תקציר: בחודש אוקטובר 1943, הובאו לגטו טרזין 466 מיהודי דנמרק, שלא הצליחו להימלט לשוודיה. בעקבות הפניות החוזרות ונשנות מטעם אנשי הצלב האדום הדני, שביקשו לעמוד על תנאי המחיה של יהודי דנמרק שגורשו לטרזין, נתן היינריך הימלר במאי 1944, את האישור המיוחל לביקור ועדה של הצלב האדום הבין לאומי בטרזין…

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

עודכן ב- 14 באפריל 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר רביעי מתוך חמישה על גטו טרזין. למאמרים האחרים, לחצו כאן:

• אבי הראל: וחי אחיך עמך – לדמותו של פרדי הירש;
• אבי הראל: תולדות מעונות הילדים בגטו טרזין;
• אבי הראל: ילדים יוצרים בגטו טרזין;
• אבי הראל: פרשת ילדי ביאליסטוק בגטו טרזין.

*  *  *

גטו טרזין שהוקם בצ'כוסלובקיה, היה שונה במובנים רבים מגיטאות  אחרים. על הרקע של הקמת עיר המבצר טרזין ועל השוני של גטו זה עסקנו במקום אחר (לחצו), אולם פטור בלא כלום אי אפשר. הייחודיות של גטו טרזין הייתה בין השאר במישורים אלה:

• הוא היה הגטו היחיד במרכז אירופה;
• הוא הוקם בעיר שלא הייתה בה קהילה יהודית (למעט כמה משפחות יהודיות);
• הוקצה לו יישוב שלם (אם כי לא גדול) – עיר מבצר קטנה שבימים כתיקונם התגוררו בה 7,000 בני אדם.

הייתה בו הפרדה בין מגורי גברים למגורי נשים, היו מעונות ילדים מיוחדים מגיל הינקות עד גיל 13, הייתה בו הספקת מזון סדירה לכלל התושבים (ולא מספיקה), וניהלה אותו מנהלה מרכזית, בשליטת מפקדת האס אס[2].

[ראו בהקשר זה את מאמריו של אבי הראל: 'תולדות מעונות הילדים בגטו טרזין'; ו'וחי אחיך עמך – לדמותו של פרדי הירש]

בתאריך 27 בספטמבר 1941 מונה ריינהרד היידריך (Reinhard Heydrich; ראו תמונה משמאל) לראש הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה (השטח הכבוש של צ'כוסלובקיה בידי הגרמנים).

[תמונתו של היידריך משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ruffneck88 קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

היידריך העדיף לרכז את יהודי מרכז ומזרח אירופה, בטרזין. בדיון שהתקיים ב-17 באוקטובר 1941 קבע היידריך כי לאחר שכל יחידות הצבא והאזרחים יפונו מטרזין, ניתן יהיה לאכלס בה בקלות בין 50,000 ל-60,000 יהודים.

בתאריך 24 בנובמבר וב-4 בדצמבר 1941 נשלחו מפראג לטרזין  שתי יחידות בינוי של מהנדסים, טכנאים, בעלי מלאכה ופועלים, כדי להכשיר את העיר לבואם של יהודי אירופה. אך כבר בתאריך -30 בנובמבר, עוד לפני שהגיעה העיירה יחידת הבינוי השנייה, החלו להגיע אליה משלוחים של 1,000 איש כל אחד.

למרות התכנון הראשוני, המקום לא היה ערוך כלל למגורים של רבבות היהודים אשר החלו להגיע עדיו. לאחר צו של היידריך, פונו אחרוני התושבים הצ'כים מטרזין בחודש יוני 1942, וכך הפכה העיר טרזין כולה לגטו יהודי גדול.

שני מאורעות בראשית שנת 1942, שמו קץ לאשליה של היהודים כי טרזין תשמש כעיר מקלט, שבה יהיו מוגנים עד סיום המלחמה:

1. שני אנשים הוצאו להורג בתלייה משום שהפרו את איסורי הס"ס לקיים מגע עם האוכלוסייה הצ'כית, שעוד חיה בטרזין; ולהתכתב עם קרובים מחוץ לגטו;
2. שני משלוחים ראשונים יצאו מטרזין  מזרחה, לריגה. במשלוחים הבאים שוב לא נמסר היעד. רק אחרי הטרנספורט של ספטמבר 1943, נודע לאסירי גטו טרזין באמצעות גלויות הדואר שקיבלו, כי יעד הגירוש היה אושוויץ.

