[בתמונה: סדר פוליטי חדש?! התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי DanielDemaret. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

ד"ר דורון מצא הוא אנליסט, מרצה, חוקר ומומחה בתחום הסכסוך הפלסטיני- ישראלי, ערביי ישראל והחברה הישראלית.  זהו מאמר דעה מפרי עטו.

[לבלוג של דורון מצא: מימרא - מחשבות בהירות על מציאות מורכבת, לחצו כאן]

*  *  *

בבחירות הקרובות הולכים להתנגש חזיתית שני הגיונות. ההיגיון האידיאולוגי של הימין וההיגיון הפוליטי של 'רק לא ביבי'.

מצד אחד, אין ספק כי התחרות הפוליטית האמיתית שנוצרה בישראל אינה בין השמאל ובין הימין. השמאל בישראל הוא ישות מדולדלת למדי עליה נמנים אוהדיו המובהקים של הליברליזם המשפטי ורעיון השלום – שני שרידים שנותרו מהמובלעת השמאל המובהקת של תחילת ואמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, החופפים לכהונת ממשלת יצחק רבין השנייה. כיום הם נאספים למחנה פוליטי לא גדול המכיל את מפלגת מר"צ וחלקים גדולים מפלגת 'יש עתיד' של יאיר לפיד, 'הרשימה הערבית המשותפת' ואם תקום רשימה חדשה לשלח ולחולדאי כנראה שהיא תצטרך למחנה הזה, שהשפעתו על הבחירות הקרובות תהיה מוגבלת.

[התרשים: ייצור ידע]

שאר המערכת הפוליטית נמנה על ההגמוניה של המרכז-ימין ומבחינה רעיונית, לפחות, תוצאות הבחירות כבר הוכרעו. הקרב האמיתי אינו מתקיים בין ההגמוניה (ימין) ובין מחנה ההתנגדות (שמאל), אם כי בשורות ההגמוניה עצמה. זאת, כאשר אל מול מרכז הכובד הפוליטי שלה בדמות מפלגת 'הליכוד' נמצאים כעת שניים וחצי גורמים הקוראים עליה תיגר מתוך הטנק עצמו. הראשון שהיה לעשות את המעשה היה אביגדור ליברמן ש"חצה קווים" ועתה התווספו לו גדעון סער ונפתלי בנט ששניהם עומדים לכאורה בראש מפלגות ימין מובהקות ברמה האידיאולוגית, גם אם נעשה מאמץ מצד ראשיהן להבליט ולהציג סדר יום אחר, אידיאולוגי פחות.

הדבר מחבר אותנו לנקודה השנייה. שכן, אל מול ההיגיון האידיאולוגי שצבע כבר את דמות המערכת הפוליטית ביום שאחרי הבחירות (ביטחוניזם מדיני, שמרנות משפטית, זהות יהודית, ניאו ליברליזם כלכלי) ניצב היגיון פוליטי, המשבש (ולא בפעם הראשונה) את הקוהרנטיות של מערכת הבחירות והמערכת הפוליטית בכללותה. זהו ההיגיון הפוליטי של "רק לא ביבי" המבטא בו-זמנית הן את מרכזיות בנימין נתניהו כאחד המנהיגים הבולטים, גם אם שנויים במחלקות, שהעמידה מדינת ישראל מאז הקמתה; אבל, גם את המאמץ ששותפים לו גורמי ההתנגדות משמאל וגורמים מתוך המחנה ההגמוני עצמו לערער את שליטתו. הראשונים כדי לייצר איזו תקווה קלושה להפיכות רעיונית בסדר היום הישראלי והאחרונים כדי לכבוש את המחנה כולו מבפנים.

זו הסיבה ששני הטוענים לכתר, בנט מזה וסער מזה, אינם מובילים קמפיין פוליטי המבוסס על זהות, רעיון, דרך אידיאולוגית, אם כי קמפיין המטשטש את האידיאולוגיה לטובת סדר יום אחר נטול ריח וצבע רעיוני, המבוסס, במקרה של בנט, על כרטיס הביקור של ניהול משבר הקורונה, ובמקרה של סער, על התנהלותו האישית הקלוקלת של בנימין נתניהו. בכך אימצו גם 'ימינה' וגם 'תקווה לישראל' את השיח הפרגמטי-ריאליסטי המאפיין את הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות ובא אף לידי ביטוי בהקמת 'כחול לבן' כמפלגת מרכז הנעדרת מרכז כובד רעיוני ברור; ומשכך, פנתה הן למצביעי השמאל והן למצביעי הימין המאוכזבים.

