עמר דנק: הצדקה עצמית מול שקרים ותירוצים

[התמונה: צילום מסך מתוך סרטון הקריקטורה: "JibJab.com "This Land!]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על שקרים, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

מאמר זה הינו מאמר ראשון בסדרה על הצדקה עצמית (Self-justification). המאמר הקודם הוא:

*  *  *

כל האנשים משקרים ומתרצים, בין אם כדי להימנע ממבוכה, להסתיר סיפור אהבה, בעיה עם ההורים, להינצל מתביעה משפטית, להישאר בעמדת כוח ועוד.

לכן, אנחנו נחשפים לכך שפוליטיקאים משקרים הרבה. החלטותיהם חשופות לעין הציבור, אמירות עבר שלהם נרשמות ומוזכרות בעת לא נוחה, וכן הלאה.

זאת הסיבה לכך, שפוליטיקאים יעדיפו להסתיר מאיתנו ככל הניתן, והאינטרס שלנו הפוך. "I did not have sex with that women..." (ראו התמונה שבראש המאמר).

מנגנון ההצדקה עצמית (Self-justification): כשמשקרים ולא מודעים לכך

אבל, יש הבדל בין מצב בו אנחנו משקרים לאחרים ומודעים לכך שאנחנו עושים זאת; לבין מנגנון "ההצדקה העצמית" בו האדם משקר לעצמו, כדי להתגבר על הצורך להתמודד עם רגשות אשם או דיסוננס בו הוא חש:

  • במקרה הראשון, האדם יודע להבחין בין רע וטוב.
  • בשני הוא משכנע את עצמו שיש הצדקה למעשה שאינו ראוי: "לא היתה לי אפשרות אחרת"; "עשיתי את מה שטוב למדינה"; "הגיע לנבלות האלו לחטוף".

[הכרזה: ייצור ידע]

כאשר התחילו קולות נגד הנשיא ג'ורג' בוש להודות בכך, שהפלישה לעיראק הייתה טעות, בפרט אחרי שברור היה שלא היה נשק להשמדה המונית ברשותו של סדאם חוסיין, מה שהיה הנימוק לפלישה.

לכן, הוא מצא נימוקים חדשים להצדקתה – "אנחנו נפטרים מאדם רע במיוחד" (We were getting rid of a very bad guy), זה היה דרוש לטובת המלחמה בטרור, קידמנו בכך שלום במזרח התיכון ודמוקרטיה בעיראק, קידמנו את הביטחון של ארה"ב.

[בתמונה: סדאם חוסיין בימים טובים, 1979. התמונה היא נחלת הכלל]

גם אחרי שסוכנויות המודיעין של ארה"ב הוציאו דו"ח - שהפלישה הגבירה את ההקצנה האסלאמית והסיכון לטרור - בוש השיב: "מעולם לא הייתי משוכנע כל כך שההחלטה שקיבלתי הייתה ההחלטה הנכונה!" (I've never been more convinced that the decisions I made are the right decisions).

כאשר הנשיא לינדון ג'ונסון נאלץ להתמודד עם המציאות המרה לגבי המלחמה בוייטנאם, הוא ענה בקביעות, שהוא משוכנע שכל אסיה תהפוך לקומוניסטית במקרה של נסיגה.

מרגע שהנשיא אובמה ושר החוץ שלו, קרי החליטו שהכרחי להגיע להסכם עם איראן, הם עשו הכל כדי להצדיק מדוע זאת ההחלטה הנכונה (כולל לשקר במודע ולפעול מאחורי הקונגרס), ואחרי חתימתו, מדוע זה ההסכם הנכון.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Thuy Pham לאתר flickr]

בשונה מהדוגמאות הנ"ל, שקיימת הסכמה רחבה יחסית לגבי תוצאות ההחלטות, לגבי הסכם הגרעין לעולם לא נדע מה היה קורה אם ההסכם היה נשמר. א

בל ברור, שלא חשוב מה יקרה, התגובה לכל מי שיצדיק  את ההחלטה לבטל את הסכם הגרעין ואובמה (ראו תמונה משמאל) יטען בתוקף שזה היה הסכם מצוין; ובעובדה, כך עושה גם ממשל ביידן שמנסה לחזור אליו.

