[בתמונה: על התבודדות ונזירות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי sasint לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על בודהיזם, יהדות ומה שביניהם, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 31 במאי 2022

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

מאמר זה הוא הראשון בסדרה של שלושה מאמרים, העוסקת בנזירים ונזירות. למאמרים האחרים, לחצו כאן:

• אבי הראל: הקשר בין סוטה נזיר וצריכת היין בזמנו של רש"י;
• אבי הראל: נזירותו של שמשון.

* * *

הבודהיזם הינו שיטה פילוסופית מיסודו של גאוטמה סידהרתא (להלן הבודהא [1]), שצמחה בצפון מזרח הודו במאה השישית לפני הספירה [2]. במרכזה של אותה שיטה, עומד העיקרון כי היקשרות, שנאה ובורות (שלושת הרעלים), מרחיקות את היחיד מהתפיסה האמיתית של טבע הדברים, כפי שהוא באמת; ופער זה יוצר סבל מתמשך.

יתרה מזאת, הבודהיזם ממיר את תמונת העולם הקבועה, הסובבת סביב מושג ה"אני", בתמונה דינמית, בה ה"אני" נתפש כאשליה שפירושה – כל דבר ארצי הינו ארעי פרט לתודעה שהיא טהורה. מההיבט הפילוסופי, העמדה של בודהא הינה אנטי מטפיסית מובהקת, ומשנתו מתרכזת בכללותה בדברים המתרחשים כאן ועכשיו [3].

רבי משה בן מימון (להלן הרמב"ם) נולד בקורדובה שבספרד בשנת 1135, למשפחה ידועה ומיוחסת של תלמידי חכמים ודיינים [4].

בהיותו איש הלכה ומדע גם יחד, יש שראו בו כאיש שהביא את תורת משה לגבהים חדשים, ומנגד יש שראו בו את האחראי הראשי להכנסת דפוסי חשיבה ואמונה מדעיים, בעיקר מבית מדרשם של הפילוסופים היוניים והמוסלמים, לתוך היהדות.

מחלוקת זו לגבי אישיותו ותרומתו של הרמב"ם, נמשכת מאז ימי הביניים ועד ימינו אנו, בעוצמות ויכוח משתנות. הדבר הוודאי הוא, שכול אדם, תהיה השכלתו אשר תהיה, לא יכול להישאר אדיש לפועלו, בין לטוב ובין למוטב.

[תמונת הרמב"ם משמאל: תמונה חופשית שהועלתה על ידי sason2011 לאתר flickr]

בדברים הבאים אביא את דעותיהם של בודהא והרמב"ם בדבר הצורך להתבודדות כתנאי להשגה שכלית או מוסרית

במהלך חייו של בודהא, וגם במשך כ- 20 שנה אחריו, היה הבודהיזם דת מקומית, מוגבלת לשטח הצפון מזרחי של עמק הגנגס. הקהילה הבודהיסטית (sangha), הייתה בתחילתה מורכבת מנזירים נודדים מקבצי נדבות, וכול קבוצה של נזירים, הונהגה בידי מורה רוחני מוכר (sattha).

במשך שמונה חודשים בשנה נהגו הנזירים לנדוד ממקום למקום, כשהם מפיצים את תורתם ברבים. בעונת הגשמים, בילו הנזירים במקלטי גשם שהועמדו לרשותם בידי מאמינים אמידים. במשך הזמן החלה הקהילה הבודהיסטית להיבדל מקהילת הפרושים הנודדים, שהיו חזיון נפרץ בהודו של אותם זמנים, ואז החלה לסגל לעצמה דפוסים של מסדר נזירי קבוע [5].

הקבוצות הללו, שכונו כאמור סאנגה, החלו לנסח כללים לשם הגדרת זהותה. בתחילה המדובר היה בהצהרת אמונים אחת, אך במשך הזמן הכללים הלכו והצטברו, והפכו למצבור שלם של כללי משמעת שלבסוף הועלו על הכתב. החברות במסדר הבודהיסטי, לא הייתה מוגבלת לבני מעמדות מסוימים, והייתה פתוחה עקרונית לכול אחד.

