[בתמונה: "כאשר במשפט הפלילי ההודאה היא "מלכת הראיות", התוצאה היא ש"פתרון" העלילה, נעשה באמצעות מחזות אלימות, ומוביל לפענוחים עלובים ולהרשעות שווא."... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Ellasommer לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן]

ד"ר יוסף זהר, הינו עמית בפרויקט מחקר יישוב הסכסוכים השיפוטי, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; ועמית הוראה בחוג לקרימינולוגיה, אקדמית גליל מערבי. מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

מחבר הספר 'הקבצן השביעי - רשימות מבית המעצר'

*  *  *

ביום ראשון ה 21.06.20 התבשרנו על החלטת שופט בית המשפט העליון מלצר לקבל את בקשתו למשפט חוזר של ליאור מירז על הרשעתו בלקיחת שוחד בפרשה של הדלפת מידע מחקירת הונאה סמויה של מע"מ, על סמך הודאתו לכאורה בפני מדובבים.

את הרשימה "ספרות זולה", שנכתבה באוגוסט 2017 בעקבות דחיית ערעורו של ליאור מירז לפני כשלוש שנים, פתחתי כך:

מבקרת הספרות עלית קרפ, מסבירה כי, "אם במשפט הפלילי ההודאה היא מלכת הראיות, במשפט הספרותי, ויותר נכון ברומן הבלשי, אם האמת מתבררת מפיה של אחת הדמויות סימן שלפנינו פענוח עלוב, שלא היה אפשר להגיע אליו באמצעים ספרותיים ולכן היא הוצנחה לעלילה במין "דאוס אקס מכינה".", הארץ 'ספרים', 25.08.17.

הפתרון של "דאוס אקס מכינה" (מונח בלטינית, שפירושו הוא "אלוהים במכונה"), פתר בעיות בעלילה עוד בימי היוונים, כשמכונה הייתה מכניסה "אל", לדרמה, כדי לפתור מצבים שאין דרכים אחרות להתיר אותם במסגרת העלילה.

[למאמרו של יוסף זהר: 'ספרות זולה', לחצו כאן]

https://www.youtube.com/watch?time_continue=70&v=y8fxmOrAspw&feature=emb_logo

.

צודקת קרפ (ראו תמונה משמאל): במשפט הפלילי התפיסה היא, "שאין אדם מודה באופן חופשי ומרצון בביצועה של עבירה, אלא אם כן אמת בפיו; וככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, כך גובר כוחה של הנחה זו." השופט נֹעם סולברג, 1.09.2016. אלא שגם במשפט הפלילי, "אם האמת מתבררת מפיה של אחת הדמויות סימן שלפנינו פענוח עלוב".

[תמונתה של עלית קרפ נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי עלית קרפ. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

המגיב "ישראלי" כתב אז כך:

"בהתייחס לדברייך מירז הורשע בגין הודאתו בתרגיל המדובבים ואף נדחה ערעורו, נשאלת שאלה הכיצד זוכו חבריו (ת״פ 21196/07/13) [בהחלטה] שניתנה בבית המשפט המחוזי- מרכז ב-13/6/17. ... הרי בעבירת שוחד ניתן להרשיע ע״פ עדות שותף לעבירה. מירז הורשע בנוסף לסעיף 290 בסעיף ב׳ המורה על שיתוף בצוותא. דהיינו מירז אינו פעל לבדו..."

צודק "ישראלי", אכן כפי שפסק השופט מלצר שקיבל את טענותיו של מירז, "משמעות הדבר היא כי אנו ניצבים בפני סתירה מהותית בין ההכרעות שנפלו בתיקיו של המבקש בנוגע לקבילות הודאתו, לבין הקביעות שבאו בנושא זה במשפטם של יוסף וסיבוני – סוגיה, אשר אין חולק שהכרעה שונה בה הייתה יכולה להביא לזיכויו של המבקש".

