דוד א' פרנקל: הרהורים על פרשת שופטים

[בתמונה: "צֶדֶק, צֶדֶק תִּרְדֹּף"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

[בתמונה: "צֶדֶק, צֶדֶק תִּרְדֹּף"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

לאחר שמשה תיאר בפני בני ישראל את יישובם בקרוב בארצם באופן חיובי ומשכנע - תוך הדגשת ההיבטים החשובים - הוא עובר להוראות ביצוע. בפרשת שופטים מובהרים נושאים שונים, מסדרי שלטון ומשפט עד ליציאה למלחמה.

[לקובץ המאמרים על פרשת שופטים, לחצו כאן]

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל"

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

לאחר שמשה תיאר בפני בני ישראל את יישובם בקרוב בארצם באופן חיובי ומשכנע - תוך הדגשת ההיבטים החשובים - הוא עובר להוראות ביצוע. בפרשה זו מובהרים נושאים שונים, מסדרי שלטון ומשפט עד ליציאה למלחמה.

ההוראה הראשונה של משה בפרשה זו היא: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם מִשְׁפַּט־צֶדֶק"(טז, יח). הוראתו של משה היא החובה למנות את השופטים ובצדם את השוטרים. צירוף של שניהם הוא הנהגת סדר חברתי.

[בתמונה: הוראתו של משה היא החובה למנות את השופטים ובצדם את השוטרים. צירוף של שניהם הוא הנהגת סדר חברתי. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי u_fg0tkeqgiy לאתר Pixabay]

[בתמונה: הוראתו של משה היא החובה למנות את השופטים ובצדם את השוטרים. צירוף של שניהם הוא הנהגת סדר חברתי. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי u_fg0tkeqgiy לאתר Pixabay]

"צֶדֶק, צֶדֶק תִּרְדֹּף"

משה חוזר על עקרונות היסוד ועל חובתם של השופטים להביא לצדק, ומדגיש כי עליהם לרדוף אחרי הצדק – "צֶדֶק, צֶדֶק תִּרְדֹּף" (טז, כ). יש להיזהר מהפזיזות. לא תמיד מה שבמבט ראשון נראה צודק הוא אכן הצדק. כדי להגיע לצדק יש לרדוף אחריו בצדק, לא בדרכי רמיה או בהמצאת שקרים, לא בתחבולות להזיק לאחרים כדי שיספקו מידע ולא בהתעלמות מעובדות או העלמתן. השיפוט צריך להיות ביישוב הדעת, ולא בחפזה, ומסיבה זו הוא חוזר פעמיים על המילה צֶדֶק – גם את הצדק צריך לרדוף בצדק. את הסיבה לכך מסכם משה במלים אלה: “לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (טז, כ). הארץ ניתנת לבני ישראל כדי שישלוט בה הצדק. ללא השלטת הצדק, אחיזתם של בני ישראל בארץ מסופקת. ללא צדק ירבו המריבות ההרסניות העלולות לקעקע את אחיזתם בה.

לאחר סקירה קצרה על סדרי הדין הפלילי ודיני הראיות, עובר משה להבהרת מערכת המשפט

במערכת המשפט קיים מדרג (היררכיה): כאשר מתעוררת סוגיה קשה שדייני המקום אינם מצליחים לפתור, חובה להעביר את הדיון בה לערכאה הגבוהה, שתמוקם במקום מרכזי, בצד מקום הפולחן המרכזי, בו יהיו נושאי המשרות הבכירות "וּבָאתָ אֶלהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל־הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט, וְעָשִׂיתָ עַל־פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן־הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל־פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה. לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (יז, ט-יא). לכך נוספת הערה חשובה – חובה לכבד את הכרעת השופט "אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם", כלומר השופט שיכהן בעת הדיון, גם אם בעבר היו שופטים שהכרעתם הייתה שונה.