בניגוד לנצרות, הנזיר הבודהיסטי לא נדרש לשבועת אמונים לכול חייו. ההתחייבות לקיים את כללי המסדר הנזירי התחדשה ברווחי זמן שונים [6]. היחסים בתוך הקהילה היו בעיקרם שוויוניים, ובכול מנזר פעלו כללי משמעת מקומיים. החלטות חשובות נתקבלו בידי ועדה של נזירים ותיקים. כללי משמעת הכילו כ- 250 פריטים, ועל הנזיר היה לשמור את כולם.

[בתמונה: על התבודדות ונזירות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי sasint לאתר Pixabay]

למרות שהבודהיזם היה סוג של "דת העם" מצד אחד, ו"דת" מנזרית מצדה השני, הרי המאמינים בה לא השכילו לפתח מוסדות חילוניים שדרשו נאמנות, שימור או הגנה מפני "פלישתם של מנהגים אחרים"[7]. יתרה מזאת. הקהילה הבודהיסטית החילונית, הייתה בעצם מושג מופשט, כאמור ללא ביטוי מוסדי כל שהוא.

ברם, בודהיסט אמיתי נחשב אז כעתה, כמי שלוקח מקלט בשלושת היקרים מכול והם: בודהא, הדהרמה (התורה הבודהיסטית), ובסאנגה (הקהילה הרוחנית) [8].

משמעות הדברים היא, שהבודהיסט ה"חילוני" אשר אינו לוקח חלק בחיי הפרישות הנזיריים, יש עליו חובה לכבד לאותם אלה שקיבלו על עצמם את עול הנזירות, העוסקים תדיר בתרגול התורה הבודהיסטית ובלימודה, השומרים כהלכה על הכללי המנזר והמצטיינים ברמתם המוסרית והאתית.

תפקידם של הנזירים הללו היה להורות את התורה הבודהיסטית לכלל הציבור, המצוי מחוץ לכותלי המנזר כפי שעולה הדברים הבאים: "...לכו כעת נזירים, לטובת הרבים, למען האושר של האנושות מתוך חמלה על העולם, הטיפו את התורה... ישנם בני אדם שעיניהם כמעט שלא מכוסות באבק, אך אם לא מטיפים להם את התורה, הם לא יכולים להיגאל. הראו להם את החיים הקדושים, הם יבינו את התורה ויקבלו אותה..." [9].

הנה כי כן, מושג הקהילה בודהיזם משמעו קהילה רוחנית נזירית, שתפקידה בין השאר, ללמד את ההדיוטות את התורה הבודהיסטית וכלליה. מנגד, על הקהילה החילונית לכבד את "מחזיקי הדת", ולשמוע בקולם.

הרמב"ם מקבל את הנחת היסוד המשותפת לאפלטון ואריסטו, כי האדם הינו ייצור מדיני בטבעו, במובן זה שאין הוא מסוגל להתקיים כפרט בודד מחוץ לחברה האנושית, וזאת מהיבט פונקציונאלי- הצורך בחברה האנושית כלל, וההשגה של האידיאל השכלי/רוחני בתוך חברה שכזאת [10]. גישה חברתית-פונקציונאלית זו, מוצאת את ביטויה בפיסקה הבאה: "... והוא בעבור שמזונותיו אשר בהם עמידתו צריכים אל מלאכה והנהגה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והסתכלות בכלים רבים ובאנשים רבים יתייחד כול אחד בעסק אחר..." [11].

ככלל, שיתוף הפעולה החברתי לא יכול להיות מושג בהעדר סמכות מדינית/שלטונית. סמכות זו דרושה, היות ובלעדיה תתיכן אפשרות שהחברה תישלט בידי רובד מצומצם וחזק ומקורב לגורמי השלטון, עובדה העלולה שהכוח הפוליטי ביד אנשים אלה, ינוצל לרעה כלפי הגורמים החלשים בחברה [12], כפי שעולה מהדברים הבאים: "...כמו שישאלך שואל היש לארץ הזאת מלך, תאמר לו כן יש לה בלי ספק. ומה המופת על זה? תאמר לו היות זה השולחני כאשר תראה איש חלוש צעיר הגוף לפניו המון רב של זהובים, וזה האיש האחר עצום הגוף, החזק, העני עומד לפניו ישאל ממנו שיעשה לו צדקה... ולולא פחד המלך היה מתחיל בהריגתו או בדחותו ולקחת מה שבידיו מהמון..." [13], לשון אחר- כדי למנוע אנרכיה חברתית, דרושה סמכות שתפקח ותרתיע גורמים שליליים בקהילה.

