![[בתמונה: במרחב הזה, כבוד הוא חלק מהמשוואה הביטחונית. כאן אנחנו צריכים להכיר את המקומות שאנחנו מושפלים בהם גם בלי שאנחנו יודעים שאנחנו מושפלים! המקור: התקשורת הערבית]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2021/10/כבוד-במזהת.jpg)
[לאוסף המאמרים על יחסי ישראל-ירדן, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' מול המערבית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', גיאו-אסטרטגיה וגיאו-פוליטיקה, לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
זהו מאמר ראשון מתוך מתוך מתוך ארבעה על הסכם המים עם ירדן. למאמרים הקודמים:
* * *
הסכם המים שחתמה שרת האנרגיה, קארין אלהרר עם ירדן - שיכפיל את כמות המים שתעביר ישראל לירדן בשנתיים הקרובות, בהמשך להבטחתו של ראש הממשלה, נפתלי בנט למלך ירדן - הוא המשך מדיניות ההתבטלות הישראל וחוסר ההבנה של השכונה בה אנו חיים, וכללי המשחק בה!
שרת האנרגיה אף הוסיפה ואמרה ש"אנחנו רוצים יחסי שכנות טובים" והביעה תקווה שזוהי רק ההתחלה... זה לא יקרה!
אחד העקרונות החשובים ביותר במזרח התיכון הוא ה'שרף' - כבודו האישי של האדם - וגם כבודה של מדינה - המשתנה בהתאם להתנהגותו; ואף אחד לא מכבד אז זה שאיננו מקפיד על כבודו!
אבל היהודים אינם מבינים את תרבותו של האזור שבו הם חיים; ולא מתייעצים עם מזרחנים ומביני דבר, לפני שהם פועלים. נדמה להם שבני האזור חושבים כמונו ורוצים אותם דברים כמונו. לכן, ישראל לא לומדת כלום. היא ממשיכה לשלם על יריקות בפרצופה, והופכת לבדיחה בשכונה הזו שבה אנו חיים.
[הכרזה: ייצור ידע]
![[משמאל: השרה קארין אלהרר. זו באמת תהיה ההתחלה של יחסי שכנות טובה? לא ממש... מקור תמונתה של ח"כ קארין אלהרר משמאל: פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2021/06/קארין-אלהרר.jpg)
זו ממש לא ההתחלה. זהו מאפיין בולט של ההתנהלות הישראלית - חסרת הכבוד העצמי - מול שכניה; כשהיא מייחסת להם פרדיגמת חשיבה מערבית, כמו זו שלנו; ואיננה מבינה, שהיא מקבלת בתמורה רק בוז, ועידוד להמשיך ולנהוג בה כ'דימי' - גורם נחות שצריך לשלם עוד ועוד על עצם הימצאותו באזור!
המהלך הזה נובע מחוסר הבנת התרבות המזרח תיכונית והמשמעויות של מהלכים מעין אלה. אז נכון שאנחנו רוצים שכנות טובה; ונכון שומים זה בהחלט מנוף. לירדנים אין מים ויש להם תוספת של מיליון איש פליטים מסוריה; והם לא יודעים איך להשקות את כולם. אבל צריך לשאול מה אנחנו נותנים ומה מקבלים גם בנושא הכבוד ההדדי. מדוע אנחנו לא ממנפים את אותו מנוף; ומדוע אנחנו הופכים את עצמנו ל'בדיחה של השכונה'...
ופה מגיעים לבירור עמוק מאוד על כל הסכמי השלום של מדינת ישראל. בבסיס האמונה האסלאמית, בעיקר במקומות שהם 'דאר אל אסלאם' - האדמה האסלאמית הקדושה, שאנחנו יושבים עליה, אין מקום לריבון שאיננו מוסלמי; ואם יהודי או נוצרי חיים כאן, הם צריכים לחיות בחסות האסלאם, מה שמכונה 'דימי', שמשלם דמי חסות על ישיבתו.
