[בתמונה: דמוקרטיה היא גם הכרחית וגם לא הכרחית באותה המידה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של אודי מנור]

פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה. [לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]

*  *  *

תקציר לממהרים: דמוקרטיה היא גם הכרחית וגם לא הכרחית באותה המידה. היא לא הכרחית כי שום דבר בעולמנו האנושי – להוציא את המוות (וגם על זה עובדים) – איננו הכרחי. היא הכרחית כי נטייתו הטבעית של האדם היא למשמעות רוחנית ולוודאות חומרית (לאו דווקא בסדר הזה).

ככל הנראה מגבלות חומריות הן אלו שעיכבו את הופעת הדמוקרטיה, ולאיחור היחסי הזה (200 שנה מתוך מאתיים אלף שנות הומו-סאפיינס) יש השלכות ישירות על אופייה: הדמוקרטיה נולדה בתוך חברה מעמדית; והניגוד העקרוני בין דמוקרטיה למעמדיות, בא לידי ביטוי בניסיונות שיטתיים שנעשים על ידי אנשים - שנולדו לתוך הדמוקרטיה - על מנת לשבש אותה. במלים אחרות, אם עד למאה ה-18 שואפי הדמוקרטיה נאלצו להתמודד כנגד גורמים שהתנגדו נחרצות לדמוקרטיה, הנה מאז המאה ה-18 שואפי הדמוקרטיה מתמודדים כנגד גורמים שהתנגדותם לדמוקרטיה מתממשת בכלים הדמוקרטיים.

למה בכלל דמוקרטיה? בחזרה לטבע האדם

אסתכן בשתי קביעות שעוד לא שמעתי כנגדן שום נימוק רציני:

• האחת - האדם כיצור ביולוגי מעוניין בהגברת ודאויות הקיום שלו (יותר מזון, יותר בטחון, יותר צאצאים, יותר).
• השנייה – האדם כיצור ביולוגי בעל מוח מפותח מאד, הוא יצור מחפש משמעות, חיפוש אותו הוא מתעד ללא הרף (בעבר באמצעות ציורים על קירות המערות בהן הוא חי, ציורים שתארו ביטויים שאז בלתי אפשרי היה לשמור מדור לדור: ריקוד, שיר, סיפור. היום במגוון רחב מאד של כלים).

מדוע אם ככה דמוקרטיה? כי זו הדרך הכי פחות גרועה להבטיח לכל אדם את שתי המטרות האנושיות הללו. לא במקרה הדמוקרטיות המודרניות הן גם המדינות העשירות ביותר; וברור מאליו, שרק בדמוקרטיה (וגם אז לא באופן מוחלט) ניתן לממש את חיפוש המשמעות וביטויה באופן החופשי ביותר (מה שמוכר בדמוקרטיה כזכות לחופש המצפון).

איפה הבעיות אם ככה? זאת בידיעה שלכולנו ברור שגם הדמוקרטיה הטובה ביותר מתמודדת ללא הרף בסתירות פנימיות לא פשוטות בכלל. הבעיות נובעות ישירות מההגדרות הנזכרות. כי השאיפה להגברת הודאות מביאה תמיד לניגודי אינטרסים בין יחידים או קבוצות של יחידים.

[בתמונה: לכולנו ברור שגם הדמוקרטיה הטובה ביותר מתמודדת ללא הרף בסתירות פנימיות לא פשוטות בכלל... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Greyerbaby לאתר Pixabay]

לפני 30 שנה התגוררתי לפרק זמן משמעותי בארגנטינה, בימים בהם התחלפה ממשלה ושיטה כלכלית. נניח לפרטים כרגע ונלך ישר לדוגמה: באחד הערבים עמד מול המצלמות שר האוצר של ארגנטינה, דומינגו קאוואלו שמו, והוכיח באותות ובמופתים מדוע הוא בקושי מתקיים על משכורת של 10,000 דולר לחודש. שכרו של מורה אותו זמן עמד על 200. קצבת הפנסיה עמדה על 140.

ניתן להכריז על קאוואלו כעל 'חזיר' ואם זה עושה הרגשה טובה אז קדימה. אבל על כל קאוולו שמדבר בטלוויזיה כשר אוצר, יש עוד לפחות כמה אלפים שלא רק שיסכימו איתו אלא יסבירו שגם 50,000 דולר בחודש מבחינתם 'זה לא כסף'.

משמעות העניין פשוטה בתכלית ונזכרה לעיל: היא מעידה על קונפליקט בלתי פתיר בין אנשים, קונפליקט הנשען על הסכמה גורפת לפיה כולם רוצים 'יותר'. אבל על השאלה כמה זה 'יותר' וכמה זה 'מספיק', אין ולא יכולה להיות הסכמה.

ומה שנכון לגבי המישור החומרי, נכון פי כמה במישור המשמעות. אין טעם להיכנס לעובי הקורה; וכמה חבל, שבתחום הרעיוני-רוחני-תודעתי אי אפשר לתת דוגמאות כה חדות וחלקות כמו אלו שיש בלי סוף במישור החומרי.

