[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק]
המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...
* * *
שוב התלקחות בעוטף עזה ושוב מדברים על הכרעת חמאס בעימות הבא; ומתחייב מכך, ניתוח קצר על המשמעויות הנובעות מכך:
את המילה הכרעה ניתן לפרש בשתי דרכים:
- הסרת האיום הצבאי (השמדת יכולת האיום של חמאס על העורף הישראלי ופגיעה בהיקף רחב בהרבה בכוח הצבאי שלו) והפסקת הלחימה; בדומה לפעמים האחרונות, מתוך תקווה שזה יאריך את משך הבניה מחדש של חמאס את כוחות הצבאי.
- הפלת משטר חמאס והחלפתו בשלטון אחר – הניתוח להלן יעסוק בחלופה זו בלבד.
[להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]
מספר הנחות:
1. המטרה של ההצהרות הללו "אותנטית". קרי, הכוונה להנחות את צה"ל "להכריע את חמאס" במקרה של עימות. זאת, ללא קשר לכך שהצהרות אלו משרתות את הרתעת חמאס. 2. חמאס היא תנועה אידאולוגית דתית, ולא ניתן למנוע תמיכה עממית רחבה בה. לכן, מי שרוצה להחליף את שלטון חמאס, צריך ליצור שלטון חלופי; שידכא בכוח את התמיכה בחמאס. 3. כדי לשלוט ברצועה צריך כוח של לפחות מספר אלפי שוטרים. המספר גדל, ככל שגדל חלקה של האוכלוסייה שעוין את המשטר.
שלטון חמאס ברצועה מתבסס על כוח של אלפי שוטרים, שמעבר לתמיכה האידאולוגית, זקוק למשטר הנוכחי כדי להמשיך להיות קרוב למנעמי השלטון, כולל התמורה הכלכלית הנובעת מכך. כל מי שירצה לשלוט ברצועה, יהיה צריך לפגוע בכוח הזה, כולל לפגוע בכיסי התנגדות. לאחר מלחמת ששת הימים לקח לצה"ל תקופה ממושכת (כולל גרוש אוכלוסיה לסיני), עד שהצליח למגר את ההתנגדות ברצועה.
[לאסופת המאמרים על מלחמת ששת הימים באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
ננסה לנתח מהן האפשרויות לשלטון ברצועת עזה: הרשות הפלסטינית (אש"ף); צה"ל; מצרים; כוח בינ"ל; חמאס; ארגון אסלאמי כזה או אחר (ג'יהאד, דאעש, סלפים וכו'):
מצרים – סביר להניח שכל עוד א-סיסי בשלטון, לא ניתן יהיה לגרום למצרים לשלוט ברצועה (וספק אם אחרי). גם בסיני הוא מתקשה לשלוט, ולא נראה סביר שהוא ישוש לשלוט על 2 מיליון פלסטינים נוספים.
הרשות הפלסטינית – כדי לחזור לשלוט ברצועה, היא זקוקה לכמה אלפי חיילים, שישתלטו בכוח על הרצועה מחדש, כוח שאין ברשותה כעת. כדי להכין אפשרות כזאת, צריך להגדיל את כוח המשטרה הפלסטינית. האתגר הגדול יהיה, כיצד ניתן לתאם פעולה שכזאת מול הרשות ולהוציא זאת אל הפועל. זאת, מעבר להשלכות הנובעות מכך על פתרון 2 המדינות.
כוח בינ"ל – קשה להאמין שניתן לגייס את אומות העולם לשלוח כוח שלטוני לרצועה (בשונה מכוחות שמירת השלום, שסובבים את גבולות ישראל), שיהיה מוכן להפעיל כוח (ולהיהרג) על מנת לבנות מוסדות שלטוניים חדשים. גם אם מתעלמים מכך, יעד כזה של ישראל, פירושו בינאום הסכסוך, סוגיה שסותרת את האינטרס הישראלי.
צה"ל – כיבוש הרצועה, השלטת ממשל צבאי מחדש וחיסול מרכיבי הכוח של חמאס אפשריים, אך יארכו תקופה ממושכת. ההיסטוריה מלמדת שלרוב, זה לקח זמן רב בהרבה מכפי שהוערך מלכתחילה.
חמאס – במקרה של סיום מלחמה, ללא הישארות שלטון אקטיבי שידכא את כוחו של חמאס, סביר להניח שהגורם המאורגן היחיד שביכולתו להשתלט מחדש על הרצועה, זאת רק תנועת החמאס.
ארגון אסלאמי – יכול להשתלט על הרצועה במידה וייווצר כאוס, שמתוכו יצמח הגורם המאורגן ביותר שיצליח לדכא את הארגונים האחרים, כולל התמיכה הכלכלית הדרושה כדי להבטיח את היכולת של המשטר להתקיים.
אמנם קשה לנבא התפתחותם של תהליכים חברתיים וסביר שהמציאות תראה אחרת; אך כיוון שכל החלופות הללו רעות, ישראל בחרה בחלופה הרעה של המשך שלטון חמאס. בניגוד להצהרות של ישראל, על שאיפתה להחלשת שלטון חמאס; 'צוק איתן' והמבצעים שקדמו לו, דווקא חיזקו את חמאס. עיקר הפגיעה הייתה באוכלוסיה האזרחית, וכשזו חלשה וענייה, קל יותר למשטר מדכא לשמור על השלטון. האיום האמתי הוא יכולתו של חמאס לשלם משכורות, מה שהביא לפרוץ 'צוק איתן'.
מבצע שתכליתו החלפת שלטון חמאס מחייב תכנית צבאית שונה לחלוטין, שמרכיב חשוב בה הוא, הימנעות מירבית מפגיעה בתשתית אזרחית (בשונה מהתכנית הצבאית ב-3 המבצעים האחרונים), כי שלטון חדש יאלץ להתמודד עם ההרס, בשונה מחמאס.
עכשיו נשאר לבחור מה החלופה האמיתית שאנחנו רוצים, במקום למכור לנו ססמאות.