[בתמונה: מסמכי הפנטגון...]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט... [לאתר של עמר דנק, לחצו כאן] הרעיון למאמר זה בא מהספר How Democracies Die / Levitsky & Ziblatt.

*  *  *

באתר זה מתפרסמות כתבות רבות, שמבקרות את קברניטי הביטחון על החידלון וההזנחה בתחום הביטחון במהלך העשור האחרון, שהביאו לאבדן היתרון האסטרטגי של ישראל וחשיפתה לסכנות חסרות תקדים. קולות לעג רבים נשמעו על הביטוי "החלדת הרקטות" שההוגה שלו היה שר בטחון בממשלת נתניהו במשך מספר שנים, משה בוגי יעלון.

הביקורת הזו עשתה את דרכה גם לתקשורת הממוסדת. כך למשל, כינה יוסי יהושע בידיעות אחרונות את 'השנים האבודות' הללו כ"פספוס העשור"... הרעיון שמאחורי הדברים הוא, שישראל נכשלה במניעת חגורת הטילים שבה הוקפה.

[למאמר המלא של יוסי יהושע בידיעות אחרונות, לחצו כאן]

אני מתנגד לשיח בסגנון הזה, וחושב שהוא מעיד על היעדר חשיבה אסטרטגית!

זה ניתוח לפי עקרון חוק היד העומדת שבבסיסו עומדת ההנחה, שניתן לעצור את הזמן מלכת אצל הצד השני.

[למאמרו של עמר דנק: 'חוק היד העומדת ותופעת המסגור', לחצו כאן]

מירוצי חימוש לא מנעו מלחמה

לאורך ההיסטוריה של האומות היו מרוצי חימוש. מעולם לא הצליחו למנוע אותם ללא מלחמה; וגם כאשר פרצה מלחמה, בסיומה התחולל מרוץ חימוש מואץ, ולא ההיפך:

סיבה מרכזית לכך שישראל יצאה למלחמת סיני היא עסקת הנשק הצ'כית. מקרה בוחן קלאסי לענייננו. בתרשימים למטה מצויה השוואה בין מרוץ החימוש שהיה לפני מלחמת סיני, לזה שהיה אחריו: מצרים וישראל המשיכו במירוץ החימוש, כאשר ישראל סגרה פערים על המצרים (כזכור דוד בן גוריון העדיף בקום המדינה להשקיע בקליטת עליה על-פני צה"ל). יתר מדינות ערב סבלו מחוסר יציבות שלטונית, מה שהותיר אותן מאחור במירוץ החימוש.

המשמעות היא, כמובן, שמלחמת סיני לא צמצמה את מרוץ החימוש ואת יכולות שני הצדדים, אלא ההיפך. זה נכון שהיא הביאה לשקט והפסקת טרור (בעיקר מעזה); אבל כאשר מדברים על מלחמת מנע מול חיזבאללה, ישראל לא סובלת מטרור מלבנון.

מקרה הבוחן השני הוא מלחמת ההתשה

ישראל ספגה פגיעות לאורך התעלה ותקפה תקיפות נגד, שהסלימו בהדרגה כדי להביא את נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר להפסיק. זה הביא לתגובת נגד ולמשלוחי נשק רוסים כולל סוללות טילי קרקע אוויר, יועצים ולבסוף גם מטוסי קרב שהוטסו ע"י טייסים רוסים.

ישראל בתגובה תקפה בחמת זעם את סוללות הטילים, לפני שהפכו מבצעיות; אבל בהדרגה, נבנה מערך סוללות שהקשה על ישראל לתקוף בעומק מצרים. בסופו של יום, חשש מעימות עם רוסיה, פערים מבצעיים, לחצים של ארה"ב ועוד, ישראל לא הצליחה למנוע היווצרות מערך מסביב לקהיר ואלכסנדריה. תקיפות העומק פסקו לחלוטין באביב 1970.

[בתמונה משמאל: גמאל עבד אל נאצר... התמונה היא נחלת הכלל]

לאחר מכן, זאת הייתה מלחמה למנוע את הגעת הסוללות לתעלה. ישראל תקפה את הקמת הסוללות והרוסים עם המצרים בנו מחדש. אבל הלחצים של ארה"ב גברו כיוון ששתי המעצמות לא רצו עימות ישיר ביניהן. ישראל נאותה להפסקת אש, והמצרים קידמו את הטילים לתעלה זמן קצר אחרי שנחתמה.

ראיתי הרבה פעמים טענה, שהלקח מהפסקת האש הוא, שלא נכון היה לחתום עליה; כי היה ברור שהיא לא תכובד. אני טוען שלישראל לא הייתה שום אפשרות להצליח לשמור על זכותה לתקוף בעומק מצרים. דינמיקת ההסלמה שישראל יזמה, הייתה תחומה בזמן.

לא ניתן לסתור את הטענה שאם ישראל הייתה נחושה יותר, היא הייתה מצליחה למנוע את התבססות מערך הטק"א בסוריה, כמו בקו התעלה, אבל גם לא ניתן להסביר כיצד זה היה אפשרי. דיונים שמבוססים על "אם לסבתא היו גלגלים" אינם מאפשרים ניתוח ריאלי של המציאות, ולכן אני בוחר להימנע מהם.