נסתפק בשאלה הכי משעממת כנראה, אותי בכל אופן, האם יש או אין אלוהים. נראה לכם שאפשר להגיע להסכמה בשאלה הזו? ואם נבודד רגע הצידה רק את אלו שמאמינים שאכן יש אלוהים, ושהוא ממש יהודי אפילו, עם כיפה לבנה גדולה, והוא מדבר יהודית-ערבית, וכל כולו חסד ורחמים, ובכן האם גם אז ההסכמה על עצם קיומו של אלוהים הנוכח פירושה הסכמה על ההתנהגות והמסקנות הנגזרות ממנה?

לא.

אז למה דמוקרטיה? כי היא הכלי הכי פחות גרוע לניהול הקונפליקטים הבלתי פתורים הללו, שלא פעם מחזקים זה את זה (כשלמשל כל אלו שמאמינים באלוהים משתכרים 200 דולר), ולפעמים דווקא מנטרלים (כשלמשל אלו שמשתכרים 10,000 כוללים גם כאלו שמאמינים וגם כאלו שלא מאמינים באלוהים או כאלו שמאמינים באלוהים אבל מסיקים מהאמונה הזו מסקנות ציבוריות הפוכות או שאפילו מתווכחים ביניהם, האם האמונה באלוהים בכלל אמורה להביא למסקנות ציבוריות כלשהן כי אולי האמונה באלוהים היא בכלל עניין פרטי).

[בתמונה: למה דמוקרטיה? כי היא הכלי הכי פחות גרוע לניהול הקונפליקטים הבלתי פתורים הללו... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

וחשוב להדגיש: הדמוקרטיה לא נועדה להכריע בקונפליקטים הללו אלא לנהל אותם. נקודה. לא 'רק' כי מדובר בקונפליקטים שאי אפשר לפסוק לגביהם, אלא כי ההתמקדות בהיבטים הספציפיים הללו – שכר ואלוהים – באה על חשבון התייחסות לעוד בערך 500 היבטים נוספים שעומדים בפני עצמם לצד השכר ולצד אלוהים, כמו אהבה ואכזבה ופוליטיקה ואמנות.

וכל הפסקה הזו ממש בקיצור: חופש המצפון שלי הוא אולי תועבה בעיני זולתי ואולי להפך.

ומי שחושב שהנוסחה היא 'חייה ותן לחיות' חי באשליות, כי אולי חופש המצפון של אדם המאמין בהתגלות בסיני ובהשגחה פרטית וכללית, מחייבת אותו להסביר לי שחיים בלי אמונה באלוהים הם סכנה פרטית וציבורית. כלומר למה שאני קורא 'כפייה' במקרה הזה, הוא קורא לו 'חופש המצפון'.

לסיכום: למה דמוקרטיה? כי כשאנשים אינם מדוכאים באלימות, והם חופשיים למקסם ולמשמע, הם בהכרח יוצרים ביניהם קונפליקטים; והדרך הסבירה היחידה, לנהל אותם, היא באמצעות הפרוצדורה הדמוקרטית.

איך נוצרה הדמוקרטיה? בחזרה למהפכות האטלנטיות

הצירוף 'המהפכות האטלנטיות' משמש לכינוין של בערך 4 מהפכות שהתרחשו עד למאה ה-18:

1. 'המהוללת' האנגלית (1688);
2. האמריקנית (1776);
3. הצרפתית (1789);
4. והתעשייתית (שאותה נעזוב בשקט כי היא לא 'מהפכה' במובן של השלוש האחרות שגם הן לא בהכרח 'מהפכה' במובן הרווח שאולי לא התקיים במציאות ובכל אופן הוא לא מאותו סוג של זו התעשייתית. אז מדוע היא הוזכרה? כי היא תופסת מקום ידוע בשיח, ואין ברירה).

[בתמונה: המהפכה המהוללת. נחיתת ויליאם מאוראנז' על חופי בריטניה... חריתה מאת ויליאם מילר (1852). התמונה היא נחלת הכלל]

מה משותף לשלוש המהפכות הפוליטיות הנזכרות? בהפשטה ניתן לומר את הדבר הבא: בשלושת המקרים, שכבה חברתית שהלכה וצברה כוח כלכלי משמעותי, לא הייתה מוכנה יותר לסבול את הפער (שהלך וגדל) בין עוצמתן הכלכלית לבין חולשתן הפוליטית.

אף פעם לא מאוחר ולא מיותר לקרוא את הטקסט המפואר שנישא בינואר 1789 בפיו של האב עמנואל ז'וזף סיאס, ושביוני 1789 הודפס ומאז הוא שב ומופץ בין חובבי הז'אנר (דמוקרטיה, היסטוריה והיסטוריה של הדמוקרטיה) תחת הכותרת 'מיהו המעמד השלישי?'.

עבור סייס הייתה זו שאלה רטורית. נזכיר כי 'השלישי' הוא 'שלישי' אחרי 'הראשון' (הכמורה) ו'השני' (האצולה), כלומר לא מדובר היה ב'מעמד' במובן הסוציו-אקונומי של ימינו ('עשירונים') אלא במובן הימי-ביניימי המוכר גם במושג 'שדרות' או etates בצרפתית, מלה שאמנם מתורגמת גם למדינה, אבל שמשמעותה המקורית, כמו במלה state, היא בדיוק זה: 'מצב'.

