אודי מנור: שאלת השכול הציבורית, האמיתית, היא תמיד פוליטית

תקציר: מה לעשות, והשכול הוא ספציפי. ביום הזיכרון כולנו זוכרים את אלו שנתנו חייהם על רקע וכתוצאה של הסכסוך ושל הסכסוך בלבד. מנקודת מבט אישית, אין הרבה הבדל אם היקיר שלנו הלך לעולמו בגיל 90 מסיבות טבעיות, או בגיל 19 בשל תאונת דרכים. אבל מנקודת מבט ציבורית, מה לעשות וההבדל קיים וידוע, וכל ניסיון להכחיש או לטשטש אותו, מעיד על המכחיש ועל המטשטש ולא על העניין עצמו.

[בתמונה: שאלת השכול הציבורית, האמיתית, היא תמיד פוליטית... הצלם: Kobi Gideon. המקור: אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית]
[בתמונה: שאלת השכול הציבורית, האמיתית, היא תמיד פוליטית... הצלם: Kobi Gideon. המקור: אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית]
פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה.

פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה.

[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]

*  *  *

א.       

חבר הכנסת לשעבר אברהם כ"ץ-עוז (ראו תמונה בהמשך המאמר למטה), יהודי חכם המתקרב כבר לשנתו ה-90, כתב לכבוד יום הזיכרון את הדברים הבאים, שלי אין צל של ספק שנכתבו אגב הוויכוח המעיק המתנהל בשבועות האחרונים בשאלת נוכחות פוליטיקאים בבתי הקברות.

מדובר בוויכוח מעיק שלא לומר משונה; שזו צורה מסורבלת לומר, שהוויכוח הזה - כמו רוב הוויכוחים בארצנו בשנים האחרונות -הוא במקרה הטוב שטחי, ובמקרה הרע מטומטם. מדוע?

כי מה לעשות והשכול הוא ספציפי. ביום הזיכרון כולנו זוכרים את אלו שנתנו חייהם על רקע וכתוצאה של הסכסוך ושל הסכסוך בלבד. מנקודת מבט אישית, אין הרבה הבדל אם היקיר שלנו הלך לעולמו בגיל 90 מסיבות טבעיות, או בגיל 19 בשל תאונת דרכים.

אבל מנקודת מבט ציבורית, מה לעשות וההבדל קיים וידוע, וכל ניסיון להכחיש או לטשטש אותו, מעיד על המכחיש ועל המטשטש ולא על העניין עצמו.

ומה לעשות שאלו שמסרו נפשם בהקשרו של הסכסוך עשו זאת בדיוק משום כך בהקשר פוליטי ובהקשר פוליטי בלבד. 'פוליטי' כלומר מדיני קודם כל, ואחר כך 'קואליציוני-אופוזיציוני' ואחר כך 'סמלי-רגשי, וגם 'מפלגתי' וכל שאר ההיבטים העושים את הפוליטיקה, פוליטיקה.

כי מה לעשות ופוליטיקה היא השדה בו נאבקות זו בזו תפיסות עולם שונות, לא פעם מנוגדות, המתבוננות באופן שונה על המציאות הציבורית הכוללת בין השאר, ובמקרה של ישראל, קודם כל את ההיבט הבטחוני.
[בתמונה: מה לעשות ופוליטיקה היא השדה בו נאבקות זו בזו תפיסות עולם שונות, לא פעם מנוגדות, המתבוננות באופן שונה על המציאות הציבורית הכוללת בין השאר, ובמקרה של ישראל, קודם כל את ההיבט הבטחוני... מאבק יעקב והמלאך. תבליט בקתדרלת מילאנו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Yair Haklai . קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[בתמונה: מה לעשות ופוליטיקה היא השדה בו נאבקות זו בזו תפיסות עולם שונות, לא פעם מנוגדות, המתבוננות באופן שונה על המציאות הציבורית הכוללת בין השאר, ובמקרה של ישראל, קודם כל את ההיבט הבטחוני... מאבק יעקב והמלאך. תבליט בקתדרלת מילאנו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Yair Haklai . קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

ב. פוליטיקאים הם פוליטיקאים...