[בתמונה: גדעון סער - אימץ את השיח הפרגמטי-ריאליסטי המאפיין את הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות... מקור התמונה: פייסבוק]

הנקודה המרכזית היא שבעוד ההיגיון האידיאולוגי של מערכת הבחירות הבאה מבטיח ל'ליכוד' לעמוד בראש הממשלה הבאה, הרי שההיגיון הפוליטי המניח במוקד הבחירות את שאלת עתידו של נתניהו עובד בהיפוך לכך, ואף יוצר חיבור פוטנציאלי בין הימין האידיאולוגי לבין חלקים מהשמאל האידיאולוגי. בכך הוא הופך את הסיכוי של נתניהו לגבש קואליציה סביבו למורכב יותר. ניתן בהחלט לומר שזה גם היה במידה רבה המצב בכל שלוש מערכות הבחירות שהתקיימו בשנה וחצי האחרונות, אבל יש בכל זאת שינויים אחדים שיוצרים הבדל פוטנציאלי בין המערכה הרביעית לבין השלוש שקדמו לה בכל הנוגע למידת הסיכוי של 'הליכוד' והעומד בראשו להיות זה שירכיב את הממשלה הבאה:

• האחד, מערכת הבחירות תתנהל בחסות משבר הקורונה ובמציאות שבה ישראל עדיין נמצאת בשלב מוקדם של מבצע החיסונים. כפי שהראו הבחירות בארה"ב, מערכת בחירות בתקופת קורונה היא עניין מורכב ובעייתי לדרג הממשלתי המכהן בנסיבות שבהן הפסיכולוגיה הכללית של הציבור מאופיינת באלמנטים של מורת רוח מהמצב, דכדוך מההגבלות וחוסר נחת לגבי שגרת החיים שאבדה, ומי שמשלם את המחיר ללא קשר לאופן ניהול המשבר יהיה הדרג המכהן. כאן בסוגריים נאמר, ובניגוד למוזיקה של פרשני התקשורת שהפכה לקונצנזוס, כי בישראל נוהל המשבר באופן לא רע בכלל. אבל כפי שאנחנו יודעים רציונליזם אינו מטבע שעובר לסוחר והחלטות אנושיות מושפעות הרבה יותר מרגש.
• השני, נתניהו בזבז עד כלות את התחמושת הפוליטית שלו בעקבות סבב הבחירות האחרון והרומן הקצר עם כחול לבן ועם גנץ. זה הותיר אותו (ולא רק את שותפיו לממשלת האחדות החבוטים פוליטית ומרוקנים ממעמד ציבורי) כמי שיש לגביו סימן שאלה עצום ביחס ליכולת השכנוע הפוליטית שלו למסמס ביום שאחרי הבחירות חלקים ממחנה "רק לא ביבי" כדי להבטיח קואליציה עתידית בראשותו. יש סימן שאלה קטן לגבי הנכונות של בנט לחבור לנתניהו אבל בהחלט סימן שאלה גדול ורב על הנכונות של סער לעשות זאת, ובהינתן כך לא רק ישראל ביתנו מכרסמת בפוטנציאל הפוליטי של הליכוד להשיג קואליציית 61 אלא גם המפלגה תקווה לישראל של סער.

