[בתמונה: פליטי 1948. התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Blatant World לאתר flickr]

[המאמר ראה אור לראשונה ב'חדשות מחלקה ראשונה' ובבלוג של יורם אטינגר. הוא מופיע כאן באישור המחבר. לגישה לבלוג של יורם אטינגר לחצו כאן]

יורם אטינגר הוא מומחה ביחסי ארצות הברית-ישראל, כיהן בעבר כציר בשגרירות ישראל בארצות הברית וכמנהל לשכת העיתונות הממשלתית.

[בתמונה משמאל: יורם אטינגר בעת הרצאה. טקסס, מאי 2011. התמונה היא נחלת הכלל]

*  *  *

לפי התובנה המקובלת והתקינות הפוליטית, הרשות הפלסטינית נכונה לדו-קיום בשלום עם ישראל; דו-קיום בשלום יקודם על ידי הגברת התמיכה ברשות הפלסטינית; הרשות הפלסטינית רואה בסיום "כיבוש 1967" את ליבת שאיפותיה ומדיניותה; וסיום "כיבוש 1967" (שטחים-תמורת-שלום) הוא תנאי לדו-קיום בשלום. האם הנחות אלו תואמות את המציאות הפלסטינית?

בעוד שהאתוס הפלסטיני כולל מרכיבים דתיים, מדיניים, רעיוניים, דמוגרפים ומשפטיים, הרי שליבת האתוס מעוגנת באדמה מוגדרת, השומטת את הקרקע מתחת לרגלי תפיסת שטחים-תמורת-שלום.

מרכזיות "אדמת 1948" באתוס הפלסטיני נידונה במחקרי וספרי דר' יובל ארנון-אוחנה ז"ל, מזרחן פורץ-דרך בסוגיה הפלסטינית (קו החריש והאש – 150 שנות סכסוך; ראו תמונת כריכה למטה משמאל). לדוגמא, ששת כרכי אל-נכבה ("האסון") מפרי עטו של ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, כמו גם האמנות של פתח' ואש"פ (1959 ו-1964 – שמונה ושלוש שנים לפני 1967) – המהווים את מקור הסמכות והחזון של הרשות הפלסטינית – וספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית.

מסמכי יסוד אלו הם החממה היעילה ביותר של הטרור הפלסטיני מאז 1948, שהתעצם מ-1993. הם מתמקדים בהשלכות כישלון המלחמה הערבית ב-1948/49 על החברה הפלסטינית.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש, שראה אור בהוצאת אופוס בשנת 2013. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

להערכת ה-CIA, המלחמה הערבית – בגיבוי חמש מדינות ערב וערבים מקומיים – הייתה יכולה להביא לחורבן ישראל ולשואה יהודית שנייה תוך פחות מעשור.

לפי דר' ארנון-אוחנה, ספרי היסוד הפלסטינים שופכים אור על פיצול החברה הערבית מערבית לירדן. בעוד ערביי ההר ביו"ש ובגליל מפגינים גיבוש-יחסי היסטורי, אתני, חברתי, תרבותי ורעיוני, הרי שערביי מישור החוף (מאשקלון עד עכו) והעמקים מפגינים רמת גיבוש נמוכה-יחסית.

חלק גדול של משפחות ערביי השפלה היגרו במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ממדינות מוסלמיות, כפי שנשקף משמות החמולות הגדולות: חמולת אל-מוגרבי היגרה מאלג'יריה, אל-תורכי מתורכיה, אל-עג'מי מאיראן, אל-כורדי מקורדיסטן, אל-עיראקי מעיראק, אל-הינדי מהודו, אל-מסרי ממצרים, מצראווה ממצרים, אבו-קישק ממצרים, חוראני מסוריה, בושנאק מבוסניה, חבאש מאתיופיה, יאמאני מתימן, תורקמן מתורקמניסטן וקווקז, הווארי מצפון סודאן, ערביי ג'סר אל-זרקא מסודאן, ערביי סמח/צמח ממרוקו, ועוד.

ואכן, רוב ערביי ההר לא נטשו את בתיהם במלחמת 1948/49, לעומת רוב ערביי השפלה והעמקים שנטשו את בתיהם. רבים אף נטשו לפני אישור "תוכנית החלוקה", טרם פריצת מלחמת השחרור, ובחודשים הראשונים למלחמה כאשר הכף נטתה לצד הערבי. חלקם חזרו למדינות המוצא של משפחותיהם; חלקם נענו לקריאות מנהיגים ערבים שהאיצו בהם לעזוב-זמנית כדי להקל על פלישת הצבאות הערביים; חלקם היו עובדים זרים ששבו למדינותיהם; חלקם נסחפו אחרי השכבות האמידות שעקרו ללבנון ומדינות נוספות; חלקם נטשו כתוצאה מעימותים בינערביים; וחלקם נטשו כתוצאה מהקרבות.

[בתמונה: פליטי 1948... התמונה היא נחלת הכלל]

דר' ארנון-אוחנה מציין שערביי יו"ש מכונים "ערביי פנים" (אל-דאח'ל), לעומת ערביי החוף והעמקים (שנטשו) שהם הגרעין הקשה של "ערביי חוץ" (אל-ח'ארג'), ולמעשה הם "ערביי 1948". הם גם מהווים את רוב כוח האדם וההנהגה של אש"פ, חמאס והרשות הפלסטינית, הרואים ב"טענת השיבה" לאדמת 1948 ועקירת "הישות הציונית" את בבת-עינם.

בניגוד לתובנה המקובלת ולתקינות הפוליטית, ליבת האתוס הפלסטיני אינה "כיבושי 1967", אלא "כיבושי 1948"; אינה דו-קיום בשלום עם ישראל, אלא ללא-ישראל; ואינה גודלה – אלא קטיעת קיומה – של ישראל.