בתוצאה הסופית, איתה לא ניתן להתווכח, ישראל לא הצליחה למנוע את התעצמות מצרים בסוללות טילים ובאמל"ח רוסי, למרות שהסלימה את המלחמה לכדי עימות ישיר עם הרוסים. בפועל, ישראל הייתה צריכה לבנות מענה לאיום המבצעי שנוצר במצרים, לקראת מלחמה עתידית. הזמן שנותר עד המלחמה לא הספיק לזה מחד גיסא, והתכניות של ישראל לא התמודדו עם ההנחה שזה המצב.

[לאסופת המאמרים על מלחמת ההתשה, לחצו כאן]

אלו כמובן דוגמאות עתיקות. אבל, ומה בדבר התעצמות חיזבאללה וחמאס ברקטות, כיצד זה קרה?

בראייתי התשובה, כי זה טבע החיים. מרוץ חימוש הוא טבעי בין יריבים.

אבל בכל זאת, בואו נבחן את המציאות. רקטות שאינן גראד (מתוצרת רוסית או צפון קוריאנית) - שנורו על ישראל ע"י אש"ף - התפתחו רק במחצית השנייה של שנות ה-90, ועם הבשלת הטכנולוגיה באיראן, הועברו לחיזבאללה רקטות אי שם בסביבות שנת 2000. בין זה לבין יציאת ישראל מרצועת הביטחון אין דבר וחצי דבר. הנוכחות של ישראל ברצועה (שהייתה 7-4 ק"מ למעט במזרח), לא מנעה אפילו הגעת קטיושות רגילות; כך שאין סיבה לחשוב שניתן היה למנוע את הגעת הרקטות הללו.

[בתמונה: בית במעלות-תרשיחא שנפגע מקטיושה במלחמת לבנון השנייה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי מרב מרודי (merdi) קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

ייצור רקטות המשיך למדינות נוספות בזירה, ובמלחמת לבנון, הרקטות לטווח 90-50 ק"מ שחיזבאללה ירה, היו בעיקר מתוצרת סורית. אני מתקשה להבין כיצד אנשים יכולים לטעון, שניתן היה למנוע את ההצטיידות הזאת. ישראל לא יכלה למנוע את התחמשות חיזבאללה בלי לכבוש את לבנון כולה. אני לא מכיר סיפור אחר שאינו דמגוגיה.

הלקח הוא שישראל הייתה צריכה להיערך למציאות של ירי רחב היקף על העורף. אגב, לאיום הרקטות לטווח בינוני צה"ל התכונן. חיל האוויר הצליח לפגוע במשגרי רקטות רבים ולצמצם לאורך המלחמה את היקף הירי. לעומת זאת, בירי הקטיושות, צה"ל זלזל לכל אורך הדרך; וזה התפוצץ בפנים, בדומה לאיום נ"ט שלא נלקח בחשבון לפני מלחמת יום הכיפורים; ואיום המנהרות שלא הוערך כיאות לפני 'צוק איתן'.

לפני שאדון בטענה שהיה צריך למנוע מחיזבאללה להתחמש, נעבור דרומה לחמאס. הרקטה הראשונה שוגרה על שדרות באפריל 2001. הטכנולוגיה הגיעה גם לרצועת עזה, לא ניתן היה למנוע את זה. הירי התגבר גם לפני ההתנתקות; ועם הזמן, גם הטווחים גדלו, והיכולות השתפרו, כדרך הטבע וההתפתחות של ידע טכנולוגי, לאורך ההיסטוריה. הטענה שבלי ההתנתקות, חמאס לא היה מפתח את יכולות הירי שלו, צריכה להתמודד עם היווצרותו לפני 2005. עוד לא שמעתי הסבר סביר אחד, שלא מדלג על הבעיה הלוגית הזאת.

מה שהביא לקפיצת המדרגה של היכולות מעזה היה… עליית חמאס לשלטון. זה הביא להיווצרות שלטון מדינתי שעושה מאמצי התחמשות מסודרים ויש לו ידע טכנולוגי.

[מה שהביא לקפיצת המדרגה של היכולות מעזה היה… עליית חמאס לשלטון. בתמונה: מנהיג החמאס הנוכחי, יחיא סינואר. התמונה מתוך העיתונות הערבית]

נחזור לחיזבאללה – לפי הדיווחים יש ברשותו 150,000 רקטות. כדי למנוע הגעת משלוחי נשק בהיקף כזה, ישראל הייתה צריכה לתקוף אלפי פעמים מאז סיום מלחמת לבנון השנייה משלוחי נשק. ישראל תקפה עשרות פעמים במסגרת המערכה שבין המלחמות (מב"מ) (אמירות ישירות של בכירים ישראלים). ולמרות כל התקיפות האלו - שככל הנראה הקשו על חיזבאללה בפרויקט הדיוק - חיזבאללה התעצם. מכאן, שכדי למנוע משמעותית את התעצמותו, היה צריך עשרות אלפי תקיפות.

השורה התחתונה היא שאסור לשחק את 'משחק הכאילו' הזה. לא ניתן למנוע התחמשות של אויבים, אפשר להגביל ולדחות במידה מסוימת, אבל אסור לחשוב שניתן למנוע.

ישראל צריכה להיערך לכך שבמלחמה עתידית עם חיזבאללה יהיו ברשותו רקטות מדויקות. התקיפה האיראנית של אתרי הנפט בסעודיה מוכיחה, שצריך להיערך גם לאיום של טילי שיוט. בעוד עשור בלבנון ובסוריה (וגם בעזה) יהיו האיומים האלו בשפע. נקווה שסיכום העשור לא יהיה, שהיינו צריכים למנוע את זה, אלא שנערכנו נכון.

[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), (כמעט) הכל על מלחמת ההתשה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 28/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.