ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
בעקבות רציחתו של דביר שורק ז"ל, חזינו שוב בשיטפון של מלל ודברת חסרת מעצורים.
כך, לצורך הרייטינג, כול פרשן או דווחן מהשטח חייב לספר בדיוק כיצד כוחות הביטחון מתמודדים עם המצב; ובכך מעבירים מידע מודיעיני בזמן אמת לרוצחים ולשולחיהם, היכן מחפשים, מתי, אלו כוחות בשטח, באילו אמצעים נוקטים וכו'.
כך למשל, כאשר פורסם שצהל בודק את סרטי המצלמות - קיבלו כול תושבי האזור הנחייה מידית להשמיד את כול סרטי הצילום. לאחר מכן פורסם, כיצד תפסו את רוצחי שלושת הנערים, בצרוף תרשים מקום המסתור שנמסר ע"י בעל הנגרייה בו הסתתרו. מן הסתם, הנגר ומשפחתו כבר לא יזדקקו לפנסיה; וסביר להניח, שה "נגר" הבא יעדיף להיכלא קודם שיסגיר את הרוצחים - אם חפץ חיים הוא.
ובסוף, כתבה מפורטת על יחידה המקיימת מארבים עם רחפנים, בפירוט שיטות ההפעלה והמקומות המדויקים בהם מתבצעת הפעילות. לשכת מוחמד סנוואר מוסרת תודה למדווחים על מסירותם; ומבקשת, אם אפשר, להוסיף תצלומים קצת יותר חדים בבקשה..
הפירסומים הללו אינם תופעה חדשה. אנו זוכרים עדיין כיצד לפני כ- 20 שנה, פירסם (להפתעתי) אהוד ברק את יחידות המסתרעבים, שעד אז פעלו באופן מוסתר יחסית מעיני הציבור משני צידי הגבול..
מאחר ולא כולם מטומטמים, ניתן לשער שעמדה מטרה מסוימת לעיני המפרסם; וזו יכולה להיות משני טעמים:
- האחת - לצרכי הציבור הבוחרים פנימה, להראות שאנחנו "עושים משהו" מתוחכם להציל את המצב, תחת ההנחה, אולי, שהאויב כבר יודע את כול הפרטים ולכן אין טעם להסתיר, דווקא מפני הציבור הישראלי.
- והאפשרות השנייה, שהאויב עדיין אינו מודע לטכניקת הפעולה הצהלית החדשה, והפירסום יכניס את האויב לחרדה קיומית ואי-וודאות, היכולים לשבש את מהלכיו.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי suju לאתר Pixabay]
זאת ההנחה (אולי, או התקווה) שפירסום כזה יפעל בדומה להצבת מצלמות מהירות בכבישים, ושוטרים מקרטון בשולי הדרך, שיגרמו לנהגים להוריד מהירות.. אלה שמלבד תשלומי קנסות במספרים גדולים - לא ניכר שמהירות הנסיעה פוחתת. במיוחד כשכבר יודעים בדיוק היכן מוצבת מצלמה.
הדוגמאות שהבאתי כאן מתוך התקשורת של היום בלבד - הם רק קצה קצהו של מצעד האיוולת בכסות של "חופש המידע וזכות הציבור לדעת", שמאחוריהם עומדים פוליטיקאים ואנשי ממשל חסרי אחריות; והתקשורת תאבת רייטינג; וכאשר כול מנגנוני הצנזורה סורסו זה מכבר כמשהו ארכאי מהמאה שעברה.
עדיין באופן אישי, אני מעדיף את העמימות. מוותר ברצון על היותי מעודכן על הרגע היכן נופל כול פגז, ובאיזו שעה בדיוק יוצא המארב למשימתו. העמימות נכונה לרוב מצבי עימות, ובמיוחד במשחק החתול והעכבר שהטרור משטה בנו מדי יום.
גרוע יותר: הוא פירסום תחקירי פעילויות מוצלחות; בהם מפורטים בפרהסיה להתגאות בהם. כול השגיאות שביצע האויב שבעתיים נתפס. סביר שלא יחזור על טעויותיו בפעם הבאה.., והוא מודה מראש על כל שירות "הפקת לקחים" חינמי זה שאנו באיוולתנו מספקים לו, ומשלמים על כך בדם.
גדעון יקר. צודק מאוד בניתוח הדברים. עצוב וחבל שהיגענו למצב בו אנחנו מאבדים עצמנו לדעת. כול כתב נהפך לפרשן ומומחה. לצערי אין הנהגה מובילה, אחראית המקרינה יושרה ודוגמה אישית.