[בתמונה משמאל: ברק אובמה יטען שזה היה הסכם מצוין... התמונה היא נחלת הכלל]

הנשיא לשעבר, דונלד טראמפ, יותר מכל נשיא אחר בעבר, הפך כל סוגיה לאישית שלו; ולכן, משפט כמו "נעשו שגיאות בעבר!" (Mistakes were made), שנשיאים רבים (או מקורביהם) אמרו בעבר, לא נשמע בתקופתו. לכן, גם מנגנון ההצדקה העצמית של טראמפ, מפותח במיוחד (אולי זה הנרקיסיזם הקיצוני שאני מזהה אצלו). נשיאים רבים העדיפו ריחוק, כדי שיהיה להם חופש.

ניתן לזהות דוגמאות לתופעה גם בישראל:

מידת המחויבות של ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, בנוגע להתנגדותו להסכם הגרעין עם איראן, חייבה אותו להצדקה עצמית. נאומו בקונגרס נכשל במניעת ההסכם (למרות שהביא תהליכי חקיקה חיוביים, אך פחות מעניקי רייטינג). לכן, אחרי עזיבת ההסכם ע"י טראמפ יכולנו לשמוע עד כמה נתניהו "צדק" לגבי ההסכם, למרות שהמעשה של טראמפ לא מראה את זה.

גם אנחנו מול הפלסטינים...

כמדומני, שכחברה אנחנו נמצאים במצב של הצדקה עצמית בנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני. לא כדי להתמודד עם הצורך להפעיל כוח, אלא כדי להצדיק מקרים שמציקים למצפוננו.

אלאור אזריה הוא דוגמא מובהקת (ראו סרטון למטה), אבל גם חוסר הנעימות שאנחנו חשים בתקריות האחרונות על גבול הרצועה או באופן הפעלת הכוח ב'צוק איתן'. "הכל באשמת חמאס"; וגם "תושבי הרצועה בחרו בחמאס, זה מגיע להם".

זה לא אומר שאנחנו אשמים בהכל או ברוב הדברים, זה רק אומר שאנחנו נמצאים בנקודה בה נצדיק כמעט כל דבר, גם כאלו שבעבר היה ברור לנו שהן שגויות (בין אם שיקרנו לגביהן ובין אם הודינו בטעות).

יש הרבה אפור במרחב בין לשקר במודע, לבין הצדקה עצמית

במרחב הזה, פועל ההיסטוריון הגדול, הזיכרון הסלקטיבי. רוב גדול של האמריקאים, רפובליקנים ודמוקרטים, תמכו ביציאה למלחמת המפרץ, כיוון שהאמינו שסדאם מחזיק בנשק להשמדה המונית. אחרי שהתברר בודאות שלא נמצאו אמצעי השמדה המונית היה צריך להצדיק את התמיכה ליציאה במלחמה. מרבית הרפובליקנים שכנעו את עצמם שנשק להשמדה המונית נמצא. דמוקרטים לעומת זאת התמודדו אחרת, לעומת 72% שהאמינו שסדאם מחזיק בנשק השמדה המונית לפני המלחמה, רק 26% זכרו שהאמינו בזה ב-2006. כדי לחזק את זיכרונם הם טענו "ידענו כל הזמן שבוש משקר".

"אני אהפוך כל אבל כדי לאמת את הדעה שאליה כבר הגעתי!" (לורד מולסון, פוליטיקאי בריטי)

"I will look at any additional evidence to confirm the opinion to which I have already come"  (Lord Molson, British politician).

[תצלום של ג'ון אלסדייל מולסון, שצולם על ידי Bassano Ltd. בשנת 1922, מוחזק על ידי הגלריה הלאומית לפורטרטים, לונדון.תמונתו של ג'ון מולסון מובאת כאן בשימוש הוגן]

[להרחבת המושג, 'קבלת החלטות', לחצו כאן] 

[לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על שקרים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.