[בתמונה: ציורי תנ"ך / הלוויים / ציירה: אהובה קליין (c)]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת במדבר', לחצו כאן]

עודכן ב-15 במאי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זה מאמר ראשון מתוך שלושה אודות שבט לוי. למאמר האחר לחצו:

• אבי הראל: הפטור מגיוס של בני לוי מול זה של תלמידי הישיבות.

• אבי הראל: החלפת הבכורים בלוויים – דיון במעמד הבכור במקרא

*  *  *

ספר ויקרא הוא ספרם של הכוהנים, והלויים לא מופיעים בו. לעומתו, ספר במדבר הלויים הם הדומיננטיים [1]. הם הובדלו מיתר העם בעת עריכת המפקד הכללי; ונמנו בנפרד, פעמיים.

בגלל התפקיד המוטל עליהם, הם עברו טקס היטהרות, והם מקבלים עגלות לצורך נשיאת חלקי המשכן. בין שאר תפקידם, מוטלת עליהם השמירה בשערי המשכן, תפקיד שיש בו סכנת נפשות, וכגמול על כך הם קיבלו מהאל את המעשר:" וְשָׁמְרוּ, מִשְׁמַרְתְּךָ, וּמִשְׁמֶרֶת, כָּל-הָאֹהֶל:  אַךְ אֶל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ, וְלֹא-יָמֻתוּ גַם-הֵם גַּם-אַתֶּם.  וְנִלְווּ עָלֶיךָ--וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד, לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל; וְזָר, לֹא-יִקְרַב אֲלֵיכֶם.  וּשְׁמַרְתֶּם, אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ, וְאֵת, מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וַאֲנִי, הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים, לַיהוָה, לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" [2].

[בתמונה: תפקידם של הלוויים... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

תפקידם החשוב ביותר של הלוויים הוא כאמור שמירת המשכן מפני חדירת זרים, והמקרא מזהה אותם עם תפקידם זה: "וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן-הַחֲמִשִּׁים, מִן-הָאָדָם מִן-הַבָּקָר מִן-הַחֲמֹרִים וּמִן-הַצֹּאן--מִכָּל-הַבְּהֵמָה; וְנָתַתָּה אֹתָם, לַלְוִיִּם, שֹׁמְרֵי, מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְהוָה" [3]. בעולם העתיק היה מקובל להשאיר פסלים של אלילים שונים בשערי המקדשים, כדי להרחיק מהם כניסה של שדים ורוחות. באמונה הישראלית המקראית, עולם השדים הינו מחוץ לתחום, ולכן מי שיכול לפגוע במשכן האל, הוא רק אדם טמא. אדם שכזה יכול לעורר את כעסו של האל על כל העם, והלוי בשומרו על פתח המשכן רשאי להורג את הרוצים להיכנס בטומאתם למקום המשכן.

[בתמונה משמאל: בול המוקדש לשבט לוי. התמונה היא נחלת הכלל]

פרק ג' בפרשתנו במדבר, עוסק במפקד שבט לוי, ובתפקידיהם בפולחן המשכן. מילת המפתח של הפרק היא המילה קרב :" הַקְרֵב, אֶת-מַטֵּה לֵוִי, וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וְשֵׁרְתוּ, אֹתוֹ"[4], שפירושה כאן איננה התקרבות אלא בבחירה של יחידים שרק להם מותר להיכנס למקום מוגדר, כפי שאנו מוצאים במקום אחר:" וַיֹּאמֶר אֵלַי, לִשְׁכוֹת הַצָּפוֹן לִשְׁכוֹת הַדָּרוֹם אֲשֶׁר אֶל-פְּנֵי הַגִּזְרָה, הֵנָּה לִשְׁכוֹת הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יֹאכְלוּ-שָׁם הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר-קְרוֹבִים לַיהוָה, קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים:  שָׁם יַנִּיחוּ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְהַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם--כִּי הַמָּקוֹם, קָדֹשׁ" [5].

