במשך חודש שלם ואף מרגיע את משה שלא יהיה צורך לשחוט את הצאן והבקר ודגי הים שהיו עם בני ישראל. בשלב זה טרם מגלה אלהים למשה את תוכניתו.

משה מזמין את "שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים" (יא, כה) לאוהל מועד, אך אליו הגיעו ששים ושמונה בלבד, בעוד ששניים, אלדד ומידד, שהיו ברשימת המוזמנים להם ניתנה הנבואה, נשארו במחנה והעדיפו להתנבא במחנה ולא באוהל מועד.

אחד הנערים שהיה במחנה רץ מיד למשה "להלשין" על שניהם. עוזרו של משה, יהושע בן־נון, רואה בהתנהגותם מרידה ודרש לכלאם, אלא שמשה הבין שלא היתה כאן כוונה למרידה, אלא רצון לנבא במחנה, בתוך עמם, מכח הנבואה שנתן להם אלהים. על כך ענה ליהושע: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי־יִתֵּן יְהוָה אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (יא, כט). משה הפגין נפש אצילה ללא צרות עין, ונכונות לאמץ ולקבל כל מי שרוח אלהים בלבו כפי שיחזה הנביא יואל את אחרית הימים: "וְהָיָה אַחֲרֵי־כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת־רוּחִי עַל־כָּל־בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם – חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (יואל ג, א).

אלוהים הפתיע בדרך בה מילא את הבטחתו. המוני שלוים עלו מן הים ונחתו על המחנה, וכל תאבי הבשר אכלו את בשרם ללא הפסק באופן מוגזם, מה שגרם למחלה או למגפה שהכתה בעם: "וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד" (יא, לג). "וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, כִּי־שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (יא, לד). לאור זאת עזבו בני ישראל את המקום ועקרו למקום אחר ששמו חֲצֵרוֹת "וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת" (יא, לה).

[בתמונה: אלוהים הפתיע בדרך בה מילא את הבטחתו. המוני שלוים עלו מן הים ונחתו על המחנה, וכל תאבי הבשר אכלו את בשרם ללא הפסק... התמונה היא נחלת הכלל]
[בתמונה: אלוהים הפתיע בדרך בה מילא את הבטחתו. המוני שלוים עלו מן הים ונחתו על המחנה, וכל תאבי הבשר אכלו את בשרם ללא הפסק... התמונה היא נחלת הכלל]

מרים הוציאה דיבה ונענשה

[בתמונה: מרים המצורעת מנודה מהמחנה, ג'יימס טיסו, סוף המאה ה-19. התמונה היא נחלת הכלל]
[בתמונה: מרים המצורעת מנודה מהמחנה, ג'יימס טיסו, סוף המאה ה-19. התמונה היא נחלת הכלל]

הפרשה מסתיימת באירוע שארע כבר בחצרות, המקום החדש אליו הגיעו בני ישראל, ואינו קשור לאירועים קודמים. המדובר בעבירה של הלבנת פני אדם ברבים.

בפגישה שהתקיימה בתוך אוהל מועד, בה השתתפו מרים, אהרן ומשה, דיברו מרים ואהרן סרה באשתו של משה אחיהם, אותה כינו "אשה כושית". 

הייתה זו מרים שהעלתה את הנושא, וכפי שכתוב "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה", כלומר, הוציאה דיבה על גיסתם, אשתו של משה וזאת אף בפני בעלה. משה המכונה במקרא גם "עָנָו מְאֹד" (יב, ג) לא הגיב, אך אלהים לא הבליג. הוא קרא לשלושתם לצאת מאוהל מועד, נזף במרים ובאהרן על הלבנת פניה של גיסתם, מה עוד שהלבנתה היתה בפני משה בעלה, והעניש את מרים בהטילו בה את מחלת הצרעת.

אהרן, שיתכן שחשש שאלהים יטיל עונש גם עליו, פנה למשה, בהנחה שהוא היה זה שהתלונן עליהם, וביקש ממנו שיסלח להם, "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי, אַל־נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (יב, יא-יב).

משה נדהם ממה שארע, אף על פי שלא נטל בו חלק. עם זאת זכר לטובה את כל מה שמרים עשתה עבורו, בהצילה אותו לאחר לידתו והעברתו לבית פרעה, וכן שסייעה בידו בכל דרכיו ואף יזמה תוספת משלה לשירת הים לאחר חציית ים סוף.

[בתמונה: מרים ואהרן מתלוננים נגד משה, חריטה משנת 1908. התמונה היא נחלת הכלל]
[בתמונה: מרים ואהרן מתלוננים נגד משה, חריטה משנת 1908. התמונה היא נחלת הכלל]

משה זועק לאלהים: "אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ" (יב, יג) – תפילה ותחנונים מלאי תוכן במזער מלים, בהדגשה כפולה של המלה "נא".

אלהים נענה לתחינת משה, אך אינו מוכן לפטור לחלוטין את מרים מעונש. הלבנת פני אדם היא עבירה חמורה המלווה בפגיעה נפשית עמוקה. אלהים הסכים רק לקצר את תקופת העונש שגזר על מרים לחלות באותה מחלה קשה, שבעטיה עליה לצאת אל מחוץ למחנה ולא לחזור אליו כל עוד לא החלימה, ולהעמידה על שבוע אחד בלבד. בני ישראל שהוקירו את מרים, המתינו להחלמתה וחזרתה למחנה ורק אז עלה הענן שכיסה את המשכן, "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם, וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן" (יב, טו-טז).

פרשה עמוסה המעלה מחשבות, מסקנות והרהורים.
[בתמונה: כריכת ספרו של פרופ' דוד א' פרנקל, 'תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל', שראו אור בהוצאת ראובן מס, ירושלים, ב- 2022]
[בתמונה: כריכת ספרו של פרופ' דוד א' פרנקל, 'תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל', שראו אור בהוצאת ראובן מס, ירושלים, ב- 2022]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *