[בתמונה: השאלה מי אוכל ראשון, הבעלים או החיה, נראית, אפוא, פשוטה וברורה לכל בר בי רב; הבעלים חייבים להאכיל את חיותיהם ראשונה! אף על פי כן נראה שהתורה אינה עקבית בקביעה שכזו... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי sasint לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על פרשת עקב, לחצו כאן]

עודכן ב- 2 באוגוסט 2023

הרב ד"ר יוסי פיינטוך הוא יליד עפולה; בעל תואר שלישי בהיסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת אמורי באטלנטה. לימד היסטוריה אמריקאית באוניברסיטת בן-גוריון. הוסמך כרב ב- Hebrew Union College. מחבר הספר U.S. Policy on Jerusalem. משמש עתה כרב במרכז היהודי במרכז אורגון. (JCCO).

*  *  *

התלמוד אוסר על כל אדם, שחיות כלשהן תלויות בו בהאכלתן, לאכול בעצמו בטרם ייתן להן את מזונן: "אסור לאדם שיאכל קדם שיתן מאכל לבהמתו"¹

הלכה זו מבוססת על אזכור החיה ל פ נ י האדם בפרק י''א, ט''ו שבספר דברים, כלומר בפרשת השבוע, עקב: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת." לאמתו של דבר, פסוק זה נכלל (בלחש) בתפילת שחרית היומית לאחר קריאת שמע.

ובדומה, כשאליעזר, עבד אברהם והאנשים אשר עמו, מגיעים כאורחים לבית רבקה, לבן נותן "תבן ומספוא לגמלים... [ורק אז] ויישם לפניו לאכול" (בראשית כ''ד, ל''ב).

[בתמונה: מי אוכל ראשון? האדם או החיה? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי AlexeyZakakurin לאתר Pixabay]

השאלה מי אוכל ראשון, הבעלים או החיה, נראית, אפוא, פשוטה וברורה לכל בר בי רב; הבעלים חייבים להאכיל את חיותיהם ראשונה!  אף על פי כן נראה שהתורה אינה עקבית בקביעה שכזו. צא וראה שכשהאל מורה לנח לאחסן מזון בתיבה, בטרם יפרוץ המבול, הוא מצווה את נח: "ואתה קח-לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה ל ך ולהם לאכלה." (בראשית, ו' כ''א).

ואכן, גם בשנת שמיטה מצווה בעל השדה: "והיתה שבת הארץ ל כ ם לאכלה ל ך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל-תבואתה לאכל'' (ויקרא כ''ה, ו'- ז') – האדם קודם, גם כאן, לחיה באכילה.

על פי הפרשנות המקובלת, הכל רשאים ליהנות מהפקר היבול הצומח מאליו בשנת השמיטה; הגם שבעל השדה יכול – שלא כאחרים וכחיית המשק או השדה – לאגור כמות צנועה מיבול הפקר זה בביתו; ולחסוך מעצמו קציר יומי, כל זמן שנותרה תבואת הפקר בשדה. בכך יתרונו על פני שאר הנהנין, הגם שזה יתרון בערבון מוגבל.

כיצד, אפוא, ניתן להסביר אי עקביות זו, שלא קיימת אגב בגישה למים; כאן, התורה עקבית לחלוטין שבנושא המים האדם תמיד קודם לחיה. ואכן קדימותו של האדם למים מול החיה נראית בעליל כשרבקה משקה את אליעזר (בחכמה רבה, באשר היא קוצבת לו את כמות המים שישתה); ורק לאחר מכן דולה מים מן הבאר לעשרת גמליו (בראשית כ''ד, י''ט).

ובדומה, כשבני ישראל נקהלים על משה ואהרן במדבר וקובלים קשות על העדר המים והמוות הצפוי להם ולמקניהם בשל כך, מורה האל למשה לדבר "אל הסלע... והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ', ח') – גם כאן זכות הקדימה למים היא לאדם. נראה לי שקדימות זו מצביעה על היתרון שיש לחיה מול האדם ביכולת להכיל צמא, באשר לבני האדם יכולת פחותה מזו של החיה להתמודד אתו. מאידך, הרב מ' י' ל' זק''ש, בהסתמכו על ספר חסידים, גורס שהאדם קודם לחיה בשתייה בכך "שהוא מבחר היצירה"². ומכיוון שאין שוני בין מימיו של האדם למים אותם שותה החיה האדם שומר על קדימות לגישה למים כדי לשמר את עדיפותו המעמדית.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Granpic לאתר flickr]

נשוב עתה להארת השאלה מי אוכל ראשון באשר התורה, מסתמא, מדברת בשני קולות שונים; בפרשת עקב ובבית רבקה החיה אוכלת ראשונה, בעוד שבתיבת נח ובשדה בשנת שמיטה האדם אוכל ראשונה (ואף אוגר בביתו מהתבואה).