[בתמונה: במערכת המשפט קיים מדרג (היררכיה): כאשר מתעוררת סוגיה קשה שדייני המקום אינם מצליחים לפתור, חובה להעביר את הדיון בה לערכאה הגבוהה, שתמוקם במקום מרכזי, בצד מקום הפולחן המרכזי, בו יהיו נושאי המשרות הבכירות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

[בתמונה: במערכת המשפט קיים מדרג (היררכיה): כאשר מתעוררת סוגיה קשה שדייני המקום אינם מצליחים לפתור, חובה להעביר את הדיון בה לערכאה הגבוהה, שתמוקם במקום מרכזי, בצד מקום הפולחן המרכזי, בו יהיו נושאי המשרות הבכירות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

הוראה נוספת היא החובה למנות מלך...

כלומר, חובה למנות מי שיעמוד בראש המדינה, שינהיג את המדינה, אך אותו מלך חייב להיות מבני ישראל ולא מושל זר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא־אָחִיךָ הוּא" (יז, טו). משה גם מבהיר את תפקידו של המלך: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם ;לְבִלְתִּי רוּם־לְב־ָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל־מַמְלַכְתּו,ֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (יז, יח-כ). עם זאת מזהיר משה מפני המלכת מושל זר שקיימת סכנה שינסה לחקות שליטים או מלכים אחרים –"רַק לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים וְלֹא־יָשִׁיב אֶת־הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וַיהוָה אָמַר לָכֶם: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד, וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד" (יז, טז-יז).

נושא אחר המובהר בצורה מפורטת הוא ערי המקלט. משה מבהיר כי ערי המקלט נועדו לשמש מקלט רק למי שהרג בשגגה, ללא כוונה, ולא היה שונאו קודם להריגתו. "וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר־יָנוּס שָׁמָּה וָחָי – אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת־רֵעֵהוּ בִּבְלִי־דַעַת וְהוּא לֹא־שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת־רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת-רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל-אַחַת הֶעָרִים-הָאֵלֶּה וָחָי. פֶּן־יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (יט, ד-ו) ערי המקלט נועדו רק למי שרצח בשגגה, ולא לכל רוצח. רוצח בכוונה תחילה גם אם ייכנס לעיר מקלט יש להוציאו ממנה ולדונו ואף ניתן לדונו למוות.  "וְכִי־יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל־אַחַת הֶעָרִים הָאֵל, וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת. לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם־הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ" (יט, יא-יג). משה אף מוסיף שבעתיד יהיה על בני ישראל להוסיף עוד ערי מקלט "וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים" (יט, י).

[בתמונה: ערי מקלט. איור מכרטיס תנ"ך שפורסם בשנת 1901 על ידי חברת ליטוגרפיה פרובידנס. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: ערי מקלט. איור מכרטיס תנ"ך שפורסם בשנת 1901 על ידי חברת ליטוגרפיה פרובידנס. התמונה היא נחלת הכלל]

לסיום ההוראות המשפטיות חוזר משה לדיני הראיות ומדגיש פעם נוספת את הצורך לבחון היטב את העדים הנותנים עדותם בפני השופטים...

אין להסתפק בעדות יחיד כדי להרשיע נאשם. לעתים אף שני עדים אין בהם די ויש לבחון את העדים שמא מישהו מביניהם דובר שקר, ולכן "לֹא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ. לְכָל־עָו‍ֹן וּלְכָל־חַטָּאת בְּכָל־חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל־פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה־עֵדִים יָקוּם דָּבָר. כִּי־יָקוּם עֵד־חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה, וְעָמְדוּ שְׁנֵי־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד־שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ" (יט, טו-כ).

לאחר ההוראות בדבר סדרי שלטון ומשפט עובר משה לנושא אחר - דיני המלחמה

[בתמונה משמאל: גיוס החיילים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

משה מבחין בין שלב גיוס החיילים לבין שלב היציאה למלחמה. המדובר הוא במצב בו צפויה מלחמה שתיכפה על בני ישראל, לרבות הצרך במלחמת מנע.

את שלב גיוס החיילים מחלק משה לשלושה שלבי ביניים:

שלב הביניים הראשון נתון בידי הכוהנים, בעלי הסמכות הרוחנית. כאשר מתקרבת סכנת מלחמה תפקידו של הכהן לעודד את יוצאי הצבא האמורים להתגייס: "כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל־הַמִּלְחָמָה, וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל־הָעָם וְאָמַר אֲלֵהֶם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֵיכֶם. אַל־יֵרַךְ לְבַבְכֶם. אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תַּחְפְּזוּ וְאַל־תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם – כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (כ, א-ד). יש להניח שדברי עידוד אלה חזרו ונישנו במהלך כל השנים והפכו לסמל ולמופת בכל מלחמה או קרב. ניתן ללמוד זאת גם מתגובתו של דוד ללעגו של גולית: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל (שמואל א, יז, מה).

