[התמונה היא צילום מסך]

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן] [למאמרו של אלעד רזניק בהקשר זה: 'בין מילים יפות למוסר', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף. 

*  *  *

הנרי קיסינג'ר אמר פעם, שלישראל אין מדיניות חוץ. רק מדיניות פנים. הוא לא דייק.

לישראל גם אין מדיניות פנים. היא מיטלטלת בין האינטרסים הפרטניים של השחקנים בזירה; והתוצאה מתקבלת, כמעט תמיד, מהסיבות הלא נכונות.

אם היינו צריכים הוכחה לכך, הנה באה פרשת ההזדהות הישראלית עם קורבנות הפיצוץ בלבנון, בערב ה- 3 באוגוסט 2020, והייתה לנו למקרה בוחן מצוין:

רון חולדאי הוא ללא ספק אחד האנשים הפקחים והמוכשרים בישראל.

בצעד – שראוי ללמדו בבית ספר לשיווק – הוא ניצל הזדמנות תקשורתית נדירה; האיר את עיריית תל אביב בצבאי דגל לבנון; וכבר יומיים, הוא ועירו תופסים כותרות ראשיות בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות, הן בארץ והן בחו"ל.

.

גם משה פייגלין איש חכם. הוא קפץ מהר על העגלה והרוויח גם הוא קצת זמן של חסד מול המצלמות. רוב האחרים שהולמים זה בזה בשיח הפוליטי האווילי הרגיל, הם חסידים שוטים, גם מימין וגם משמאל, שמאמינים שערכים מניעים את העולם.

והלבנונים? למה הם לא מתלהבים? מדוע המחווה של רון חולדאי מעוררת כל כך הרבה ארס ובוז בצידו השני של הגבול?

בשביל להבין את זה, צריך לצלול לשיעור הראשון במבוא לתקשורת, שעוסק בהבדלים שבין מה שאנחנו משדרים לאחר; למה הוא מבין מכך.

כדאי להכיר שני מושגים, קריטיים ליחסינו עם העולם הערבי: פרדיגמת חשיבה ערבית-מזרחית המאפיינת את שכנינו; מול פרדיגמת חשיבה מערבית, המאפיינת אותנו. אלה הפילטרים, שדרכם עוברים המסרים שאנו משדרים, ומתורגמים לצד השני.

לא זה המקום לפרט באריכות כל אחת מהפרדיגמות הללו. נדבר רק על מרכיב אחד: על סוגיית הכבוד:

חברות מערביות בזות לכבוד. אצלם – משמע, אצלנו - הפך הכבוד העצמי להתפעלות עצמית. בניגוד לכבוד, התפעלות היא סוג של הזנה רגשית חיובית שבאה מבפנים, ושאינה תלויה באחרים: האדם מספק אותה לעצמו בדרך של חיזוקים נרקיסיסטיים, של תחושות מימוש עצמי והתפעלות ממעשה ידיו. לדוגמה:

אלה בינינו שהרגישו רוב גאווה, כמה הם מוסריים, בבואם לחבק את אויבם שחטף; ולא סתם חטף. הוא חטף בדיוק את מה שאיים ולעג שיחטיף לנו, באותו שידור טלוויזיה שבו סימן נסראללה את המפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה כמטרה, שתשווה לפצצה אטומית, כדבריו.

בן המזרח מונע על ידי הכבוד, כסוג של הזנה רגשית חיובית שבאה מבחוץ. אצלו, אדם שאינו שומר על כבודו מאבד את מקומו בחברה. לכן מוכנות משפחות לרצוח את בנותיהן, כי אחרת, אין להן יותר קיום בקהילתם. הפועל היוצא מכך הוא, שאיש המזרח בז לאלה, שאינם שומרים על כבודם; הוא מחשיב אותם לכאלה שאינם ראויים לדור בסביבתו! לטעמו של הלבנוני, כשהוא מאיים לפוצץ עלינו מפעל כימי במפרץ חיפה שישווה לפצצת אטום; וכשאנחנו משתתפים בצערו, כשזה מתפוצץ דווקא עליו; ההסבר היחידי לכך הוא, שאנחנו מתרפסים מפחד.  מתרפסים ראויים לבוז; וזה בדיוק מה שחטפנו בתמורה לאמפתיה שגילינו

אבל, מה אכפת לנו בכלל מה חושבים עלינו? מי שיצר את הספין הזה כבר גזר את הקופון שלו מהאירוע; וכל היתר, בבל"ת...

לשיחה המוקלטת: 

[למאמרו של אלעד רזניק בהקשר זה: 'בין מילים יפות למוסר', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]