השופט ניל הנדל שזיכה בדעת מיעוט את מירז, ותיאר את האיומים באלימות שהושמעו מצד המדובבים כלפי מירז, הסביר את הודאתו:

"כל הנתונים הללו מתלכדים לכדי סביבה מאיימת, שבה עלולה להתרחש בכל רגע התפרצות אלימה. ואם לא ברגע הקרוב – אז ברגע של חשכה, דהיינו בלילה או בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר העצורים אינם תחת השגחה קפדנית. אמנם האיומים לא היו מפורשים, בבחינת "הודה או שיאונה לך רע", אך המדובבים יצרו כלפי המערער מצג לפיו הפגיעה בו היא אפשרות ממשית. גם אם שוך האלימות לא הותנה במסירת הודאה, כל הפעולות שביצע המערער לשם הפגת החשד כלפיו לא הועילו, עד שנדחף להודות כמוצא אחרון, או לפחות כדרך התמודדות נוספת עם החשדות נגדו. בתחילה ניסה להכחיש, לספר על עצת עורכת דינו, או לציין שמדובר בחשדות שאינם נכונים, וכי הוא לא ביצע את המעשים המיוחסים לו. פעולות אלה לא הועילו, ואולי אף הגבירו את העוינות כלפיו ואת החשדות בדבר היותו סוכן סמוי.

המוצא הנוסף שנותר למערער, אם כן, הוא להודות במעשים המיוחסים לו. כך ישכנע שהוא אכן עבריין ולא סוכן סמוי. מלאכה זו אינה קלה, מפני שאריאל ידע מפי הסוהרים כי המערער הוא חוקר מע"מ. באופן זה ניתן להסביר מדוע "המציא" המערער את הסיפור לפיו הוא חשוד בעבירת סמים. זוהי עבירה קלה יותר ל"עיכול" מצד סביבת העצורים. הודאתו בעבירה של שוחד מציבה אותו באור אחר, מציבה תזה חלופית טובה לתזה כי הוא סוכן סמוי ומקטינה את חשיפתו לאלימות."

ד"ר מאיר גלבוע (ראו תמונה משמאל) הגיב:

[מור תמונתו של ד"ר מאיר גלבוע משמאל: מאיר גלבוע ואתר ייצור ידע]

"עם כל הכבוד ליוסף, שאני מכיר ומוקיר, אין כל הוכחה שהיו מאז קום המדינה יותר מאשר קומץ הרשעות מוטעות של חפים מפשע. נכון, שהקולות הטוענים שיש הרבה הרשעות מוטעות הולכים וגוברים, אך הנתונים מורים שמדובר במקרים בודדים ויוצאים מן הכלל.

יתכבד יוסף זהר וימסור לקהל קוראיו כמה מקרים אירעו בישראל מאז הקמתה של הרשעות מוטעות של חפים מפשע. את המספר האמתי והנכון והעונה לקריטריונים בין לאומיים של סיווג הרשעה כמוטעית, ולא את מה שהוא חושב. איך כתוב במקורותינו? נער ייספרם."

מאיר יקר תודה על הערתך החשובה. יש לי הערכה עצומה לפועלך ואני יודע עד כמה יקרה לך המשטרה שאתה לא מהסס לבקר מתוך דאגה כנה לה ולמערכת המשפט. כבוד לי שהתייחסת למאמרי!

נתוני ההרשעות המוטעות אכן מעטים מאוד בישראל, מאז קום המדינה ועד היום, ביטל בית המשפט העליון הרשעות לאחר תום המשפט והורה על קיום משפט חוזר ב-30 מקרים בלבד.

לכאורה, הנתונים תומכים בטענתך ומשתמע מכך שיש לנו מערכת משפט מהטובות בעולם שכמעט אינה טועה.