כששאלו צרפתי עד ל1789 'אחשלי ממצב', הוא היה אומר 'לא רע' אם הוא היה אציל, 'טוב!' אם הוא היה כומר ו'על הפנים' אם הוא היה בן המעמד השלישי.

בא סייס, לא לפני ששמע וקרא כמה רעיונות שהסתובבו באירופה במאתיים השנים שקדמו לארוע המדובר, והסביר לשומעיו (כולם 'שלישיים' אבל מרגע שהדברים הודפסו כולם כבר יכלו לעשות היכרות עם פרדיגמת החשיבה החדשה) ש'המעמד השלישי הוא הכל'.

מה פירוש 'הכל'? פשוטו כמשמעו. 'השלישי' מייצר ושומר ואופה ורופא ובונה ומוסק ומועך ומרדד ולש ומערה דבש ועוצר שמן וסולל כביש ונוטע עץ ואפילו מלייצן ומבדר ומשרת.

אחרי 1789 על השאלה 'אחשלי ממצב', הציע סייס והציעו חבריו המהפכנים, לענות 'הכל אחשלי, הכל'.

אבל (תמיד יש אחד כזה, תמיד) סייס לא ייצג את כל 'העם' מבחינה מעמדית (הפעם במובן המאוחר של העשירונים) אלא רק 8% מהאוכלוסייה הצרפתית, 'הבורגנים', אלו שכ-200 שנים מאוחר יותר ישיר עליהם שאנסיונר צרפתי ששכחתי את שמו 'בורגנים איזה ממזרים מבטיחים הכל ונותנים קדחת בורגנים איזה ממזרים כל הבורגנים שווים לתחת' (בצרפתית מן הסתם זה נשמע טוב יותר).

.

אז מה היה לנו? 'הבורגנים', הם הם המעמד החדש מבחינה כלכלית, הם הם אלו שלא היו מוכנים יותר לסבול את הפער בין עוצמתם הכלכלית לבין חולשתם הפוליטית, והם הם שדיברו בשם 'העם' ('המעמד השלישי'), הכריזו עליו שהוא 'הכל', מינפו את המהפכה, ועשר דקות אחרי החלו לשמור על עוצמתם המעמדית באופן פוליטי.

האם נכון לומר אם כך שצודקים אלו (כמו מאו צה דונג למשל) שאמרו ואומרים שמעולם לא הייתה מהפכה צרפתית ושזה באמת יכול להיות רעיון טוב?

במידה מסוימת בוודאי שכן, כי קל להראות שאליטה איקס הוחלפה באליטה איקס-בריבוע. אבל מבחינה אחרת לחלוטין לא. כי בעוד שהאליטה הישנה הצדיקה את פער הערך (החומרי והרוחני) בינה לבין כל השאר ('השלישי' בעיקר) במונחים על-טבעיים (אלוהים וכל זה); הנה האליטה החדשה הצדיקה את זכותה לשוויון ערך במונחים טבעיים (העם וכל זה).

וברגע ש'הבורגנים' התחילו לעשות מאמץ (והם התחילו ועוד איך) לשמור על יתרונם המעמדי, רטוריקת שוויון-הערך פעלה כל הזמן כנגדם. המהפכות האטלנטיות הפכו גלובליות למדי, והן ממשיכות כל הזמן, ממש ברגעים אלו, בכל פינה בעולמנו האנושי.

לסיכום הפרק הזה: מהמאה ה-19 ואילך, כל מאבק של קבוצה הרואה עצמה מנודה או מודרת, נעשה בשם העקרונות הנעלים של הדמוקרטיה מראשיתה: שוויון, חירות, אחווה.

הוויכוח הוא על משמעותה העקרונית והמעשית של השלישייה הזו:

שוויון? בטח שוויון. אבל איזה? לפני החוק? עם או בלי מבחן בוזגלו? שוויון חברתי? עם או בלי חוק יסוד זכויות חברתיות?

חירות? בטח חירות. פעמיים בפיתה. אבל איזו חירות? חירות מ....? חירות ל....? (זוכרים את הקטע עם האמונה באלוהים? אז הנה הוא שוב, בדלת הראשית של הדמוקרטיה ועליו אפשר להוסיף להטב"ים, טבעונים וכן הלאה).

אחווה? שיהיה. אבל מה זה בדיוק? חוק הנאמנות והאזרחות? אימג'ן של ג'ון לנון (אבל אולי לא של  יוקו בוודאי לא בקטע של הפוזשן)?

ושוב, בדיוק על רקע השאלות הבלתי פתורות הללו, יתרונה של הדמוקרטיה או לפחות המלצה לראותה בחיוב מול החלופות. כי מוסוליני למשל, ואחריו היטלר, מאסו במציאות הקבועה של קונפליקט בלתי פתור, וכפו תשובות ברורות על שלושת השאלות. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים, אבל צפון-קוריאה עדיין שם.