[בתמונה: על התבודדות ונזירות – בודהא מול הרמב"ם... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

שלטון נאור, בהנהיגו על הציבור את תורת משה, דין שישתית את רצונו לטובת הכלל. סדר חברתי תקין זה, יביא את הנבחרים, בעלי השלמות השכלית, לנסות ולהגשים את האידיאל הטמון בתורה זו. שאר האוכלוסייה שאינה בעלת פוטנציאל להשגה שכלית, בזמן שהסמכות השלטונית אפקטיבית, תהנה מחיים חברתיים מוגנים ובטוחים מפני עוולות ושרירות לב.

כאמור, בבודהיזם הקהילה הרוחנית מורכבת משכבה מצומצמת של נזירים, בעוד ששאר הקהילה מוגדר כ"חילוני", ואינו משתייך למעמד זה. על חלק זה של האוכלוסייה לכבד את הנזירים, אך הוא עצמו אינו נוטל חלק בחיי המסדר הנזירי. לשון אחר- על הנזירים לדאוג לכלל הציבור, אולם בעצם יש הבדל מהותי בין שתי מעמדות אלה, ויחסי הגומלין שלהן נפגשות בנקודות ספורות.

לעומת זאת, הרמב"ם, המקבל את הטיעון שהאדם מדיני בטבעו, מטעים כי הוא זקוק לחברה האנושית, על כול מרכיביה. ראש הקהילה מחובתו להנהיג את חוקי תורת משה, המותאמים לטבע האנושי והמאפשרים ליחידי סגולה לממש את הוצאת שכלם מהכוח אל הפועל. אין הרמב"ם דוגל באידיאל נזירי, ואין הוא רואה בנזירות את התכלית האחרונה של האדם. לדעתו התכלית פירושה- הדבקות באל, וביטוייה המוחשי- התעסקות במושכלות. מכיוון שאישים שכאלה הם מתי מספר, על הקהילה לתמוך בהם בכול דרך אפשרית.

האידיאל הרוחני של הרמב"ם שונה במקצת מהאידיאל הבודהיסטי, אולם בשניהם קיים הרצון לחברה מתוקנת שבכיריה יזכו להשגה רוחנית עליונה, זה בדרך הנזירית, וזה תוך התעמקות במושכלות תוך תמיכה מהחברה הסובבת אותו. ברם, למרות שהרמב"ם מרבה לדבר על האדם כייצור חברתי, הרי שאותם המעטים שזכו להכרה שכלית השיגו זאת: "לרוב ביחידות ובהתבודדות. לכן מרבה כל אדם מעולה להתבודד ולא נועד עם אף אחד, אלא לצורך" [14], רוצה לומר אנשי המעלה בתוך עמם הם יושבים אבל ישיבה זו על פי רוב נעשית תוך בידול מובהק מההמון, שרק מפריע להשיג את ההשגה השכלית העליונה, ויש להשתמש בשירותיו רק בעטיים של צרכי האדם השוטפים.

[לקובץ המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על בודהיזם, יהדות ומה שביניהם, לחצו כאן]

הערות

[1] הנאור, המואר, יודע כל

[2] הספרות אודות הבודהיזם בעברית התרחבה מאוד בשנים האחרונות.

• קאריתרס, מ.  בודהא ,ת"א, דביר ,1989.
• ארן, ל. בודהיזם, ת"א, דביר,1993.
• בידרמן, ש.  ראשית הבודהיזם אוניברסיטה משודרת, ת"א, משרד הביטחון –ההוצאה לאור,1995.
• רינפוצה, ס.  ספר המתים והחיים הטיבטי, הוצאת גל, 1996
• רוול ז.פ., ריקאר מ. - הנזיר והפילוסוף חרגול הוצאה לאור,1998
• בידרמן, ש. מסעות פילוסופיים, הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א,2003
• ראהולה, ו. מה שלימד הבודהא, הוצאת כתר, ירושלים,2004.
• טל, א.י. בודהיזם-מבוא קצר, מפה הוצאה לאור, אוניברסיטת ת"א הוצאה לאור,2006.
• קוון, ד. בודהיזם – מבוא קצר מאוד, ידיעות אחרונות- ספרי חמד, ת"א, 2005.
• A.L Basham.  The wonder that was India    London, Fontana books,1971
• H.C. Warren, Buddhism in Translations, Delhi, Motil  Banarsidass Publishers,1986
• H.W. Schumann, The Historical Buddha, London, Arkana,1989
• P.Harvy, An Introduction to Buddhism, Cambridge University Press,1990
• D.Keown, Buddhism A very Short Introduction, Oxford University Press,1996
• P.Rinpoche, Words of My Perfect Teacher, Altamira Press, New Delhi,1998

[3] לאחר מותו של בודהא, החלו להיכתב פרשנויות בודהיסטיות שונות שהיריעה כאן קצרה מלהכיל אותם.

[4] החומר הביבליוגרפי אודות הרמב"ם הוא עצום ורב. בחרתי להציג מבחר מהמחקרים הכלליים יותר, שבסופם יש הפנייה לספרות ולמאמרים רבים נוספים, ראה:

• גוטמן י.,הפילוסופיה של היהדות, מוסד ביאליק,1983, עמודים-142-191(=להלן גוטמן)
•   סיראט,ק. הגות פילוסופית בימי הביניים, כתר,1975, עמודים-213-299(=להלן סיראט)
•    שבייד, א.\הפילוסופים הגדולים שלנו, ידיעות אחרונות, 1999, עמודים-161-339(=להלן שבייד)
•  אורבך. ש, ב, עמודי המחשבה הישראלית, חלק ב', תשט"ו, עמודים- 11- 182.
• ברמן, א, ז, אבן באג'ה והרמב"ם, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1959
• הרטמן, ד, הרמב"ם- הלכה ופילוסופיה, ת"א ,תש"ם
• הראל, א. שלוש נגיעות פילוסופיות, הוצאת ספרי צמרת, אזור, 2012.
• הראל, א. מבוא לזיהויו של רבי משה נגה, מחבר ספר אהבה בתענוגים, מנדלי, ת"א, 2012.
• וולפסון. צ, המחשבה היהודית בימי הביניים, ירושלים, תשל"ח
• טברסקי. י, מבוא למשנה תורה לרמב"ם, ירושלים, תשנ"א.
• לוינגר. י, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים, תש"ן.
• נוריאל. א, גלוי וסמוי בפילוסופיה היהודית בימי הביניים, ירושלים, תש"ס.
• פונקשטיין.ע, היסטוריה ומשיחיות אצל הרמב"ם, ת"א, תשמ"ג
• פינס. ש, בין מחשבת ישראל למחשבת העמים, המקורות הפילוסופיים של מורה נבוכים,ירושלים, תשל"ז.
• רביצקי. א, עיונים מיימוניים, הוצאת שוקן, ירושלים ות"א,2006.

[5] ארן, ל. בודהיזם, דביר, 1993, עמוד 95.

[6] שם, עמוד 96.

[7] שם, עמוד 104.

[8] הדאלאי למה ה-14, הדרך אל האושר, מודן, 2000, עמוד 74.

[9] הבשורה על פי בודהא, אסטרולוג, 1998, עמוד 56.

[10] שבייד, א. הפילוסופים הגדולים שלנו, ידיעות אחרונות, 1999, עמוד 187.

[11] רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק א', פרק ע"ב.

[12] גולדמן, א. מחקרים ועיונים, מאגנס, תשנ"ז, עמוד 132.

[13] רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק א', פרק מ"ו.

[14] שם, חלק ג', פרק נ"א, מהדורת שוורץ.