במקורותינו ואף בפרשנות התורה המודרנית אין כמעט כל התמודדות עם סוגיה זו. הרב מ' י' ל' זק''ש מבאר עם זאת את פשר הדבר: כל זמן שהאדם מותר באכילת בשר חיות – הגם שההיתר איננו בחזקת צווי – ניכרת עליונות מעמדו על פני החיה. אין לו לאדם צרך נוסף להפגין את עליונותו גם על ידי הזכות לאכול לפני החיה. וכדי למנוע הפגנה של עליונות רבתי של האדם על פני החיה – העובדה שהוא רשאי לאכול מבשרה די בה להמחשת עליונותו – העניק האל לחיה את הזכות לאכול לפני האדם, כפי שאנו מוצאים הן בבית רבקה והן בפרשת עקב.

לעומת זאת בתיבת נח האדם טרם הורשה לאכול בשר חיות – מבלי להיכנס להיבטים הלוגיסטיים של אכילת בשר בתיבה גם אם הייתה מותרת לכאורה – ואכן כל המזון שנאגר בתיבה הוא טבעוני למהדרין, כפי שציווה האל הן את ברואיו האנושיים והן את שאר בעלי החיים באשר למזונם המותר (בראשית א', כ''ט). מכאן, שמעמדו של האדם בתיבה זהה למעמדן של החיות – כולם ניזונים ממאכלים צמחיים בלבד – וכדי לרוממו קמעה מעל לחיה ניתנה לו קדימות על פניה בתור לאכילה.

בדומה לתיבת נח כך גם שדה ההפקר של שנת השמיטה. אל לו לאדם – גם אם הוא בעל השדה – לגרש כל חיה שהיא המזינה עצמה מן ההפקר; אף לה הזכות לפרי ולתבואה. הרב מ' י' ל' זק''ש מבהיר: "אם כן הבהמה שווה לאדם" וכדי לרומם את מעמדו לעומתה העניק האל לאדם את הזכות הראשונית ליבול ההפקר עד כדי אגירתו בביתו (כל עוד נותר מתנובת ההפקר בשדה). ניתן, אפוא, להקיש מדברי פרשנות אלה שחקלאי צמחוני מותר באכילה לפני האכלת החיות שבבעלותו ולו משום שאין הוא אוכל את בשרן; רק אכילתו לפניהן תרומם את מעמדו לעומתן.

[בתמונה: מעמדו של האדם בתיבה זהה למעמדן של החיות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי blende12 לאתר Pixabay]

לסיכום

אל לו לאדם להאמיר את עליונותו המעמדית לעומת החיה יתר על המידה; עצם ההיתר שניתן לו – עם ירידת נח מהתיבה (בראשית ט' ג') לאכול בשר חיות (ואף זאת במסגרת הגבלים ואיסורים שונים) מעניק לו יתרון מעמדי על פני החיה, וכדי לתחום את תחושת התנשאותו מעל לחיה מעניק האל לאחרונה את הזכות לאכול ראשונה. אפשר והצווי להאכיל את חיות המשק בטרם ישב בעליהן לארוחתו שלו מצביע משהו על חסך אמוני של האל באדם; לו היה מתיר האל לאדם לאכול ראשונה אפשר והיה שוכח הלה לעיתים להאכיל את אלו התלויות במזונותיו...

ואכן, אליבא ד'יוסף טלושקין "התלמוד מניח שהחיות סובלות יותר מבני האדם מרעב, כנראה משום שחיות שלא קיבלו את מזונן [מבעליהן], כתינוק, אינן יכולות לצפות בביטחון גמור שזה אכן יסופק להן".³ 

[לקובץ המאמרים על פרשת עקב, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

1. בבלי, ברכות, מ' א'
2. א''י גרינברג, עיטורי תורה  , ספר ויקרא, הוצאת יבנה, תל אביב, 1968, עמ' 143
3. Joseph Telushkin, Jewish Wisdom, (New York, William Morrow and Cmpany, 1994, p. 446