[בתמונה: גם בן גוריון עשה פוליטיקה... התמונה: לע"ם, שם הצלם אינו מוזכר. מתוך אתר פיקיויקי]
[בתמונה: גם בן גוריון עשה פוליטיקה... התמונה: לע"ם, שם הצלם אינו מוזכר. מתוך אתר פיקיויקי]

וככה זה עובד: דוד בן גוריון (ראו תמונה משמאל) למשל, אחז בתפיסות מסוימות באשר לדרך להתמודד עם אתגר ביטחון המדינה וקיומה. לשם מימוש תפיסתו הוא הבין שאין לו ברירה אלא להיות ראש ממשלה. וכדי להיות ראש ממשלה היה לו ברור שמפלגתו, מפא"י, חייבת לזכות במספיק קולות כדי שתוכל לשמש כציר לקואליציה כמה שיותר יציבה. ולבן גוריון היה ברור שלחלק משותפיו למעשה המרכבה, תהיינה דרישות שלא קשורות לא רק לנושא הבטחוני, אלא שהן משקפות אינטרס צר אופק של סקטור חשוך כזה או אחר (החרדים למשל). במלה אחת: פוליטיקה.

והקשר לשכול ישיר וברור: השכול הוא אותו רגש ציבורי (ואישי) המתייחס לתוצאות האופן בו התמודדה ישראל עם אתגריה הביטחוניים. ומכאן שכל טיעון המנתק בין השכול לבין הפוליטיקה, לא רק מגוחך, לא רק פאתטי, לא רק מעיד על תת הרמה אליה הגיע השיח הציבורי במקומותינו, אלא הוא סיבה עמוקה לדאגה.

הוכחה? בבקשה: הרי ההתנגדות להשתתפותם של פוליטיקאים בטקסי יום הזכרון, באה משני הצדדים, ומכאן אין אלא להסיק שמי שאצל צד אחד הוא 'פוליטיקאי' מגונה, בצד השני הוא 'מנהיג העם', ולהפך. גנץ מבורך בבית קברות של התנועה הקיבוצית, אבל יתקבל בקללות בחלקה צבאית כזו או אחרת בעיר גדולה כלשהיא, ולהפך.

כי מה לעשות ופוליטיקה היא השדה בו נאבקות זו בזו תפיסות עולם שונות, לא פעם מנוגדות, המתבוננות באופן שונה על המציאות הציבורית הכוללת בין השאר, ובמקרה של ישראל, קודם כל את ההיבט הבטחוני. מגוחך. אפשר אולי לצפות מהפוליטיקאים שלא ידברו ואם ידברו ידברו באופן מכליל ומכבד, אבל לצפות מהם שלא יהיו מה שהם נבחרו להיות – נבחרי ציבור – בכלל ובפרט ביום שכל כולו ציבורי, זה במלה אחת: מגוחך.
[בתמונה: אפשר אולי לצפות מהפוליטיקאים שלא ידברו ואם ידברו ידברו באופן מכליל ומכבד, אבל לצפות מהם שלא יהיו מה שהם נבחרו להיות – נבחרי ציבור – בכלל ובפרט ביום שכל כולו ציבורי, זה במלה אחת: מגוחך... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]
[בתמונה: אפשר אולי לצפות מהפוליטיקאים שלא ידברו ואם ידברו ידברו באופן מכליל ומכבד, אבל לצפות מהם שלא יהיו מה שהם נבחרו להיות – נבחרי ציבור – בכלל ובפרט ביום שכל כולו ציבורי, זה במלה אחת: מגוחך... התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית של DALL·E ב- Microsoft Bing]

ג. "נאומי יום הזיכרון הם המשך המדיניות באמצעים אחרים"

[בתמונה: ח"כ אברהם כץ-עוז, בקיבוץ נחל עוז, ליד רצועת עזה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי לשכת העיתונות הממשלתית. שם הצלם אינו מוזכר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[בתמונה: ח"כ אברהם כץ-עוז, בקיבוץ נחל עוז, ליד רצועת עזה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי לשכת העיתונות הממשלתית. שם הצלם אינו מוזכר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מה כתב אברהם כ"ץ-עוז (ראו תמונה משמאל)? "רועי רוטברג" הוא כתב בהתייחסו למא"ז של קבוץ נחל עוז שנהרג באפריל 1956 סמוך לקיבוצו. "ראיתיך לאחרונה בל"ג בעומר" המשיך כ"ץ-עוז, "כשלקחנו את גופתך המרוטשת מהמחסום של עזה למכון הפתלוגי באבו כביר.

