[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי DeSa81 לאתר Pixabay]
[המאמר ראה אור לראשונה בעיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לקובץ המאמרים על משילות באתר, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
בתגובה להריסת בית לא חוקי של ערבי בלוד, נשרפו מכוניות של יהודים ובהן גם שלוש משאיות של העירייה. קולות הירי בלוד הפכו לשגרה. בגליל ובנגב בעלי עסקים וגם חברות ממשלתיות נכנעים לאיומי סחיטה ומתקיימים בתשלומי דמי חסות. בדואים במרחבי הנגב יורים ביום ובלילה גם בסמוך ליישובים, כשהם נתפסים עם רכב גנוב ונשק לא חוקי הם משוחררים ממעצר ובהחלטת שופט נשלחים ל"מעצר בית" בפזורה. השופטים מאוימים והמשטרה סובלת מחסך כרוני בכוח.
למול המשימות. הרבות ומיעוט הכוחות, משטרת ישראל פועלת בריכוזי מאמץ למול סדר עדיפויות משתנה. נוכחותה המוגבלת בזירות אחרות ידועה ומנוצלת היטב לבניה בלתי חוקית ולטרור דמי החסות. המציאות הקשה לגמרי מוכרת ובכל זאת עדין לא הצליחה לעורר בחינה מעמיקה והכרה בקוצר ידה של מדינת ישראל במימוש ריבונותה.
.
השומר החדש שמבקש לתת מענה להגנת החקלאים, הוא מענה דל שתרומתו העיקרית מועילה לכינון התודעה ולגיוס הנוער לפעולה התנדבותית. אלא שהפעולה הזו קטנה בהיקפה ובפעולתה היא חסרת סמכויות.
כדאי לבדוק היכן יכול אזרח יהודי לישון בשלוה בלי לחשוש לגניבת הרכב בחניה, ביישובי דרום הר חברון "הבלתי מוסדרים" כמו אביגיל ועשהאל, או ביישוב המוסדר והגדול מיתר השוכן בסמוך אבל מצוי במדינת ישראל של הקו הירוק? ההבדל הוא שבמרחבי יו"ש מתקיים משטר ביטחון בחסות צה"ל. מה שחשוב יותר הוא שבמרחבים אלה יש הבנה סדורה יותר להכרה בזיקה שבין איום הפשיעה לאיום הטרור הלאומני. העובדה שאת האיום על המשילות בנגב ובגליל מובילות משפחות פשע בעלי אזרחות ישראלית, חוסמת את המערכת השלטונית הישראלית מהכרה במשמעות האיום. במילים פשוטות, אין למדינת ישראל המוסדית התחלה של תיאוריה ביטחונית ומשפטית להמשגת ולהבנת המציאות המתהווה.
כמובן יש להשיב לאזרח הקטן - יהודי או ערבי - שהופקר למשטר דמי החסות וגניבות הרכוש, את תחושת הביטחון שמזמן אבדה לו. אבל מצוי כאן איום מקיף יותר במכלול משמעויותיו לעצם ריבונותה וקיומה של מדינת היהודים. גודל האיום מחייב התארגנות מערכתית בשילוב מלוא כוחות הביטחון, כולל יחידות צה"ל. כשיצאתי מגוש קטיף בסיום עקירת המתיישבים, צוטטתי בעיתון הארץ: "כאן, בהחלטה ריבונית של מדינת ישראל, שבוצעה באמצעות הפעלת הצבא והמשטרה, הענקנו למדינת ישראל את הזכות וההצדקה לכפות את חוקיה וריבונותה גם על אזרחים אחרים במקומות אחרים". למול הטענות כנגד הפעלת הצבא במאבק פנימי של המדינה כנגד אזרחיה, השבתי אז כי ריבון חייב להגן על ריבונותו כנגד איומים מבית ומחוץ ולשם כך יש לו צבא ומשטרה. בימים כתיקונם נכון למדינה דמוקרטית. למקד את הצבא בהגנת המדינה מפני אויב חיצוני ולמול האזרחים לפעול בעיקר באמצעות המשטרה. אולם באיום פנימי המגיע לכדי מצב חירום, ההבחנה בין איום חיצוני לפנימי, הופכת למופרכת. גם בפריז ובריסל, מופעלות בעשור האחרון יחידות צבא, בסיוע למשטרה.
.
"כל העם במילואים רק בישראל", כבר מזמן לא. רוב משוחררי צה"ל אינם משובצים כלל ביחידות מילואים. נדרשת הקמת כוח אבטחה רחב היקף, מבוסס חיילי מילואים, סוג של ז'נדרמריה, אולי תחת פיקוד העורף, או משמר הגבול. האזרח המאוים ראוי לקבל הגנה מדינתית שבהחלט יכולה להינתן לו בהתארגנות המתאימה.
בינתיים מדינת ישראל בהכחשה - איננה מרשה לעצמה להכיר בתופעה כאיום המתפתח לאיום קיומי. כאן נדרשת מערכה מקיפה: בניין כוח צבאי ומשטרתי בליווי הערכות מתאימה בפרקליטות המדינה ובמערכת המשפט, להשבת הריבונות והמשילות.
[התמונה המקורית היא צילום מסך]
חשוב ונכון.
צריך להקים "משמר אזרחי" חדש, עם גרעין של אנשים רציניים בתשלום, והרבה מתנדבים מקומיים , כך שלא יעיק על תקציב הביטחון. עם סמכויות. כפיפות לצבא, כי זה עניין לאומני, בו המשטרה הוכיחה שאין לה יכולת או מוטיבציה לעסוק.
כל מתנדב יבוא כמה שיוכל מתי שיוכל, עם מינימום מסויים.
מילואימניקים בכל גיל, ביכולות בהתאמה למשימות (בשטח ובמטה).
אפשר לחבר את זה לצח"י, צוותי החירום המקומיים, והגנה מרחבית מקומית, זה גם כן מערך מתנדבים תחת פקע"ר.