כיצד באו המחלוקות האלו לידי ביטוי בדמוקרטיות חוקתיות: ארגנטינה  כמשל

בארגנטינה למשל חיו באמצע המאה ה-19 בערך 400 אלף נפש. מדובר בטריטוריה של 2.8 מליון קמ"ר (פי 144 מישראל). היום חיים בה 45 מליון בני אדם, לא כולל שב"חים, ואפשר עדיין לנסוע בה ולנסוע ולנסוע וחוץ מכמה פרות על רקע חורשת אקליפטוסים לא לראות מאומה.

איך 400 אלף נהיו 45 מליון? בדיוק. הגירה. אותה אחת שתשנה את פניה של כל היבשת על שני חלקיה ולא 'רק' אותה. כן, ברור, גם ריבוי טבעי אבל קודם כל הגירה.

ובכן כדי לאכלס את ארגנטינה רוצים למשוך אליה מהגרים. כדי למשוך מהגרים צריך לפתח אותה כלכלית. הפיתוח הכלכלי מבוסס גם על העובדה שכל עוד יש מהגרים 'ירוקים' ניתן להוריד את שכר העבודה (כי זה שכרגע הגיע לנמל מוכן לעבוד כפול תמורת חצי משכורת):

• 'שיבואו, יעבדו ויעופו מפה' חושבים חלק מהמעסיקים, אלו שמתפרנסים מגידול של מוצרי חקלאות בסיסיים ליצוא, חיטה למשל, וכך הם יושבים במוקדי הכוח הכלכלי.
• 'שיבואו, יתחתנו וישתקעו כאן' חושבים חלק מאנשי הציבור, אלו שרוצים אלקטוראט חדש שיכניס אותם למוקדי הכוח הפוליטי.

והנה לנו קונפליקט בלתי פתור. שני הצדדים רוצים 'לקדם את האומה' ו'לפתח את הכלכלה' ו'להביא שגשוג וצמיחה and justice for all (בספרדית זה נשמע לא פחות טוב).

השאלה היא, לא האם צמיחה אלא איזו. לא שגשוג אלא איך. לא קידמה אלא לטובת מי.

אם היינו מדברים על התקופה שקדמה לסן-מרטין ובוליבר, כלומר על הממלכה הספרדית, שאלה כזו לא הייתה נשאלת. כי התשובה עליה ברורה: צמיחה? שגשוג? קידמה? בטח ובוודאי אבל רק להידאלגוס (הפיאודלים של אז), האצולה.

אלא שבמאה ה-19 ארגנטינה היא רפובליקה. בלי בננות עדיין. ממש רפובליקה. עם חוקה מפוארת שנכנסה לתוקף ב-1853 וממשל פדרלי ובחירות במועדן וכן הלאה. אמנם לא לכולם (בוודאי שלאף אחת מכולן) אין זכות בחירה, ובכל זאת.

אז איך מתנהל הקונפליקט? באופן עקיף. הנה למשל המפלגה הסוציאליסטית בארגנטינה, מפלגה מכובדת עם אנשים מאד רציניים, שכל הוויכוח שלהם עם השמרנים הוא על שאלה אחת בלבד: כיצד יש לחלק את העושר הנוצר ממכירת חומרי גלם לאירופה המתועשת (בעיקר לאנגליה אבל לא רק)?

השמרנים אומרים 'כמה שפחות לפועלים' (שממילא אמורים לבוא לעבוד בעונת הקציר ולשוב לאירופה); ואילו הסוציאליסטים אומרים 'כמה שיותר לפועלים' (שממילא אמורים לבוא לעבוד בעונת הקציר ולשוב לאירופה).

מישהו מתחיל להריח את הריח של שמעון פרס?

'התקלה' מצידם של השמרנים ושל הסוציאליסטים היא שיותר ויותר מהגרים משתקעים בארגנטינה דווקא. הם מתחתנים ומתרחשת התקלה: באים ילדים לעולם והם כמו הורים רבים בעולמנו משום מה רוצים למקסם את סיכויי ההצלחה של ילדיהם ולכן הם מעוניינים גם במערכת חינוך וגם בשירותי בריאות ואם אפשר קצת בטחון ברחובות ואפילו מדרכות עוד יותר טוב ואם כבר התכנסנו כאן בעיר הגדולה אז למה לא תאטרון ורכבת תחתית ועיתונים וכל אלו דורשים כמובן שחקנים ובמאים ובנאים וטכנאים ומהנדסים והמעמד השלישי הוא הכל כבר אמרנו?

אז הנה שוב פעם. כל הציבור החדש הזה לא יכול לראות לא בסוציאליסטים ובוודאי שלא בשמרנים כתובת למימוש שאיפותיהם האנושיות-הטבעיות: ודאות ומשמעות.

וכך עולה וצומח כוח פוליטי שלישי, 'האיחוד האזרחי הרדיקלי'. הוא לא כך מאוחד ובוודאי לא רדיקלי אבל לגמרי אזרחי, ובזכות מנהיגו זוכים כל הגברים בארגנטינה לזכות הצבעה ב-1912 והכוח הפוליטי הזה מושך את ארגנטינה לפתח תעשייה וענפי משק אחרים לצד ייצוא החיטה.