[בתמונה משמאל: גיוס החיילים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

לאחר שלב דברי העידוד של הכוהן, מגיע שלב הביניים השני עליו מופקדים השוטרים. בעיקרון, כל יוצא צבא חייב להתגייס למלחמה, אלא שישנם ארבעה תנאים הקובעים פטור מהשירות – שלושה אובייקטיבים ואחד סובייקטיבי. על השוטרים להביא את אפשרויות הפטור בפני יוצאי הצבא (כ, ה-ז):

"וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל־הָעָם לֵאמֹר:

  • מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת־חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ;
  • וּמִי־הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ;
  • וּמִי־הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה."

[בתמונה: מי יתגייס? מי לא? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

[בתמונה: מי יתגייס? מי לא? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

אחרי שהנכללים בשלש הקבוצות יוצאים מ"לשכת הגיוס" וחוזרים לביתם באישור השוטרים, מבהירים השוטרים לנותרים אפשרות של פטור מסיבה רביעית – סובייקטיבית-נפשית, פסיכולוגית: "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל־הָעָם וְאָמְרוּ מִי־הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת־לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבו" (כ, ח). ההנחה היא ש"הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" לא רק שיהיה לוחם גרוע אלא יעביר את פחדיו לאחרים מה שיכול להשפיע עליהם לרעה. לכן מוטב שישב בבית ולא יצא למלחמה. באותה תקופה טרם נפוצו רעיונות בדבר פציפיזם, אלא אם נכלול אותם בין היראים ורכי הלבב.

שלב הביניים השלישי הוא הגיוס בפועל. לאחר שכל בעלי הפטורים חזרו לבתיהם, עוברים המגוייסים לפקודתם של מפקדי הצבא:” וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל־הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם" (כ, ט.).

כעת מגיע שלב המלחמה, הנחלק לשנים:

לפני תחילת הלוחמה, חובה לנסות להימנע ממלחמה ולנסות להגיע לידי שלום: "כִּי־תִקְרַב אֶל־עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. וְהָיָה, אִם־שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל־הָעָם הַנִּמְצָא־בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ, וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה, וְצַרְתָּ עָלֶיהָ" (כ, כ-יב). המלחמה בפועל תתחיל רק אם האויב יסרב להסכם שלום.

השלב השני, שהוא המלחמה עצמה, הוא רק כאשר לא נותרה אפשרות להגיע לשלום, שאז אין ברירה אלא לצאת למלחמה.

מכיוון שמעטים היום הקוראים בתורה, אך רבים המתפארים כאילו הם בקיאים בה, פסוק אחד מדיני הלוחמה, "זכה" לעניות דעתי לפרשנות מטעה ומעוותת כתוצאה מאי הכרתו וקריאתו המלאה, גם בכתיבתם של סופרים, משוררים, אנשי רוח, פוליטיקאים ואחרים, שספק בעיניי אם קראו אותו במקור. הם מצטטים אותו כמשפט בודד ותלוש, ואף אינם יודעים שהוא לקוח מדיני המלחמה. בפרשה שלנו, בה אנו עוסקים כעת, כתוב: "כִּי־תָצוּר אֶל־עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא־תַשְׁחִית אֶת־עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר? רַק עֵץ אֲשֶׁר־תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ־מַאֲכָל הוּא –אֹתוֹ תַשְׁחִית, וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל־הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (כ, יט-כ).

[בתמונה: רק כאשר לא נותרה אפשרות להגיע לשלום, אין ברירה אלא לצאת למלחמה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי GDJ לאתר Pixabay]

[בתמונה: רק כאשר לא נותרה אפשרות להגיע לשלום, אין ברירה אלא לצאת למלחמה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי GDJ לאתר Pixabay]

לא אכנס כאן להנהגת הלוחמה, אלא רק להוראה בדבר חובת ההימנעות מפגיעה במה או במי שיכול להביא לך תועלת. חובת הפגיעה היא רק במה שמזיק או במי שיכול להזיק לך.