קרב מופיע בספרות קומראן ואחר כך בספרות חז"ל, במשמעות של זכאות לכניסה למקום מיוחד. לכן המקרא מבטא את חדירתו של אדם זר למקום המשכן באופן הבא:" וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת" [6], מטבע לשון החוזרת בספר במדבר ארבע פעמים.

בשני המקרים הראשונים המדובר כלפי הלוויים שמחוץ למשכן. הללו מצווים להרוג את כל מי שמנסה להסיג את גבול המשכן. במקומות אחרים במקרא נאמר כי העונש על חטא נגד המשכן מופקד בידי האל ולא בידי אדם. הסיבה לכך שכאן יש ללווים מתן רשות להרוג כל מסיג גבול, היא שכל נגיעה אסורה בקודשים עלולה לעורר את כעסו של האל על הציבור כולו, ולאוו דווקא כנגד אותו אדם בודד שחטא:" וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב, לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת, וְלֹא-יִהְיֶה קֶצֶף, עַל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְשָׁמְרוּ, הַלְוִיִּם, אֶת-מִשְׁמֶרֶת, מִשְׁכַּן הָעֵדוּת" [7], רוצה לומר שיש חשיבות מכרעת לעצירתו של כל מסיג גבול לפני חדירתו למקום המשכן, העלולה להמיט אסון על כלל העם.

השמירה של הלווים הינה חיצונית למשכן, היות והשמירה על פנים המקום נתונה באחריותם הבלעדית של הכוהנים, וגם ללווים אסור להתקרב אל מקומות אלה כדלקמן:" וְגַם אֶת-אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ, הַקְרֵב אִתָּךְ, וְיִלָּווּ עָלֶיךָ, וִישָׁרְתוּךָ; וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת.  וְשָׁמְרוּ, מִשְׁמַרְתְּךָ, וּמִשְׁמֶרֶת, כָּל-הָאֹהֶל:  אַךְ אֶל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ, וְלֹא-יָמֻתוּ גַם-הֵם גַּם-אַתֶּם.  וְנִלְווּ עָלֶיךָ--וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד, לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל; וְזָר, לֹא-יִקְרַב אֲלֵיכֶם.   וּשְׁמַרְתֶּם, אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ, וְאֵת, מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [8].

השמירה המתבצעת על ידי מעמדות שונים הייתה ידועה גם בעולם העתיק. בממלכת חת לדוגמא, המקדש היה מוגן על ידי מעמדות שונים, שומרים מבחוץ וכוהנים מבפנים. תפקידו של השומר היה להיכנס אל תוך המקדש וללוות את מי שאינו כוהן כדי להקריב את קורבנו. גם המקרא כאמור נותן ללוי את תפקיד שמירת החוץ, ואת הליווי של הישראלי שבא להקריב קורבן. בנוסף מסייעים הלויים לכוהנים בהגנת המשכן מפני אנשים שרוצים להיכנס אליו שלא ברשות:" וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו תִּפְקֹד, וְשָׁמְרוּ אֶת-כְּהֻנָּתָם; וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת" [9]. שמירה זו על פי האמור נמשכה לאורך כל שעות היממה, בדומה לידוע לנו ממקדשים בממלכת חת או מהעיר מארי.

[בתמונה: סמל אבני החושן של שבט לוי. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Chenspec. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

לאחר כל זאת, מתארת פרשתנו את המפקד הנפרד שנעשה לשבט לוי. ממפקד זה עולה כי סך הכל היו 22000 בני לוי, בחלוקה לשלוש משפחות ראשיות ולתחומי אחריות שונים בעבודת המשכן. אין זה המפקד היחיד שמתואר בפרשתנו בעניין שבט לוי. המפקד השני שלהם, בפרק ד' בפרשתנו, עוסק אך ורק בכוח העבודה שלהם, כלומר בזכרים הכשירים לעבוד את עבודת המשכן מבחינה גופנית. לפיכך מוגבל מפקד שני זה לגילאי שלושים עד חמישים:" וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת, מִתּוֹךְ, בְּנֵי לֵוִי--לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם.  מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, וְעַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה--כָּל-בָּא, לַצָּבָא, לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, בְּאֹהֶל מוֹעֵד" [10].

