ד"ר עודד עמיחי הוא יו"ר העמותה 'מגן לעורף', מומחה למערכות לייזר ויועץ לפיתוח עסקי בתחומי הלייזר והאלקטרו-אופטיקה. יזם וניהל ברפא"ל בשנות ה-70 פרויקט חדשני ומקורי בלייזר רב עוצמה. היה מיוזמי פרויקט "נאוטילוס" בראשית שנות ה-90.
* * *
לרגל פרישתו הקרובה של תא"ל יניב רותם, ראש מו"פ במפא"ת, פורסמה ב- 27 במאי 2022, בידיעות אחרונות, כתבה שופעת אופטימיות יתר, ולוקה בתחום המעשי/ יישומי. לצורך העניין, די לקרוא את הכותרת: "אנחנו עובדים על תותח לייזר שיירט טילים כבדים ממרחק של יותר ממאה ק"מ" (ראו למטה).
השינוי בגישת מערכת הביטחון כלפי הלייזר, מהותי וחשוב. מהתעלמות מוחלטת, והדגשת חסרונותיו של הלייזר, שרובן נשאבו מהדמיון, עברה מערכת הביטחון להדגיש חשיבותו. אני מברך על שינוי חשיבה זה. אולם אליה וקוץ בה, מערכת הביטחון עדיין רואה בלייזר משלים לכיפת ברזל ההולכת ונשחקת (כדברי תא"ל רותם עצמו) – דבקות בטעות חמורה. עכשיו סוף סוף, אחרי שנים רבות של התנגדות חסרת בסיס, מבינה מפא"ת, שכדי להגן על העורף ולנטרל את המסה הקריטית של האיומים, יש להגביר את עוצמת הלייזר. אולם תא"ל רותם לא מציג תכנית מעשית לשדרוג זה, והוא מדבר על חלום ארוך שנים, בעוד שהאיום כבר כאן, הוא מבצעי וניתן להפעלה בהחלטה מידית של אויבנו.
[לכתבה המלאה עם תא"ל יניב רותם ב- ynet, לחצו כאן]
[לכתבה המלאה עם תא"ל יניב רותם ב- ynet, לחצו כאן]
הגישה של הליכה מהקל לכבד מוטעית
גישה זו מביאה לבזבוז משאבים ולדחיית הפתרון הדרוש, שמערכת הביטחון מודעת לו כבר היטב. הוויכוח עתיק היומין על סוג הלייזר - כימי או חשמלי, עבר זמנו. לפני כעשור לא הייתה אפשרות נראית לעין להגיע בלייזר החשמלי, לעוצמות המתאימות, בעוד שבלייזר הכימי, עוצמות כאלה הושגו והוכחו כבר מספר עשורים קודם לכן. הלייזר הכימי היה ניתן ליישום בארץ כבר החל משנת 2001 (!); ואילו ישמנו אותו, כל המציאות מסביבנו כיום – הייתה אחרת לגמרי. גם אלוף (מיל') דוד עברי התבטא כך. לא ארחיב בסוגיה זו.
[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]
אין לנו היכולת התקציבית להרים לבד פרויקט לאומי כזה
בשנתיים האחרונות נוצרה התפתחות בטכנולוגיית הלייזר החשמלי, שמאפשרת שדרוגו גם להספקים גבוהים. תא"ל רותם מאשר זאת. לפיכך, למרות שהספקים אלה טרם הוכחו, הסרתי התנגדותי ללייזר החשמלי, ולא נכנסתי להבחנה החשובה על היתרונות והחסרונות של שני סוגי הלייזר, כי היה נכון וראוי לקדם כל סיכוי לפתרון מוסכם.
אני מתנגד לגישה של "עשה זאת בעצמך", או בביטוי השגור, "כחול לבן". כאשר עוסקים בפרויקטים גדולים ומורכבים או אז מתחייב שיתוף פעולה עם ארה"ב, זאת בגלל היחסים בין המדינות, הטכנולוגיות וידע שיש להם ואין לנו, תשתיות שיש להם ועוד ובעיקר משאבים!! אין לנו היכולת התקציבית להרים לבד פרויקט לאומי כזה; ומאחר וגם לארה"ב יש צורך בלייזר כזה, הרי שהשת"פ משרת את שני הצדדים (גם האמריקאים מודים לאחרונה בצורך הזה, ובהעדר פתרון מתאים גם אצלם). עניין המחסור במשאבים יביא בסופו של דבר, בשלב הייצור, לכך שנזדקק לסיוע כספי אמריקאי; ואז נבקש את עזרתם בדחיפות, ונגיע לשת"פ אתם בתנאים גרועים, מבלי ליהנות מהידע הרב שנצבר אצלם, ומבלי למנף את הידע הייחודי שלנו לצורכי השת"פ, ולצרכי פתיחת חלון חשוב לתעשיות הביטחוניות שלנו.