וזאת למרות שמנהיג המפלגה הסוציאליסטית מסביר לכל מי שרוצה לשמוע שבארגנטינה 'טבעי' שייצרו חיטה כפי שבמנצ'סטר 'טבעי' שייצרו בדים כפי שבדרום ארה"ב או בעמק הנילוס 'טבעי' שייצרו כותנה כי 'אדם סמית' – ככה הוא מסביר, כי הוא משכיל, קורא ספרים, מריחים את שמעון פרס? – 'דיבר על חלוקת עבודה עולמית'.

הסוציאליסט הזה, חואן ברנרדינו חוסטו שמו, לועג לאלו שמציעים לפתח תעשיית שקים (!!) בטיעון המבריק (והנכון מדעית) לפיו 'גרעין החיטה הוא האריזה הטובה ביותר לקמח' (אותו אומרים יזמי השקים להכניס לתוך השקים. ערך מוסף קוראים לזה בכלכלית).

אחר כך באה מלחמת העולם הראשונה, סגרה את היצוא והיבוא, ולפתע הסתבר ש-8 מליון הארגנטינים, שמפה לשם כבר התאספו בה, מסוגלים גם לייצר מוצרי תעשייה, גם לגדל חיטה, גם לגדל ילדים וגם להתנהג באופן דמוקרטי.

אחר כך באו שנות ה-20' והמצב רק הלך והשתפר. אבל אז בא השפל של 1929, ובספטמבר 1930 ביצעו הגנרלים של אז הפיכה צבאית, וכל השאר היסטוריה שיש לספר בהזדמנות אחרת.

כיצד באו המחלוקות האלו לידי ביטוי בדמוקרטיות חוקתיות: ארה"ב כמשל

דווקא בשל העובדה שהסיפור האמריקני מוכר יותר ארוך יותר ודמוקרטי יותר מזה של השכנה הרחוקה בדרום אמריקה, דומה שאין צורך להרחיב ולהסביר.

תולדות ארה"ב הן תולדות המאבק על פרשנות החוקה, ולא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שמה שאמר לפני עשרים שנה בערך הנשיא קלינטון ('זו הכלכלה טמבל') היה נכון וממשיך להיות נכון מ-1776 ועד ימינו.

והנה לנו החיבור הזה שבין הערכים הנשגבים של החוקה, ועוד יותר של הכרזת העצמאות, לבין הקונפליקטים המעמדיים שיצרו בין השאר את מלחמת האזרחים, את תקופת השיקום, את 'השווים אך הנפרדים', את 'חוק שרמן', את הויכוח על בסיס המטבע, את הרפורמות הכאילו-פרוגרסיביות אבל הלמעשה שמרניות של טדי רוזוולט (מס הכנסה, פדרל ריזרב), את המדיניות הכאילו שמרנית אבל הלמעשה פרוגרסיבית של הנשיא ווילסון, ומכאן לשנות העשרים של המאה הקודמת, ולשפל ולניו דיל ולאייק ולקנדי ולטריקי דיק ולאיש הבוטנים ולשחקן הקולנוע ובוש האב והבן ורוח הקודש וכן הלאה.

[התמונה משמאל: הסנטור ג'ון שרמן. התמונה היא נחלת הכלל]

אפשר להסתפק בדוגמה אחת אולי לא מספיק מוכרת ובוודאי אקטואלית ובלי ספק מדגימה היטב את האופן בו ניתן לשבש תהליך של דמוקרטיזציה באמצעים דמוקרטיים לעילא. וכמובן שמיותר להתייחס לדוגמאות של שימוש באלימות – רצח קנדי, רצח לותר, רצח קנדי האח – כדי לשבש את הדמוקרטיה. זה מובן מאליו.

הדוגמה היא של 'חוק שרמן' מ-1890, שמוכר גם בשם 'חוק אנטי-טראסט' שפירושו חוק נגד מונופולים. רוח החוק ותכניו ברורים למדי. החוק התקבל אחרי כרבע מאה במהלכה עשו אדירי הכלכלה האמריקנית כבשלהם בכל תחום. האמריקנים אינם סוציאליסטים חלילה, למרות שמפלגה סוציאליסטית ואיגודי עובדים התקיימו בארה"ב כבר באותה תקופה.

לא. מה שהדאיג את האמריקני הממוצע היה שאותם אדירי כלכלה יוצרים מונופולים שפוגעים בחלום האמריקני, בדרך האמריקנית, באתוס האמריקני, לפיו כל אחד יצליח ובלבד שהוא 'יעבוד קשה, יהיה הגון ויסייע לשכנו'.

המונופולים (נפט, רכבות, פחם וכן הלאה) פגעו בעקרונות הללו הידועים גם בשם 'הדמוקרטיה הג'פרסונית', משהו בסגנון של איש תחת גפנו ותחת תאנתו ונפגשים לתפילה בפאריש הקטן שבצומת.

בא 'המחוקק' וחוקק את 'חוק שרמן' שנועד לבלום את המונופולים הללו, ובמקרה הצורך ממש לפרק אותם.

ומה היה השימוש הראשון של 'חוק שרמן'? טעיתם. לא נגד אחד המונופולים אלא נגד.... איגוד עובדים. ובאיזו עילה? שהואיל ובחוק מופיע  המושג 'קומבינציה' כגורם העלול לפגוע בפעולה הכלכלית, והואיל ואיגוד עובדים מהווה 'קומבינציה' כזו, הרי שהוא פסול.

סיכום ביניים לפני שנודדים מארגנטינה וארה"ב לארץ הקודש: התיזה היא, שוב, שדמוקרטיה היא פרוצדורה לניהול קונפליקטים שתמיד יהיו, ושגורמים שנהנים מעמדות כוח בעל ערך חומרי, רוחני או גם וגם, יעשו הכל – קודם כל במסגרת כללי המשחק – על מנת לפגוע בתהליך הדמוקרטיזציה.

הפרויקט הגדול של משה דיין, שמעון פרס ובנימין נתניהו: שיבוש הדמוקרטיזציה הישראלית בדרך כלל או כמעט תמיד במסגרת כללי המשחק אבל על ידי עיוותם ומתיחתם את הקצה או אל האבסורד או אל העיוות

את התיזה כתבתי בכותרת של הפרק הזה. לכאורה הכל אמור להיות ברור, אבל רק לכאורה. כי למרות שאנחנו כבר אחרי 2500 מלים, אין ברירה אלא לעבור לשלב ההוכחות.

משה דיין ושמעון פרס שייכים שניהם לדור שנולד אל תוך הישוב וגדל בתקופת המדינה. וכן, אני יודע ששמעון פרס לא נולד בארץ. אין לכך שום חשיבות מבחינת הטיעון. כן, גם רבין וכמובן אלון ולפניהם משה שרת. עליהם לא אדבר. גם לא על בן גוריון. או על לוי אשכול.

רק דבר אחד יש לומר על דור המייסדים: הם לא האמינו שהציונות תצליח כל כך. וגם אחרי שראו שהמדינה קמה ועומדת באתגר הביטחוני של 1948 ומצליחה איך שהוא לצלוח את האתגר הכלכלי-תשתיתי-חברתי ('בניין אומה') בשנות ה-50' וה-60', גם אז הם הביטו בחשדנות (אוהדת) במפעל חייהם.

די להקשיב לראיון שנתן בן גוריון לתכנית מוקד בשנת 1970 נדמה לי, או להקשיב טוב לבדיחות המתוחכמות של אשכול ('שתיגמר כבר הציונות הזו ונוכל לחזור הביתה'), כדי להבין מה זו הדאגה והחששות שאולי כל מה שיש כאן לא יחזיק מעמד. איך נהג לומר דב"ג? 'עדיין אין כאן מדינה' או משהו כזה, כי הוא חווה את הבליץ בלונדון וראה מה זה חוסן לאומי ומה זה איפוק אזרחי ואיך נראית ממלכתיות ראויה לשמה.

.

לא נכנס כרגע לדיון בפסיכולוגיה של דב"ג. אניטה שפירא אמרה עליו שהוא היה חששן ודואג ופסימי, וכנראה שהיא צודקת, אבל אשכול שלא היה מר נפש וקוטר כמו דב"ג, דיבר באופן דומה על החששות שלו מהבית השלישי.

אלון ורבין פשוט המשיכו את הדרך. טוב יותר, פחות טוב, עם מעוף, בלי מעוף, עם כריזמה בלי כריזמה, עם מעט מאובנות מחשבתית לא פעם, אולי. מה שמסביר את התלהבותו של רבין מארה"ב, אחרי שחזר מכמה שנות שיגרור בוושינגטון. מה שמסביר את סלידתו מהמפלגה, לא רק כי לפרס היה בה מעמד טוב שרק הלך והתחזק.

כי רבין, שלא לדבר על החנון אלון, לרגע אחד לא כפר בכללי המשחק. המפלגה משעממת אותו? זה מה יש. הפוליטיקה דורשת קואליציות? זה מה יש. עבודת הממשלה דורשת ישיבות אינסופיות? אלו החיים. אין קיצורי דרכים בשאלות מדינה ובטחון? אין קיצורי דרכים. ומה עומד מעל מה? האמת הפוליטית כפופה תמיד לאמת הציונית.

על 'פנקס שירות' כולם שמעו. אין צורך לחזור על המשפט המהולל באמצעותו סיכם רבין את מהותו של פרס ('חתרן בלתי נלאה'). כי מה שחשוב זה עצם קיומו. הנה עומד ראש ממשלה של מפלגה שהובסה לפני שנתיים, הוא עצמו בקושי בן 57, ילד במונחים פוליטיים (נכון שאלון ימות בגיל 61 אבל פרס הפליג אל תוך המאה ה-21), ובמקום לשקול מלים ולחשוב, איך הוא חוזר למרכז הבמה, הוא מפרסם ספר שכל כולו 'הרמה להנחתה' עבור הליכוד, ולכן התאבדות פוליטית מבחינתו.

כי בשביל רבין, האמת הציונית-ישראלית עומדת תמיד מעל לכל שיקול פוליטי-פרסונלי כזה או אחר. היפוכו של דבר אצל פרס ואביו הרוחני דיין.

ולא, לא שהשיקול שלהם הוא 'פרסונלי' במובן הצר והרדוד של המלה. לא מדובר בפוליטיקאים מהסוג הרווח בדרום אמריקה, במקסיקו למשל, שם עצם הכניסה למעגל הגבוה של מקבלי ההחלטות פירושו קודם כל כמה עשרות מליוני דולר בבנק בשוויץ.

דיין שדד פה ושם חפצי ארכאולוגיה, לא כבוד גדול אבל גם לא משהו להשוותו להון שצבר שר האוצר הקודם של ארגנטינה שאת 30 מליון הדולר שלו החזיק בשוויץ; ולא הבין מדוע עיתונאים מציקים לו בשאלה האם בכך הוא משדר חוסר אמון במערכת בראשה הוא עומד.

לא. אצל דיין ופרס מדובר בפרויקט עמוק בהרבה. 'שמרני' במובן המקורי של המלה: שימור המצב הקיים או לפחות נקיטת כל צעד שמטרתו לשבש את תהליך בניין האומה שהתקיים כאן מלכתחילה באופן מאד בעייתי (בהינתן מקורם של היהודים שבאו לכאן: 70 שפות, 100 ארצות וגם בינם לבין עצמם מגוונים עד כדי כאב ראש: יהודי מצנעא יהודי מעדן יהודי מהרי האטלס יהודי מקזבלנקה לכאורה כולם 'מזרחיים' כמו היהודי מבגדד שהיה בדרך כלל משכיל יותר מיהודי 'אשכנזי' מעיירה בגליצייה).

[בתמונה: אצל דיין ופרס מדובר בפרויקט עמוק בהרבה... בתמונה, דוד בן גוריון עם שני בני טיפוחיו: שמעון פרס מימין ומשה דיין משמאל. צילום: הנס פין, לע"מ]

מה ניסו לעשות בוני האומה, דב"ג, שרת, אשכול וממשיכי דרכם אלון ורבין ורבים אחרים? לממש את שלושת העקרונות הנזכרים מ- 1789 על המקרה היהודי: שוויון, חירות, אחווה.

אוטופיה ללא ספק. בשני המובנים:

• האחד – במובן הסיכוי למימושו בהינתן תנאי הפתיחה של ישראל.
• השני – במובן המחיר המתלווה ליומרה. אפילו אלון לא היה מלאך אלא אדם, אמנם מעל לממוצע, ובכל זאת, אדם. 60% מים וכל השאר היסטוריה.

אבל דבר אחד זה להיכשל בדרך לקידום האוטופיה הזו – שוויון חירות אחווה של 'מזרחים' ו'אשכנזים' (ועוד לא אמרנו כלום על הערבים) – דבר אחר זה להכשיל אותה.

כי במציאות שבה רוב המערכת מגויסת לטובת האוטופיה הזו, הכישלון הוא למופת, ולפעמים הוא אפילו 'אי-כשלון' (ותודה לבובר). נתוני הכלכלה מלמדים על כך. ורמת ההשכלה שעלתה פלאים (גם בקרב הערבים). והצמיחה הכלכלית. וההצלחה של צה"ל להיות גם צבא סביר וגם כור היתוך משמעותי.

ועדיין, ברור, ולנצח, הפצעים והכאבים והעלבונות וההאשמות וההתנשאות וההתבטלות, הכל נכון, מתערבב היטב ב-60% מים.

ובכל זאת, הצלחות. ובאחד השלבים המשמעותיים ביותר של ההצלחה הזו, 1965, מייסדים דיין ופרס מפלגת מרכז חדשנית, הבנויה על תדמיות, האיש עם הרטייה, האיש עם הרעמה, האיש עם המדע.

לא 'חירות' אחראית על 'הרביזיה' של 1965, אלא 'בשר מבשרה' כביכול של אנשי תנועת העבודה. תוצאות הבחירות – 10 לרפ"י ו-45 למערך הזוגי (מפאי ואחה"ע) -  לא בלבלו לרגע את דיין ופרס. מיום הקמת הממשלה החדשה (ינואר 1966) ועל רקע המיתון היזום שיצא משליטה במידה מסוימת, הלכו השניים – ובן גוריון גם כן – והכפישו את ממשלת אשכול בכל זירה ובכל שפה.

כן, הסיבה הנסתרת החצי גלויה הייתה ההסכם שחתם אשכול בשם ממשלת ישראל ב-10 במרץ 1965 עם ארה"ב, 'מזכר ההבנות', שיסד למעשה גם את העמימות הגרעינית של ישראל וגם את 'היחסים המיוחדים' בין  שתי המדינות.

מבחינת פרס את דיין ההסכם הזה היה בגידה בזכותה של ישראל לריבונות ביטחונית, "אוריינטציה על עצמנו" כפי שכינו זאת במהלך טיפוסי של גניבת דעת, כאילו שאי פעם מדינה שמתחילה באילת ומסתיימת במטולה יכולה להיות לגמרי 'עצמאית' וזה עוד לפני שהזכרנו את 'המלחמה הקרה' ואת השכנים הנפלאים, נאצר בראשם.

גניבת הדעת הזו לא עצרה בשאלות גרעין, בטחון ומדינאות, אלא המשיכה לאורך כל הדרך. 'מפלגת המדע' כונתה רפ"י, ומי שלא חשב עדיין על פרס ועל הננו-טכנולוגיה, חמישים שנה מאוחר יותר, מוזמן להתחיל לעשות חיבורים.

על נפלאות פרס כתבתי מאמר נפרד ובו פירוט של צעדים כאלו ואחרים שהוא אחראי להם, החל ברעיון למנוע את מלחמת ששת הימים באמצעות ניסוי גרעיני (שעל הדרך יבטל את העמימות וגם את היחסים המיוחדים עם ארה"ב), עבור בחבלה שיטתית במהלכים של רבין-אלון מול קסינג'ר וסאדאת להגיע להסדר הביניים בספטמבר 1975, ההקפדה לקיים בחירות ב- 1976 בגדה כדי להבטיח את התחזקותו של אשף, סיוע ישיר ממשרד הביטחון למתנחלים שרצו להתנחל בנקודות שהממשלה – פרס שותף בכיר בה אם זה לא ברור – התנגדה להן.

[בתמונה: למנוע את מלחמת ששת הימים באמצעות ניסוי גרעיני... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי quicksandala לאתר Pixabay]

ואחרי זה ההתנגדות להפצצת הכור, ותכנית הייצוב שייבשה את מדינת הרווחה (את התוצאות אנחנו ממשיכים לראות גם היום), הסכם לונדון שנועד להוציא את חוסיין מהמשוואה תוך הולכתו שולל, ומעל לכל – התעלול של אוסלו: מה שהצליחו גולדה וחוסיין ושרון לעשות לערפאת (להרחיקו עד לתוניס) ביטלו שמעון פרס ויוסי ביילין והביאו את רב המרצחים הזה, תלמידו של המופתי, ישירות למוקטעה  ברמאללה.

הכל על פי הספר, שום דבר לא מחץ לכללים, פעם כאיש המדע (1965), פעם כנץ בטחוני (1975) פעם כאיש זהיר (1981) פעם כנפוליאון כלכלי (1985) ופעם כנביא השלום והמזרח התיכון החדש (1993).

ומה יוצא להם מזה, ויסלח לי דיין שלא הקדשתי לו מספיק זמן, אבל הוא בוודאי יכול להיות גאה בתלמידו שעלה עליו, כי על פרס אפילו אי אפשר לומר שהוא מושחת, רודף שמלות וכדומה. אדרבא, איש ספר פרס, איש ספר.

מה יוצא להם מזה. ראשית, וכאמור, תולדות הדמוקרטיה הן תולדות המאבק בין כוחות שמרנים לכוחות פרוגרסיבים. דיין את פרס שמרנים במובן המקורי של המלה, לא כמושג גנאי או כקללה אלא פשוטו כמשמעו. דיין לא האמין שניתן להגיע להבנה עם הערבים (נאום נחל עוז 1956), פרס הציע ב-1975 "להתחפר עד שנת 2000". שמרנות. זה אלף.

ושנית, אווירה שמרנית במובן של אנטי-פרוגרסיבית, נחוצה לצורך צמיחתם של פוליטיקאים מזן מסוים. כמו נתניהו למשל. נתניהו אמן הרטוריקה, עולה בשתי דרגות אפילו על פרס, לא יכול היה להגיע לשום מקום באווירה פרוגרסיבית כפי שהייתה כאן בצורה כזו או אחרת עד 1977.

על פרס אמר מי שאמר 'פישפש שעלה למעלה', ביטוי גנאי שבהחלט לא הוסיף כבוד גם למי שאמר אותו ובוודאי לא לפרס, אבל בהחלט משקף את מה שנראה כפער בין הדרך השמרנית של פרס,שמרנות בנוצות של 'מדע' ו'עצמאות ביטחונית', לבין דרך המלך של אותה תקופה: בניין האומה בהנהגתם של אשכול, ספיר, גלילי, אלון (כולם 60% מים כמובן, אף אחד לא מלאך).

מי יגיד היום על נתניהו שהוא פשפש שעלה למעלה? להפך. הוא בחיר השיטה, בכיר השיטה, שיטה שהוא לא המציא אבל שכלל ללא ספק. כמו דיין הוא לא מאמין שניתן לשנות את המציאות המדינית, כמו פרס הוא מדבר גבוהה גבוהה על מדע וקידמה, כמו פרס הוא מייבש את השירותים הציבוריים, מהלך שמשמעותו לא 'רק' כלכלית, והנה אנו סוגרים מעגל, לא 'סתם' פוגע בוודאויות הנחוצות לאדם באשר הוא אדם, אלא מייצרות אצלו משמעות לפיה כל העולם תחרות אלימה, וכולם נגד כולם, עולם של 'הם מפחדים'.