למחרת קברנו אותך בנחל עוז, ודיין הרמטכ"ל הספידך בנאום פוליטי, ואמר דברי שטות: 'הבוקר של יום אביב סינוורו ולא ראה את האויבים' [ובכן] רועי לא רק שראה, אלא גם נלחם בהם ונהרג. או: 'האור שבלבבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת, כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו'. הככה מדבר רמטכ"ל על אובדן של לוחם? הרי רועי והחבורה בנחל עוז יושבת שנים ונושאת בגאון את שערי עזה על כתפיה, ורואה כל יום את ברק המאכלת. רמטכ"ל שאומר: 'אל נא נטיח היום את האשמות על הרוצחים, לא מהערבים שבעזה כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי'.

ממי רב אלוף דיין אתה מציע לתבוע את דמו של רועי?, ממך הרמטכ"ל? אולי מהעם היהודי? נאום בושה פוליטי, מול קבר של חלל, נאום שהפך בטעות להיות מכונן".

בדיוק. דיין עשה את מה שעושה איש ציבור: ממנף רגע דרמטי כדי לקדם תפיסת עולם מדינית. הבעיה היא לא עם עצם הנאום, אלא עם תוכנו. במלים אחרות, השאלה היא לא האם אנשי ציבור – וגם אנשים המרכיבים את הציבור, כלומר כל אחד מאיתנו שמוכן להפעיל את האיבר התקוע בין אזניו ומאחורי עיניו – ימנפו את השכול לצורך קידום תפיסת עולם מדינית, אלא מה היא תפיסת העולם המדינית.

או בפראפרזה על קלאוזביץ': "נאומי יום הזכרון הם המשך המדיניות באמצעים אחרים".
[בסרטון: נאום דיין בהלוויית רועי רוטנברג]

ד. בין משה דיין ליגאל אלון

[בתמונה: יגאל אלון כשר החוץ, נובמבר 1975. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bert Verhoeff / Anefo קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0 nl]
[בתמונה: יגאל אלון כשר החוץ, נובמבר 1975. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bert Verhoeff / Anefo קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0 nl]

לשם השוואה, ממש באותן שנים בהן קידם דיין את תפיסת עולמו – וכרמטכ"ל היו לו הרבה יותר אמצעים מאשר רק נאום על קבר של חלל צעיר, צבא שלם עמד לרשותו, כמו גם ראש ממשלה נחוש ומנכ"ל משרד בטחון ערמומי ונחשושי, לימים נביא 'מחנה השלום' המהולל, ש-100 אישים עלו לרגל לכבוד טקס הקבורה שלו – ניסה לעשות זאת, אבל בכיוון מנוגד, גם יגאל אלון, עמיתו של משה דיין לדור, לתנועה ולערכים הבסיסיים.

כן, יגאל אלון הגיע בערך מאותו הכפר של משה דיין. שניהם צמחו בפו"ש, שניהם היו חניכים של יצחק שדה, שניהם רשמו – מי יותר (אלון) ומי פחות (דיין) – פרקים מזהירים במלחמת הקוממיות, שניהם קרוב לוודאי אהבו את אותם שירים.

אבל מה לעשות ויגאל אלון ראה את מצבה הבטחוני של ישראל הפוך לחלוטין מרעו משה דיין.

דיין הצדיק למעשה עקרונית את הטרור הערבי, טיעון העולה במפורש מהמשך 'נאום נחל עוז' שלו בו הוא מסביר שהערבים בהכרח רוצים את נפשם של היהודים כי הם 'התיישבו באדמתם' ולכן ליבם של 'מאות אלפי ערבים' מלא בהכרח 'במשטמה'.