דוגמה? בבקשה: כיפת ברזל הייתה כולה "כחול לבן", עד שנזקקנו למימון אמריקאי בייצור, והתוצאה? טילי טמיר של כיפת ברזל מיוצרים כיום בארה"ב (בריתיאון), ולא בארץ, כי פנינו אליהם ברגע האחרון ונאלצנו לקבל את התכתיבים שלהם בנדון.
[בתמונה: כיפת ברזל הייתה כולה "כחול לבן", עד שנזקקנו למימון אמריקאי בייצור, והתוצאה? טילי טמיר של כיפת ברזל מיוצרים כיום בארה"ב (בריתיאון), ולא בארץ, כי פנינו אליהם ברגע האחרון ונאלצנו לקבל את התכתיבים שלהם בנדון... המקור: אתר צה"ל]
הרעיון שמציג תא"ל רותם, של לייזר מוטס בהספק של 500-300 ק"ו, שיירט טילים כבדים מטווח של 100 ק"מ, אינו מגובש עדיין לתוכנית סדורה, ואינו מספק. לייזר מוטס כזה, לא יכול לספק לבדו הגנה כנגד כל האיומים. רק מערכת משולבת קרקעית ומוטסת תוכל לספק מענה יעיל. צריך להמיר רעיון טוב זה למעשים, ולשלב את הלייזר המוטס עם לייזר קרקעי בעוצמה מסדר גודל של מ"ו (1,000 ק"ו). ללייזר קרקעי בעוצמה מופחתת, עם טווח מוגבל, אין היתכנות מבצעית וכלכלית. רק שילוב של לייזר קרקעי עוצמתי עם לייזר מוטס עוצמתי, ייתן הגנה יעילה מול שלל האיומים כלפינו, אלה שכבר קיימים - כ-200 אלף טילים ורקטות שמכסים כל נקודה בשטחינו, מל"טים, מזל"טים, פצמ"רים וכו' ואלה שיגיעו בקרוב - מאות כטב"מים שישוגרו ביחד, ואין דרך ליירטם זולת בלייזר, וטילים מהירים ומתמרנים (היפרסוניים), שיגיעו גם לאזורינו, בעתיד הנראה לעין. במונחי פיתוח, כל האיומים האלה מחייבים כניסה לפרויקט חירום; וגם אז, תוצר הפרויקט יגיע באיחור לשדה הקרב. צר לי לציין כי הפסדנו זמן יקר בחלומות שווא, ונגררנו לפיגור אסטרטגי...
הגיע הזמן לשים כל המחלוקות בנושא הלייזר בצד, לעבור מדיבורים למעשים, להפוך את פרויקט הלייזר לפרויקט חרום לאומי, לתת לו עדיפות עליונה במשאבים, ולנצל כל ידע שנצבר כאן, גם זה מהעבר היותר רחוק. חבריי ואני הצענו זאת כבר כמה פעמים, בכמה פורומים, וטרם נענינו.
מימד התלות שלנו בארה"ב הוא חשוב. קודם כל בהיבט בטחון המדינה ובנוסף בהקשר התעשייה הבטחונית – אפשרויות ייצוא וכן תעסוקה מקומית בארץ.
הזירה האמריקאית הולכת ונהיית מאתגרת עבור מע' הבטחון שלנו. שונאי ישראל שם התנגדו אפילו לאספקת מיירטי כיפת ברזל והצליחו להתקדם מבחינתם רבות.
לכן יש חשיבות לפיתוח וייצור עצמאיים של מערכת נשק קריטית.
יחד עם זה, מהירות ההגעה לשוק TTM היא שיקול מג'ורי. גם רמת ההיזקקות לאמריקאים (כמה הם אכן יקצרו וישפרו את מצבנו) היא שיקול כמובן. ובוודאי רמת התקציב הנדרשת לעומת יכולת הקצאתו ממקורות עצמאיים שלנו.
בסופו של דבר צריך לאזן בין השיקולים השונים לפי הערכת המצב.
WOULD IT BE POSSIBLE TO STATION THESE LASERS ON TETHERED DIRGIBLES SO THEY CAN EXPLOIT A HIGH ENERGY SOURCE WHILE ALSO BEING AIRBORN
Can you elaborate further? The writer did not understand your intention