[בתמונה: נתניהו בזבז עד כלות את התחמושת הפוליטית שלו בעקבות סבב הבחירות האחרון והרומן הקצר עם כחול לבן ועם גנץ... התמונה הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש ל ידי Ranbar. סוג קרדיט: GFDL]

• השלישי, האתגר לנתניהו איננו עוד חיצוני ושוכן מחוץ לגבולות המחנה הפוליטי המובהק שלו. אמנם ליברמן הציב בפניו אתגר מתוך הבית אבל באלקטורט הפוליטי שלו מדובר במשקל נוצה, באופן יחסי, מאחר וליברמן היה ונותר מנהיג של מפלגת סקטור (רוסי), שהפלירטוט שלו עם מצביעים חילונים ליברלים לא הוכח המוצלח. הפעם, האתגר לליכוד הוא מתוך הבית עצמו ומעשהו של סער מבקש להתחקות אחר מעשהו של אריאל שרון עם פרישתו מהליכוד והקמת מפלגת "קדימה" בשנת 2005 שהדיחה את הליכוד מהשלטון.
• הרביעי, הנכונות של גורמים במערכת הפוליטית לשחוק את הדימוי של הפוליטיקה הישראלית כמעוצבת על-ידי ההיגיון האידיאולוגי הקטגורי של שמאל וימין ולאמץ סוג של פרגמטיזם פוליטי המטשטש את הזהות האידיאולוגית של אותם גורמים ומאפשר להם אד-הוק לתעדף נמוך יותר את ההיגיון האידיאולוגי לטובת הגיונות פוליטיים (מאבק בקורונה, הדחת נתניהו, טוהר מידות, מנהיגות אחרת וכו') מערערת על היכולת של נתניהו להמשיך ולתייג את מתנגדיו דרך הקטגוריה הקלאסית של ימין ושמאל. לא זו בלבד, היא מקפלת בתוכה אפשרות לטרוף את הקלפים הפוליטיים ולכינון חיבורים שעד אתמול היו בבחינת הבלתי אפשרי. כלומר, מרגע שנפרץ רעיון/מושג הגוש, קטנה היכולת להשתמש בו כמנוף לשימור הסדר הקיים.

לארבעת העניינים הללו נודעת משמעות רבה לקראת הבחירות הקרובות במרץ שכן המתח בין ההיגיון האידיאולוגי של הבחירות ובין ההיגיון הפוליטי שלהם צפוי להחריף הרבה יותר ביחס לשלוש מערכות הבחירות האחרונות. הדבר מייצר אתגר פוליטי קשה הרבה יותר לנתניהו ומפחית את סיכוייו להיות זה שירכיב את הממשלה הבאה בישראל, גם אם קיימת אפשרות (אולי בכפוף להצלחת מבצע החיסונים הלאומי) כי בסופו של דבר ינצח את הבחירות. ברמה הלאומית מתנגדיו יצטרכו לייצר על בסיס מציאות של ריבוי מפלגות בינוניות (בין 10 לבין 20 מנדטים) ממשלה שיש לה מרכז כובד משמעותי ויציב לאורך זמן. מבחינה זו, גם אם נתניהו יפסיד את הבחירות הרי שישראל רחוקה מלהתעורר לשחר של יום חדש. מפגיני בלפור ישיגו בכך את ראשו הפוליטי של נתניהו ואולי גם יתמסמס בעקבות כך משהו מכוחן של האנרגיות המוקצנות הרווחות במערכת הפוליטית והציבורית במקביל להיעלמות הפוליטיקאי מספר אחד המייצר תגובות רגשיות מוקצנות (הן שליליות והן חיוביות) אצל ציבורים שונים. אולם, ברמה המבנית, הפוליטיקה הישראלית – בהיעדר שינוי השיטה הפוליטית – תמשיך כנראה להתמסר לתוך פוסט מודרניזם פוליטי הכרוך בדינאמיות רבה, בצמיחתן המהירה של מפלגות אופנה ובחוסר יציבות כרונית, שכנראה תביא לידי כך שגם הממשלה הבאה בישראל תהיה (בדומה לנוכחית) כזו שתעמיד כנקודת החיבור הפוליטית המשותפת של כלל רכיביה את משבר הקורונה, תוך הקפאת העיסוק בכל עניין אחר השנוי במחלוקת.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי peter_pyw לאתר Pixabay]

לפיכך, מי שמבקש לראות את הגאולה הלאומית המוחלטת בבחירות 2021 עלול להתאכזב, שוב, הן בנסיבות שבהן נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה אבל גם בנסיבות הופכיות שבהן יעשה זאת זולתו. 

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), הכל על הקורונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 23/3/20.