השלום עם ירדן נראה כאילו הוא כמעט הדדי לחלוטין - בניגוד לשלום עם מצרים שבו נתנו להם את כל האדמה, על הנפט שבה, והרסנו יישובים - פה כמעט שלא החזרנו אדמה (למעט נהרים וצופר), וקיבלנו 'שלום'; אבל, זה לא זה. הירדנים זקוקים לסמליות של קבלת דמי החסות מ'הכופרים'; והמים שניתנו להם בהסכם הם סוג של דמי חסות. ואת מסר הסמוי הזה מבינים בני המרחב הזה - כולל הפלסטינים שבתוכנו - כולם חוץ מאיתנו. כי היהודים לא מבינים כלום. הם מתנהגים כאילו הם לא חיים במרחב הזה ומתעקשים שלא להבין את מסריו.
![[בתמונה: שרון נתן בונוס... תמונתו של אריאל שרון נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Helene C. Stikkel, והיא נחלת הכלל]](https://www.xn--7dbl2a.com/wp-content/uploads/2016/08/אריאל-שרון.jpg)
אריאל שרון (ראו תמונה משמאל) היה זה שהצליח להסדיר את הסכם המים הראשון במסגרת הסכם השלום, ונתן לירדנים חמישים מיליון קוב. נוח כינרתי שהיה עוזרו של יצחק רבין גם לעניין הסכמי המים - ובקיא מאוד בענייני המים של עמק הירדן - היה נגד; וידע למה. נתנו חמישים קוב; ומחוץ להסכם, כבונוס, שרון נתן עוד חמישים מיליון.
כאן, הסוגיה הופכת מורכבת יותר שכן לא מדובר רק בשאלה מה ישראל נותנת ומקבלת בתמורה, בהדדיות הזאת. הדבר החשוב ביותר באזורנו הוא לא להגיע למצב - המוכר לנו היטב מגבולנו הדרומי - שבו ישראל תהיה נתונה לסחיטה. מצב - שבו יחסים מדיניים מתערערים, עד שישראל תיתן תמורה כלשהי; וחוזר חלילה - היא למעשה סחטנות ירדנית; וחמאס עושה אותו הדבר, רק בבוטות גדולה יותר.
המזרח התיכון הוא בזאר של סוחרים וקונים; ובבזאר, מי שיכול סוחט. זו כאילו אמירה מכלילה, אבל זה עניין של תרבות. הערבי יודע להיות סוחר, ולסחוט; כמו גם להציג את הדברים באור הנוח לו. גם את מה שהיה בעבר, כחלק מהסכם, הוא יודע להעמיד במקום חדש, שיוצרת התניה של סמלי אי כבוד.
גלעד שרון (ראו תמונה משמאל) הבין זאת היטב, כששאל, מדוע שישראל לא תדרוש בתמורה לחמישים מיליון הקוב, לפחות את אדמות נהריים, שהם אדמה יהודית בקושאן עוד מימי רוטנברג; והאדמות היו מעובדות - עד לפני שנה - על ידי קיבוץ אשדות יעקב, והירדנים לקחו את זה בצורה משפילה, מבזה ומתריסה, כשקיימו שם ישיבה של הפרלמנט הירדני ומנעו כניסה יומית שלנו לשם. אז עכשיו, הולכת ישראל ומשלמת במים על היריקה הפומבית בפרצופה, לעיני כל! אז אחרי שספגנו, למה לא נוצר קטע של התניה מצידנו, כשהגיעה ההזדמנות?