עבודת הלויים איננה חורגת ממשמעותה של עבודה גופנית, שפירושה העברת המשכן, פירוקו והקמתו מחדש בכל עת של נדודים במדבר. המעניין הוא כי המונח עבודה מתאר אך ורק את עבודת הלויים ולא את עבודתם של הכוהנים במשכן. לעומת זאת, בספרי המקרא מהתקופה שלאחר הגלות, ובספרות חז"ל, המילה עבודה פירושה פולחן או ריטואל דתי. עבודה במשמעות פולחן דתי שמור לכוהנים בלבד, ולכן יש סברה במחקר כי המקור המקראי שלפנינו לא הכיר את המושג עבודה בפירושו זה.

כפי שאמרנו קודם לכן, עבודת הלויים יש בה סכנת נפשות, באם הם יחשפו לראות את כלי הקודש במשכן:" וְלֹא-יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת-הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ"[11]. לפי האמור אפילו ראייה מקרית של כלי הקודש המגולים בתוך המשכן, עלולה לגרום למוות. האיסור על ראיית כלים מקודשים ידוע לנו גם מספרות המזרח הקדום. כך אנו מוצאים באחד הכתבים המסופוטמיים, הקושר בין חורבן העיר אגד, לבין ראיית הספינות הקדושות של האלים. במקום אחר מיוחס חורבנה של אור [12] אף הוא לאיסור זה.

אחרית דבר

ספר במדבר, הספר הרביעי בחמשת חומשי תורה, נקרא גם בשם חומש הפקודים, בשל המפקדים המתוארים בו. ספר זה הוא ספרם של הלוויים, שהם הדומיננטיים בו על פני הכוהנים. אלה האחרונים מופיעים תדיר בספר ויקרא, מול אי הופעתם של הלוויים כלל בספר זה. הלויים מופרדים מהעם בעת עריכת המפקד הכללי, ונמנים בנפרד. תפקידו החשוב ביותר של הלוי הוא שמירת המשכן מפני חדירת זרים. בעולם העתיק נהגו להציב בשערי המקדשים צלמים של אלילים כדי להרחיק שדים ורוחות. היות והמקרא דחק את האמונה בשדים ורוחות מתחום האמונה הישראלית, מי שיכול היה לפגוע במשכן הוא אדם טמא. כניסה של אדם שכזה למשכן הייתה עלולה להמיט את כעסו של האל על העם כולו. אשר על כן, קיבלו הלויים רשות להרוג כל מסתנן שכזה, כדי למנוע את הזעם האלוהי על הציבור כולו. פרשתנו גם מפרטת את מספרם של הלויים במפקדם הנפרד, ואת שלל תפקידיהם פרט לשמירה של שעריו בפני אדם טמא. כגמול על עבודתם זו של הלוויים, שיש בה אלמנט של סכנת נפשות, ניתן להם המעשר, וחלק מוגדר משלל המלחמות של כלל ישראל.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת במדבר', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] עולם התנ"ך, במדבר, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1997, עמודים:12 – 13, 26 – 30.

[2] במדבר, פרק י"ח, פסוקים: ג' – ו'.

[3] שם, פרק ל"א, פסוק ל'.

[4] שם, פרק ג', פסוק ה'.

[5] יחזקאל, פרק מ"ב, פסוק י"ג.

[6] במדבר, פרק א', פסוק נ"א.

[7] שם, פסוק נ"ג.

[8] שם, פרק י"ח, פסוקים: ב' – ה'.

[9] שם, פרק ג', פסוק י'.

[10] שם, פרק ד', פסוקים: א' – ג'.

[11] שם, פסוק כ'.

[12] אוּר, הייתה עיר-מדינה עתיקה בדרום מסופוטמיה, שהייתה ממוקמת ליד שפכי הנהרות הפרת והחידקל למפרץ הפרסי. בשל נסיגת הים, שרידי העיר נמצאים רחוק מהים, בעיראק, על הגדה הדרומית של הפרת ליד העיר נסיריה מדרום לבגדאד.