מסקנתו של דיין היא שהסכסוך הוא נצחי ומכאן למסקנה שיש להפוך את ישראל למעצמה גרעינית גלויה. על הדרך, אחרי 1967, טיפח דיין את אש"ף כנציג 'האותנטי' של הפלסטינים וטירפד ממרום מושבו כשר בטחון ולחושך מעמדו הציבורי כ'גיבור ישראל', כל נסיון להסדרה ישראלית-ירדנית שהיום אפשר רק לחלום עליה.

אלון לעומת זאת סיכם את שורש הסכסוך באמצעות דימוי נאה: 'מסך של חול' כפי שנקרא ספרו החשוב ביותר (1959), עד היום מופת למחשבה אסטרטגית מקיפה, כזו המסבירה מדוע חוסן לאומי הוא קודם כל צדק חברתי, ואחר כך גרביים ורק בסוף תותחים.

'מסך של חול' בניגוד ל'מסך הברזל', כי הנחת היסוד של אלון היא שההנהגה הערבית היא המנוע לקיום הסכסוך וכי בין העמים – היהודי והערבי – תתכן השלמה, ובכל מקרה יהודים שבו לאדמתם שלהם ולא נישלו ערבים מ'אדמתם', כי זו היתה המציאות הציונית שקדמה ל-1948.

לא פחות חשוב: אלון חשב פעמיים ושלוש ויותר לפני ששלח אנשים לקרב ממנו היה סיכוי שהם לא ישובו. דיין לעומת זאת – ויוכיח בעיקר 'המקרה' של 1973 – התייחס לחיי אדם בקלות דעת.

[בתמונה: יגאל אלון מימין ומשה דיין משמאל עם מורם פטרונם, יצחק שדה, בטקס העלייה לחניתה, ב- 1 במרץ 1938. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
[בתמונה: יגאל אלון מימין ומשה דיין משמאל עם מורם פטרונם, יצחק שדה, בטקס העלייה לחניתה, ב- 1 במרץ 1938. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

ה. "אתיקה בפוליטיקה"

[תמונתו של רועי רוטנברג. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
[בתמונה: תמונתו של רועי רוטנברג. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

מה היה נאומו של כ"ץ-עוז אילו היה נישא ב-1956? למה לנחש כשאפשר לקרוא מה כתב כ"ץ-עוז ממש לפני כמה שעות: "רועי, יחד היינו בתנועה המאוחדת, יחד עלינו לנחל עוז להקים את הישוב מול עזה, כי כך חונכנו, ביקשנו לשבת שם, ידענו שעלינו להתמודד עם אויב על הגבול כל חיינו. יחד איבדנו בשנה הראשונה את חברנו טומי על גבול עזה, יחד ידענו שחופש, שוויון, רעות, צדק, ציונות, אמינות ואדמה, הם ערכים שבשבילם אנו קיימים, ועלינו המלאכה לממשם כל יום בחיינו. רבים מחברינו כבר אינם איתנו ושורת גופות החללים המוטלות התארכה עד מאד. הקיבוץ שהקמנו עומד במשימתו וממשיך לשאת את שערי עזה על כתפיו, ולא מיילל לא פושט יד, ולא בוכה על הפגזות ויריות, כי ידענו שבמלחמה יש גם אבדות. רועי, מה שהשתנה זה לא אנחנו ,זו המדינה שלמענה נתת את חייך".  

כי נתינת החיים לטובת 'עניין הציבור' (וזה הרי פירוש המלה 'רפובליקה': רס-פובליקה, עניין הציבור), בדיוק כמו החיים עצמם, אלו שרוב האנשים מצליחים להשלים באופן טבעי לפרק שנים כזה או אחר, היא ביטוי לרשימת ערכים כזו או אחרת, לדמות מדינה כזו או אחרת, ובקיצור: לפוליטיקה. והשאלה כאמור היא לא 'האם' פוליטיקה', אלא מה תוכנה: מה יעדיה, מה מחיריה, מה סיכוייה. אלון כינה זאת: "אתיקה בפוליטיקה".

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה

One thought on “אודי מנור: שאלת השכול הציבורית, האמיתית, היא תמיד פוליטית

  1. Pingback: עצמאות וזיכרון באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *