[בתמונה: החיידק Yersinia pestis בהגדלה של פי 20,000, הגורם של כל סוגי מחלות הדבר. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

מגפת הקורונה שמשתוללת כעת בעולם איננה המגפה הראשונה בדברי ימי האנושות. המקרא וחז"ל מתארים מגפות קשות, שעל טיבן של שניים מהן נדון בהמשך. המילה מגפה נזכרת במקרא 26 פעמים, אבל בדרך כלל כשם נרדף למחלה אנושה, שהפילה חללים רבים. קשה מאוד לדעת האם המקורות המקראיים מדברים על מגפה מדבקת אלא אם כן הטקסט רומז שכך הם פני הדברים.

דבר הינה מגפה שנזכרת בעולם העתיק כמו גם במקרא. המשנה אומרת על הדבר את הדבר הבא : "איזהו דבר? עיר המוציאה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה שלושה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר, פחות מכאן, אין זה דבר"[1]. הסבר הדברים הוא זה – אם משתוללת מגפת דבר בעיר מסוימת, ויש בה שלושה מתים בשלושה ימים, הרי המדובר במגפה, ויש לקבוע תענית ציבור על כך. תמותה פחותה מהאמור – אין המדובר במגפה אלא במחלה בלבד, ואין קובעים על כך תענית ציבור.

מקור נוסף מגדיר לנו את תדירותה של תמותה שניתן להגדירה לא כמחלה אלא כמגפה כדלקמן: "תנו רבנן, מת פתאום זו היא מיתה חטופה. חלה יום אחד ומת זו היא מיתה דחופה ר' חנניא בן גמליאל אומר זו היא מיתת מגפה שנאמר (יחזקאל כד, טז) בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה, וכתיב (יחזקאל כד, יח) ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב. שני ימים ומת, זו היא מיתה דחויה, ג' -  גערה, ארבעה -  נזיפה, חמשה זו היא מיתת כל אדם"[2]. לשון אחר – תמותה של מגפה הינו מוות שאדם חולה ומת באותו יום ממנה. אם אדם חלה, ומת לאחר יומיים או יותר מעת שחלה אין המדובר בסוג של מגפה אלא בתמותה של מחלה רגילה.

המקרא מתאר מגפה רבתי בה מתו 24 אלף איש, במועד קצר, כדלקמן:" וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף"[3]. התיאור האמור מופיע לאחר חטא בעל פעור, בו ה' מכה את בני ישראל במגפה שטיבה לא ברור. היא נפסקת באחת כאשר פנחס נוקט בצעד דרמטי שכאמור עוצר אותה.

[בתמונה: "הִנֵּה יַד-ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן – דֶּבֶר, כָּבֵד מְאֹד" (שמות ט', 3). תחריט של יעקובוס אאוסן (Jacobus Eussen), הולנד, 1745. התמונה היא נחלת הכלל]

המספר שנזכר בספר במדבר, עשרים וארבע אלף נספים, מזכיר לנו מגפה נוספת המוזכרת במקורות חז"ל. המדובר על עשרים וארבע אלף תלמידיו של ר' עקיבא, שאף הם מתו בגינה של מיתה רעה כדלקמן:" אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם...אמר רב חמא בר אבא ויש אומרים ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה. מה היא? אמר רב נחמן אסכרה"[4]. אסכרה, הידועה יותר בשמה הרפואי דיפתריה, הינה מחלה זיהומית הנגרמת על ידי נגרמת על ידי החיידק Corynebacterium diphtheriae   . החיידק מועבר מאדם לאדם על ידי פיזור החיידק לסביבה בעת שיעול, עיטוש או מגע עם הפרשות מהאף וליחה. הסיכון לאדם לא מחוסן לחלות לאחר חשיפה לחיידק גבוה מאוד. שיעור התמותה מהמחלה גבוה. בשנת 1952 דווח בישראל על  2,500 מקרי  אסכרה/ קרמת (דיפתריה). החל מהכנסת החיסון בשנות החמישים ירדה התחלואה משמעותית.  המקרה האחרון של דיפתריה שאובחנה בישראל היה בשנת 2000.[5]

המספר הדומה בין המגפה המקראית לבין הנאמר על תלמידי ר' עקיבא, הביא את החוקרים לסברה שיש כאן מספר טיפולוגי, ולא מספר חללים מדויק. על פי הנוסח הספרדי של אגרת רב שרירא גאון",[6] ששם נאמר שתלמידי רבי עקיבא מתו בשמד, הסיקו חוקרים רבים[7] כי היא (שמד), ביטוי אלגורי הרומז למות תלמידיו במרד בר כוכבא. הם מבססים זאת בעיקר על תמיכתו הברורה של רבי עקיבא במרד זה, על כך שבתי המדרש לא היו יכולים להכיל מספר כה רב של לומדים, או לחלופין,  שהדבר עשוי להסביר מוות של תלמידים רבים כל כך בפרק זמן קצר[8].

מגפות ידועות נוספות היו המגפה שפשטה בכל האימפריה הביזנטית בשנת 542 לספירה, והכתה קשות גם באוכלוסייתה של ארץ ישראל, מגפת המוות השחור במחציתה של המאה הארבע עשרה באירופה, ומגפת השפעת הספרדית, שפרצה בשנת 1918, וקטלה לפחות עשרים וחמישה מיליון איש[9].

כאז כן עתה אחת מהדרכים להתמודד עם מגפות הינה בידוד, וכבר קבעו חז"ל :" תנו רבנן – דבר בעיר, כנס רגליך"[10]. במהלך המגפות במהלך ימי הביניים, הבידוד היה חלק מהמנגנון של טיפול במגפות, ויש עדויות על הקצאת מקום בידוד לחולים, בהם גם נטלו חלק גם אנשי הקהילה היהודית[11].

[בתמונה: מיניאטורה של האמן הבלגי Pierart dou Tielt משנת 1352 לערך, המאיירת קטע בספר "דברי הימים" של ההיסטוריון והמשורר הצרפתי Gilles li Muisit; אנשי העיר טורנה קוברים את קרבנות המוות השחור. התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

במקרא מוזכרת המילה מגפה 26 פעמים. על פי המקורות של חז"ל, מצויה הגדרת תמותה שיכולה להיחשב למגפה, או למחלה רגילה. אחת המגפות הגדולות הנזכרות במקרא, היא המגפה בחטא בעל פעור, בה מתו עשרים וארבע אלף איש. חז"ל מתארים מגפה בעלת מספר דומה, ככול הנראה טיפולוגי, של תלמידי ר' עקיבא. סיבת המוות שלהם היא אסכרה – דיפתריה, אולם במחקר המודרני סבורים כי המדובר בהרוגים של תומכיו של ר' עקיבא במרד בר כוכבא.

גם במקורות חז"ל, וגם כהלכה למעשה, הבידוד היה אחד האמצעים החשובים במיגור מגפות רחבות היקף.  למרות שהמדע הרפואה התקדם מאוד מאז ימי קדם, נדמה כי מה שהיה חוזר על עצמו שוב גם בימינו אנו.

[לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] משנה, תענית, פרק ג', משנה ד'.

[2] בבלי, מועד קטן, דף כ"ח, עמוד א'.

[3] במדבר, פרק כ"ה, פסוקים: ז' – ט'.

[4] בבלי, יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'.

[5] מקור, אתר משרד הבריאות - https://www.health.gov.il/Subjects/pregnancy/Childbirth/Vaccination_of_infants/Pages/diphtheria.aspx

[6]אגרת רב שרירא גאון היא איגרתו המפורסמת של רב שרירא גאון , נכתבה סביב שנת 987, אל רבי יעקב בן נסים, ראש חכמי קירואן, כתשובה לשאלתו על השתלשלות התורה שבעל-פה מימי התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים עד ימיו.

[7] כך סובר למשל שמואל ספראי: "נראים הדברים שיש לקבל כעובדה היסטורית כי תלמידיו של ר"ע מתו רובם ככולם בפורענות בימי מרד בר-כוכבא"  -  בר-כוכבא נשיא ישראל, הוצאת מסדה, 1961, עמודים: 134-133.

[8] ראה – אבי הראל, אבלות בספירת העומר – מנהג ראוי? , ייצור ידע, מאי 2016.

[9] ראה – אבי הראל, אברהם בר חייא, אסטרולוגיה וקורונה, ייצור ידע, אפריל 2020.

[10] בבלי, בבא קמא, דף ס', עמוד ב'.

[11] זהר עמר, פסח ומה שביניהם, אוניברסיטת בר אילן, אפריל 2020., עמודים: 7 – 9.