אלמנט נוסף שנועד להשפיל ונסתר מעינינו המערביות: מי שמבקר באזור והולך לאורך הירדן - מסכר הירדן דרך בית זרע ועד נהריים - רואה תעלת ביוב משמימה ומעופשת. הייתה הצעה ישראלית, שיקבלו את המים בזרימה טבעית, ואז ישאבו הירדנים את המים מנהרים, מה שהיה נותן חיים חדשים ושיקום אקולוגי של אפיק הירדן עד נהריים, בבחינת זה נהנה וזה לא חסר. אבל, הירדנים דרשו - וקיבלו - לקבל את המים בצינור. למה? את זה, אף אחד כמעט בישראל - למעט המזרחנים והפלסטינים - לא הבין:
כי יש לזה ממד סמלי שכאילו זה שלהם. הם סבורים שמי הכינרת שלהם. הם לא מבקשים מים מהכנרת. הם תובעים מים מהכינרת. לכן, כשאתה נותן להם, הם לא מציגים את זה כאקט של רצון טוב, שראוי להכרת תודה, אלא כמשהו ששייך אליהם, שיהודי - ה'דימי' נותן להם, את מה שהוא מחויב, כי מטבע העולם זה שלהם!
למים יש משמעות ביחסי הכוחות במזרח התיכון, הן במאבקי המדינות במאה השנים האחרונות; והם בהיסטוריה הקדומה ביותר. מים הם חלק מהחיים במזרח התיכון. ראו, למשל, מה קורה למצרים עם האתיופים במאבק על מי הנילוס; או מה שעושים התורכים לסורים בסכירת פי נהר הפרת הזורמים אליהם... על כן יש במים אלמנט של כבוד, ולמענם יש מאבק. במרחב הזה כבוד הוא חלק מהמשוואה הביטחונית. כאן אנחנו צריכים להכיר את המקומות שאנחנו מושפלים בהם גם בלי שאנחנו יודעים שאנחנו מושפלים!
[הכרזה: ייצור ידע]
[לאוסף המאמרים על יחסי ישראל-ירדן, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' מול המערבית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', גיאו-אסטרטגיה וגיאו-פוליטיקה, לחצו כאן]
Pingback: פנחס יחזקאלי: ההתבזות הנמשכת ביחסי ישראל ירדן, דוגמאות | ייצור ידע
Pingback: פנחס יחזקאלי: זו ההשפלה טמבל! | ייצור ידע
מאמר פוקח עיניים.
בבסיס, חושב היהודי, בוא נעשה ג'סטה לשכנים שלנו, אנחנו רוצים אותם כידידים, הם חשובים לנו מכל מיני סיבות.
אבל זו שגיאה. חשיבה מערבית שגוייה מיסודה. פה זה המזרח התיכון וכל דבר צריך להינתן תמורת משהו חדש, אחרת אין לך כבוד. ומי שמוחל על כבודו – נענש בהורדת כבודו עוד יותר ובפגיעה שהיא ממשית כבר מעבר לסתם "כבוד".
שמעון שומכר בן ארי – בזמנו סאדאת היה מקרה אחר. הוא לא ביזה את ישראל בעת המו"מ לשלום כמו שמלך ירדן עושה כעת – יחד עם אבו מאזן וסוריה מחרף את ישראל בכל במה אפשרית. הוא גם שילם במשהו – בהסכם שלום. לא יודע אם זה תשלום מספק, ייתכן שהיה ניתן להוציא ממנו הרבה יותר (השארת יישובים? תשלום עבור הרס היישובים? תשלום אחר?). אבל בבסיסו הוא שילם בהכרה ובחוזה השלום הראשון של ישראל עם מדינה ערבית, ועוד הגדולה והחשובה שבהן.
וכן – בגין התנהל באופן רחוק ממיטבי בעת המו"מ עם המצרים. היה ניכר שרצונו העז גלוי כל כך, ושנכונותו לתשלום הכי גדול שרק אפשר קיימת שם. וכך סאדאת היה יכול להיות בטוח שאם ידרוש הכל יקבל הכל. הוא כן ידע לנהל מו"מ.
אני לא צריך לשאול את גרשון הכהן, אם הסכם השלום שעדה בגין עם סאדאת היה ביטוי בזוי של התבטלות יהודי פולני גלותי בפני הגאווה הערבית. די לי לקרוא את דבריי ההבל של הכהן בעינין הספקת המים לירדן כדי להבין כמה הוא מצר על הסכם השלום הבזויי שעשה בגין בשם מדינת ישראל עם סאדאת בשם מצרים.