בתקציר הדברים הבאים, אנסה להסביר מדוע נתונים אלו אינם מלמדים על המצב לאשורו:

1. לבית המשפט יכולת מוגבלת ביותר לזהות הודאות שווא - פרשת רצח החייל אולג שייחט ז"ל היא דוגמה מובהקת לכך. השב"כ פנה מיוזמתו לפרקליטות המדינה עם חוות דעת חוקריו, ולפיה החשוד טארק נוג'ידאת הודה ושיחזר דבר שלא ביצע וכי רוצחיו האמתיים של החייל עדיין לא נתפסו. למרות זאת הוגשו כתבי אישום נגד נוג'ידאת ושני הצעירים שנעצרו עמו, ובית המשפט העליון האריך את מעצרם עד תום ההליכים בסוברו כי יש תשתית ראייתית מספקת להרשעה. כשבועיים לאחר שהחל המשפט נגדם התגלתה חוליית טרור, ואנשיה הובילו את החוקרים למקום הימצאו של הנשק שחטפו מהחייל. רק אז שוחררו נוג'ידאת ושני הצעירים שנעצרו עמו. הנה כי כן, הטענה כי בית המשפט יכול להבחין בהודאת שווא שגויה.

התמריצים שפועלים על השב"כ, גוף מודיעיני, לוודא שמדובר בהודאת אמת, אינם רלוונטיים לחקירת משטרה. בחקירת משטרה, כפי שאמר פרופ' דן סיימון בוועדת סדר הדין הפלילי, "כשמשיגים את ההודאה זה סוף החקירה ואין הליך ביקורתי מובנה לבדוק את ההודאה שניתנה, אם היא אמת או לא". בכל זאת ניתן ללמוד רבות מדרכי הפעולה של השב"כ. למשל השימוש במינוח "גרסה", השגור בתחום החקירות של השב"כ, הוא אובייקטיבי ואינו מניח מראש כי תיאור עובדתי שנמסר מפי חשוד הוא בהכרח אמת או כזב [עוד על כך ברשימה: המחיר של הרשעה על סמך הודאה].

2. "עקרון התאונות הנסתרות" – כפי שניסחו יפה בועז סנג'רו ומוטי הלפרט: "העובדה שמספר המקרים שבהם הודתה מערכת אכיפת החוק בכישלון הם מעטים - איננה מספיקה כדי לבסס עליה את ההנחה האופטימית שאין בעיה. המערכת מאופיינת במה שד"ר מרדכי הלפרט ואנוכי מכנים במחקרנו האחרון "עקרון התאונות הנסתרות של המשפט הפלילי": בשונה מתחומים אחרים של חיינו, כגון תעבורה, הנדסה ורפואה - שם הכשלים מתגלים לנוכח התאונות, שהן גלויות - תאונות המשפט הפלילי, שהן הרשעות שווא של חפים מפשע, בדרך כלל אינן מתגלות. אין לנו "תקן זהב" שבאמצעותו ניתן לבדוק את נכונות ההרשעות לאחר סיום המשפט." [עוד על כך ברשימה: הדרך להרשעת חפים מפשע]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mohamed_hassan לאתר Pixabay]

3. השמדת ראיות לאחר המשפט – כפי שהסבירה אפרת פינק, הממונה לשעבר על משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, "הסיבה המרכזית לכך שבישראל, בניגוד לארצות הברית, לא התפתח פרויקט חפות, היא שבמרבית המקרים המוצגים הנחוצים לעריכת הבדיקה מושמדים לאחר המשפט, זאת בניגוד לחוק. לכך יש להוסיף כי שלא כמו בארצות-הברית, בישראל לא התפתחה חקיקה המסדירה את הזכות לעיין בחומר ולערוך בדיקות לאחר הרשעה. בנוסף לכך, פרקליטות המדינה מטילה מגבלות על עיון בחומר חקירה ועל עריכת בדיקות במוצגים לאחר המשפט, גם כאשר אלו נשמרו." [עוד על כך ברשימה: על הבעיות המוסדיות שמונעות תיקון הרשעות שווא-

אז כהיום, כפי שחתמתי את הרשימה המקורית: "כאשר במשפט הפלילי ההודאה היא "מלכת הראיות", התוצאה היא ש"פתרון" העלילה, נעשה באמצעות מחזות אלימות, ומוביל לפענוחים עלובים ולהרשעות שווא."

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• יוסף זהר (2017), ספרות זולה, ייצור ידע, 31/8/17.