הוראת משה ברורה: יש להבדיל בין עץ השדה (שהוא עץ פרי המשמש למאכל) לבין עץ שאינו עץ השדה - שאינו עץ מאכל. חל איסור על השחתת עצי מאכל כי הרי לא הזיקו לך, וגם לא שמשו לגרימת נזק. עצים שאינם עצי מאכל ניתן לכרות כי הם משמשים לביצורי האויב בעת המצור או לשימוש כנשק בעת התקיפה. אך כאשר תכבוש עיר, פירות העצים משמשים למזון, ואותם אין להשמיד. הביטוי "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה?" הוא שאלה שמשמעותה היא האם האדם – האויב שנלחם בך הוא כמו עץ השדה? התשובה היא שלילית. האדם שנלחם בך רוצה להרגך, ואילו עצי השדה אינם כאנשים הנלחמים בך מתוך העיר הנצורה המסרבת להיכנע. עצי השדה באים להצילך בפירותיהם בעת רעב ומצור. כך גם צריך להתייחס למי שמצוי בצידו של אויבך, אך אינו נמנה עליהם ואף בא להגן עליך מפניהם. בתנ"ך אנו מוצאים דוגמאות רבות לשימוש בשאלות רטוריות שגלומות בהן התשובות ואין להפרידן מההקשר.

[בתמונה: חל איסור על השחתת עצי מאכל כי הרי לא הזיקו לך, וגם לא שמשו לגרימת נזק... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי lumix2004 לאתר Pixabay]

[בתמונה: חל איסור על השחתת עצי מאכל כי הרי לא הזיקו לך, וגם לא שמשו לגרימת נזק... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי lumix2004 לאתר Pixabay]

הוצאת ביטוי מהקשרו מעוותת את משמעותו

לצערי, רבים הם אלה שאינם מכירים את המקור וקוראים את המלים בתלישות. ביניהם גם משוררים וכותבים אחרים, שלמרות הצהרותיהם, אינם מכירים את המקורות או אינם בקיאים בהם, אך אין זה מונע מהם לצטט קטעים שלא בהקשר הנכון. הוצאת ביטוי מהקשרו מעוותת את משמעותו. כוונתי לארבע המלים:  – כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה –. הם "תולשים" ארבע מלים מהכתוב בפרשה, מוציאים אותן מהקשרן ומעוותים את משמעותן. הם עושים בהן שימוש כדי "להוכיח" שהאדם נטוע בנוף מולדתו, שהאדם שורשי, וכי העץ כמוהו כאדם החי.

מדי פעם אני מעז לשאול אחרים (מודה, לשם קנטור): 'היכן כתוב בתנ"ך "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה"?'. התשובות רבות ומגוונות. לאחר מעט מחשבה התשובות מתפזרות על מגילת קהלת, ספר איוב, ספר משלי ומזמורי תהלים. היה גם מי שהשיב בבטחה שהפסוק לקוח משירת דבורה. תשובה מעניינת אחרת הייתה שאין זה כלל ביטוי הלקוח מהתנ"ך, אלא ביטוי פרי רוחו של משורר בן דורנו בגלל זיקתו האנושית לטבע. עד כה, לא היה בין אלה ששאלתי, וכולם בעלי השכלה גבוהה, אפילו אחד שחשב על ספר דברים או שהפסוק לקוח מדיני המלחמה ועל הקשרו.

אין זה הביטוי היחיד בתנ"ך "הזוכה" לפירוש מוטעה ומטעה. אינני רוצה לחרוג כאן ממסגרת הרהוריי על פרשת שופטים, לכן לא ארחיב.

כך או כך, הביטוי "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה?" בפרשת שופטים שבספר דברים מוצג כשאלה רטורית במסגרת דיני המלחמה. הוא אינו תוצאה של מחקר ביולוגי, גנאלוגי או היסטורי על שורשיו ומקורותיו של האדם.

[לקובץ המאמרים על פרשת שופטים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

   

One thought on “דוד א' פרנקל: הרהורים על פרשת שופטים

  1. Pingback: פרשת שופטים באתר ייצור ידע - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *