גדעון שניר: הקרב על הדגל – על חשיבותם של סמלים לאומיים

[מקור התמונה: Photo by Karolina Grabowska from Pexels]

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

בתקופה שלפני ואחרי מבצע 'שומר החומות' ופרעות תשפ"א - שהתאפיין בהתנגשויות יזומות של ערבים ביהודים בלב מדינת ישראל - התפתח "ספורט עממי" חדש בקרב הערבים:

לעבור ליד יהודי, להחטיף לו סטירה או ולהעיף מראשו את הכיפה, והמשכו מעודד מעשי לינץ' שמוות בצידם...

[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MabelAmber לאתר Pixabay]

בקרב הציבור הישראלי אנו צפויים לפגוש מגוון תגובות אופייניות (סליחה מראש אם מישהו יפגע מכך):

  • הישראלי החילוני המצוי: "העיפו מראשו את הכובע, ביג דיל? זה בסה"כ כובע. מה, הוא צריך את הכובע כדי להרגיש  יהודי? גם האנוסים בספרד - שנאלצו לבטל כל סממן חיצוני ליהדותם - לא נפגעה תחושתם פנימית כיהודים";
  • הישראלי המסורתי: "זה חילול הקודש, ביזוי השם, פרעות ביהודים בארצם, הגויים קמים עלינו, אנא אנו באים, מי יושיענו";
  • הישראלי הציוני: "אבדה ההרתעה, פסה המשילות, חוללה ריבונות העם בבירתו הנצחית, יש לעשות מעשה";
  • הפורע הערבי: תראה את היהודי הזה, חושב עצמו מי יודע מה נעלה עלינו, ראה כמה הוא חלש, מעיפים מראשו את הכובע; והוא בכלל לא מסוגל להגיב, הגיע הזמן להראות לו מי כאן בעל הבית".

[לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]

[מקור התמונה: Photo by Valentin Zaslavski from Pexels]

על הרקע הזה התלהט הוויכוח על מקומו של מצעד הדגלים המסורתי בירושלים; דחייתו, מחשש לתגובה הפלסטינית, והמחלוקת הפנימית בציבור בעקבות החלטת הדחייה. האירוע מספק הזדמנות לדון בחשיבותם ובתפקידם של הסמלים הלאומיים בחיינו, ברמה האישית, החברתית והלאומית.

סממנים, בעלי משמעות לפרט ולחברה, משקפים את האמונות, הערכים והמטרות המשותפים לחברה, ומלכדים אותם סביב אידאה לאומית. ומכאן גם תפקידם וכוחם האמוציונלי ללכידות ולאחריות הדדית, הבאים לידי ביטוי במערכות רציונליות מוחשיות.

ברמה האישית, נראה שכול אדם באשר הוא, זקוק באיזשהו שלב בחייו להגדרת זהותו האישית, בטווח שבין אינדיבידואליות מוחלטת (עצמי בלתי- תלוי) לבין זיקה למערכת חברתית מסוימת מרמת הקהילה ועד הלאום, כי אדם "לא בא ככה סתם לעולם", אלא נטמע במסגרת משפחתית וחברתית המספקת לו ביטחון ותחושת שייכות-עוגן, שכול אדם זקוק לו בחייו ברמה כזו או אחרת.

סמלים של זהות אישית יכולים להיות צורה של הופעה פיזית (שער פנים, קעקועים, תלבושת) המעידים על תפיסה דתית, מגדרית או אידאה מסוימת. סמלים חברתיים מופיעים בצורה של שפה וניב מסוים, מגורים, צעיפי ספורט, עדיים, סמלים מקצועיים (מדים, כומתה). הסמלים השכיחים ברמה הלאומית הם גבול, דגל, המנון, מטבע, בול, המעידים על ריבונות, יחד עם סמלים תרבותיים כמו שפה, מזון, מנהגים, ערכים, מסורת וכו'.

אף שנדיר למצוא אנשים שהם חסרי כול זיקה לסמלי שייכות קולקטיבית, עולות שאלות מעניינות:

  • מהן הפונקציות שסמל ממלא בחיי אומה?
  • מהי מידת החשיבות שאדם מייחס לסמליו?
  • מהי מידת הפגיעה שהוא חש כאשר מבזים או מחללים את סמליו?
  • מה הוא מוכן לעשות כדי להשיב את הסמל הנפגע לרמת החשיבות לו הוא מייחס לתפיסתו. מילים אחרות: "האם שווה למות/ להיהרג למען הסמל?"
  • האם לאום הדבק בסמליו מגיע להישגים טובים יותר בהשוואה ללאום הממעיט מחשיבות סמליו?

הפונקציה העיקרית של סמלי לאום היא ההכרה של החברה בתלות ההדדית של חבריה למאמץ קולקטיבי לשרידותה, למימוש ערכיה ושאיפותיה העתידיות. לכן, סביר שהחברה  תעמוד ביתר אפקטיביות במשימותיה הלאומיות, ומכן להישגים טובים יותר. כמו כן, הדבקות בסמלי הלאום יוצרת גם מחסום (פיזי / מנטלי) מפני חדירה לא רצויה לתחומה. לקנאות ולסגידה לסמלים אידאולוגים יש  השפעה חשובה הנושאת דיווידנדים ביחסי הסביבה; וככול שהיא נחושה יותר – כך היא משדרת "אל תתעסקו איתי".

נראה שככול שעם חש איום קיומי, כך גדלה חשיבתם של סמלי הלאום המניעים להתגייסות-יתר בעת צרה. מנגד, נמצא ברמת הפרט שרווחה כלכלית גבוהה, מפחיתה ממידת החשיבות המיוחסת לסמלים הלאומיים, כי הפרט פחות תלוי בתמיכה המוסדית לקיומו.

[הכרזה: ייצור ידע]

כבר ראינו שיש המוכנים לסכן את חייהם עבור סמלים ואידאות גם כאשר הם נוגעים למלחמת אחרים, או למען אידאולוגיה אוניברסלית ברמה האלטרואיסטית הגבוהה ביותר, כמו המתנדבים במלחמת האזרחים בספרד, או אירופאים שהצטרפו לדאע"ש למימוש רעיון הקמת החליפות המוסלמית במזרח התיכון.

[בתמונה: מלחמת האזרחים הספרד משכה מתנדבים אלטרואיסטים רבים... טור מורדים שנפלו בשבי מובלים על ידי אנשי המשמר האזרחי לאחר דיכוי המרד באסטוריאס ב-1934. התמונה היא נחלת הכלל]

 הדגל- נס הלאומיות

לצורך הדיון נתמקד בדגל הלאומי הוא אחד מסמלי הריבונות השכיחים והחשובים ביותר. אין מדינה בעולם שאינה מזוהה ע"י דגל, שהנפתו בראש התורן לעיני כול, מהווה הכרזה פומבית לריבונות העם על האדמה עליה הוא תובע בעלות. כול מעשה כיבוש מתבטא בהסרת הדגל הנכבש והחלפתו בדגל הכובש. הנפות היסטוריות ידועות הם הצבת הדגל הסובייטי על בניין הרייכסטאג עת כיבוש ברלין במלחמת העולם השנייה, הנפת הדגל האמריקני בראש ההר באי איוו-ג'ימה היפני, ועוד דוגמאות לרוב. הצעידה בעקבות הדגל אלי קרב ונשיאתו לפני המחנה, הינם מסימני הנחישות והמוכנות להקרבה אישית והדבקות ברעיון הלאומי שהדגל מייצג.

נושא שכיח בדיון על חשיבות הדגל להפגנת הריבונות ברמה היום יומית הוא הצבתו על בניני המוסדות הלאומיים והמוניציפליים. אף שהנפת הדגל בפתחי בתים, מוסדות ציבור, וחגים לאומיים- מהווה אות לגאווה ואחדות, יש הרואים בו "סתם חתיכת בד" אם לא סמרטוט חסר כול משמעות, שלא שווה להילחם עליו. מנגד, הנפת דגל הדיו באילת במלחמת תש"ח, או נעיצת הדגל על הכותל המערבי במלחמת ששת הימים, נחשבים לאירועים מכוננים בחיי העם.

[למאמר רלוונטי: 'תמונות ניצחון – חלק בלתי נפרד מהמאבק על התודעה', לחצו כאן]

[בתמונה: רגע הנפת דגל הדיו באום רשרש, אילת (מבויים). צילום: מיכה פרי, לע"מ]

ההתייחסות של עם לדגל הלאומי - אינו דבר המובן מעליו כפי הניכר בהבדלים ברמת ההזדהות. בעוד שיש מדינות בהם כמעט בכול חצר בית מונף דגל הלאום (אירלנד, ארה"ב), דווקא בישראל ניכר פיחות ברמת ההזדהות עם דגל המגן דויד. בעבר הלא רחוק, לא היה נפתח יום לימודים בבתי הספר ללא מסדר והנפת הדגל, תופעה שנעלמה מהנוף החברתי בישראל. המנסה לשחזר זאת יתקל בהרמת גבה וחשש שדעתו השתבשה, או בטענה שזה אקט של שטיפת מוח דוגמטית שאין מקומה בבית הספר הממלכתי, וההזדהות עם הדגל הנתון לבחירה האישית של הפרט. רבים רואים בדגל סמל שחלף זמנו, בטענה כי אינם זקוקים לתזכורת היומית שהוא משדר.

התופעה מחריפה כאשר יש המקבלים בהבנה את סירובם של בני המיעוטים לכבד את הדגל היהודי, בעודם מניפים בגאון את דגלי ארגוני הטרור בתחושה של הזדהות עם האידאולוגיה הלעומתית (בהמעטה) אם לא אויב בעין. מכאן קצר המרחק לצייד יהודים למעשי לינץ.

[בתמונה: דגלי פלסטין בבית המשפט בישראל... צילום מסך. הכרזה: עופר אשקורי]

מעניינת התופעה בה דגלי ישראל וארה"ב נרמסים ועולים באש כאות למחאה וגילויי שנאה יוקדת בכול הפגנה אנטי מערבית- אך בדרכ אין המעשה זוכה כלל לתגובה ("זה בסך הכול חתיכת בד.. לא שווה למות בשביל זה").

מנגד, העולם הערבי המוסלמי מקפיד לשמר בקנאות את כבוד סמליו

המחלל את שם הנביא, למשל, מסכן את חייו תרתי משמע (ראה אירוע שרלי-הבדו בצרפת, או עריפת ראשו של מורה אנגלי), בעוד שהמוסלמי מוכן לצאת למסע הרג למראה פרסום קריקטורה לא מחמיאה, שווה לו להיהרג (שאהיד) ובלבד שישקם את הכבוד שחולל. לכך, יש גם דיווידנדים רציונאליים: מי מוכן להתעסק או להתנגח עם תפיסת עולם קיצונית כזו? לא תראה תופעה כזו בקרב ארצות מערב אירופה, ארה"ב וישראל.

על מה מעידה דחיית מפגן הדגלים הירושלמי?

  • לישראלי המצוי, זה עניין לשיקולים רציונאליים: לא להרגיז את המוסלמים. כפי שאמר מישהו: אני לא צריך את מצעד הדגלים כדי להזכיר לי שירושלים מאוחדת" (בעוד שהמטרה היא להזכיר זאת לאחרים..) .
  • כיצד מתפרשת הדחייה עי הצד השני? חולשה שבהיעדר הרתעה אפקטיבית מזמינה אגרסיביות גוברת.

נחזור לרגע לשאלת הדימוי העצמי המתבטא גם במילה (המגונה לעיתים) כבוד עצמי. בעוד שבתרבויות המזרח יש לכבוד העצמי חשיבות עליונה במובן "חשוב לי מאד מה האחרים חושבים עלי וכיצד אני נראה בעיניהם שכן זה מה שקובע את מעמדי בחברה", במערב, מבחינים במונח כבוד עצמי (דיגניטי) במשמעות תפיסת הערך, בעיני העצמי ו"לא משנה מה האחרים חושבים עלי". העיסוק ב"כבוד" (Honor) נחשב למשהו נחות, להיעדר פרגמטיזם, לזוטות נטולות ערך, שהתעסקות הפנטית בכך רק גורמת לנזק. אך בעיני איש המזרח, אובדן הכבוד עלול להיחשב גרוע ממות.

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן]

[הכרזה: ייצור ידע]

אחת השאלות הנצחיות המעסיקות את התרבות האנושית: "אם אינך מכבד את עצמך, אל תצפה שהאחרים יכבדו אותך" (אימרה ערבית מקומית).

ברמה המעשית, בעימות הציוויליזציוני, היעדר הזדהות עם הכבוד הלאומי מזמין התייחסות נצלנית, חוסר אמון, אי כיבוד הסכמים ותוקפנות גוברת.

נשיא מצרים לשעבר, אנוואר סאדאת (ראו תמונה משמאל) הדגיש שמצרים אינה מוותרת "על אף גרגר חול של האדמה הקדושה"; ולא היה מוכן לוותר על מילימטר מקו הגבול בטאבה. בכך קבע את הכלל, שאף מדינה ערבית אינה מוכנה לפשרה במה שנוגע לאדמות (למעט "ויתור" סאדאת על רצועת עזה, שמנחם בגין התנדב לאמץ)..כלל המקשה להגיע לפשרות ההכרחיות בסכסוך הטריטוריאלי במזרח התיכון.

[בתמונה משמאל: אנוואר סאדאת. התמונה היא צילום מסך מסרטון הוידאו: اغتيال الرئيس المصري محمد أنور السادات - ذاكرة في التاريخ - في مثل هذا اليوم -6- 10-2017]

לסיכום

ניכרים סימנים בישראל, שאם חלוף הזמן גוברת קלות הראש, אם לא זלזול, במה שנוגע לחשיבותם של  סמלי הלאום. ואלו הדבקים בהם, מתויגים לעיתים כקיצונים - לאומנים – פנטים. המחמירים אף מוספים לכך  את כינוי הגנאי האולטימטיבי: "פשיטגזען" שהישראלי המצוי אינו יכול לעמוד בו ומתמוסס. אין להתעלם מקיומו של מיעוט קיצוני, אך רוב הציבור הישראלי הוא הרבה יותר מתון עד כדי אדישות לגבי השאלה האם מצעד הדגלים יעבור אם לאו.

האירוע הזה מספק לנו מקרה בוחן, כיצד נתפס הדבר בצד השני. ההפגנות העזות נגד ממשל אבו-מאזן, צריכות להסב לישראל דאגה רבה; שכן הם  מצביעים על תמיכה בקו הקיצוני של האסטרטגיה והטקטיקות, שבהן נוקט החמאס נגד ישראל, לעומת אבו- מאזן המתון יחסית. אילו הבחירות היו מתקיימות היום, סביר שהחמאס משתלט על הגדה בקלות.

דחיית מצעד הדגלים נוכח איומי חמאס, מצטרפת לתסמונת המתמשכת של נירפות ישראלית (מלבד ההפצצות בסוריה, איומים על חיזבאללה וספירת מטרות הנדל"ן ברצועה): איסור יהודים לעליה להר-הבית, הוויתור על קברי האבות, קיפול התנחלויות, הלבנת ההשתלטות על קרקעות בנגב, חידלון ההתמודדות מול החמאס בעזה.

להבנתם, אלו הן חוליות בשרשרת של אירועים, המעידים על חולשה מתמשכת של ישראל, המזמינה אגרסיביות יתר מצידם; ובעיקר, משיבה בהם תקווה להצלחת השאיפה לפתרון הסופי במזרח התיכון.

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

3 thoughts on “גדעון שניר: הקרב על הדגל – על חשיבותם של סמלים לאומיים

  1. Pingback: הכל על פרדיגמת חשיבה מזרחית - מול המערבית - באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: ריבונות באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  3. Pingback: התודעה - והניסיונות להשפיע עליה - באתר ייצור ידע - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.