תפקיד נוסף שהועידו הגרמנים לגטו טרזין, היה לשמש כעיר יהודית לדוגמה, כדי להָזים את הידיעות המוסמכות הראשונות על השמדה המונית של יהודים באירופה הכבושה שפורסמו בתקשורת העולמית בדצמבר 1942.

בחודש אוקטובר 1943, הובאו לגטו טרזין 466 מיהודי דנמרק, שלא הצליחו להימלט לשוודיה; והצלב האדום הדני פנה באמצעות הצלב האדום הבין-לאומי בז'נבה בבקשה לבקרם. בעקבות הפניות החוזרות ונשנות מטעם אנשי הצלב האדום הדני, שביקשו לעמוד על תנאי המחיה של יהודי דנמרק שגורשו לטרזין, נתן היינריך הימלר (ראו תמונה למטה) במאי שנת 1944 את האישור המיוחל לביקור ועדה של הצלב האדום הבין לאומי בטרזין. הביקור נקבע ל- 23 ליוני 1944, אולם הגרמנים עסקו בהכנות לביקור זה במשך זמן רב.

שבעה חודשים קודם לכן, הם שלחו לבירקנאו רבבות זקנים, חולים ויתומים להשמדה, שלא יפריעו לביקור. במקביל, הם הקימו באושוויץ, מחנה משפחות של 5000 יהודים שנשלחו מגטו טרזין, ששכן ליד מחנה הנשים היהודיות שגורשו באותה עת מהונגריה. הגרמנים לא ערכו סלקציה בבאים, והם נשארו בבגדיהם ושערם לא נגזז. מחנה המשפחות הוקם, ככול הנראה, למקרה שחברי הועדה של הצלב האדום הבין לאומי, ירצה לבקר את היוצאים מגטו טרזין מזרחה, דבר שכמובן לא קרה.

פרט לשילוחים הרבים להשמדה, והקמת מחנה המשפחות, עסקו הגרמנים בטרזין עצמה בייפוי התוואי שבה תצעד המשלחת של הצלב האדום. נבנה מעון ילדים חדיש מעץ, ובו מיטות חדשות, מקלחות צמודות ומגרש משחקים עם ברכת מים; וילה שהפכה בין לילה למעון לילדים חולים. ברחובות נתלו שלטים מצוירים; המגורים בקומות הקרקע נצבעו בלבן, לאורך המסלול; משרד מנהל הבנק רוהט באופן הולם, ואולם הקולנוע לשעבר - ששימש למגורי זקנים - הוסב זמנית לייעודו כאולם מופעים.

תוכנית הביקור עובדה על ידי הגרמנים לפרטי פרטים, שכללו גם את שטיפת המדרכות במים וסבון; עובדי אספקת המזון צוידו בכפפות לבנות, נערכו חזרות למופעי ספורט ומופעים שיוצגו בפני חברי הועדה. שלושה ימים קודם הביקור הועברו כל היהודים הדנים לחדרים קטנים, ובהם שלוש מיטות, שלחן, כיסאות, עציצים ושלט עם שמות הדיירים בדלת הכניסה. הללו הוזהרו על ידי שליחו של אייכמן לבל יהינו לספר את האמת לחברי הוועדה.

בתאריך היעד הגיעו לטרזין ד"ר פרנץ וואס, נציג משרד החוץ הדני, וד"ר יול הנינגסן, נציב משרד הבריאות הדני מטעם הצלב האדום של ארצו. בראש הועדה של הצלב האדם עמד ד"ר מ. רוסל, ועמו הגיעו נציב הצלב האדום הגרמני, ראשי הגסטאפו, נציגי משרד החוץ הגרמני ושר התעמולה הצ'כי. את האורחים קיבל זקן היהודים אפשטיין.

לאחר טקס קבלת הפנים הרצה אפשטיין במשרדו אודות גטו טרזין, שהציג תמונה ורודה על אופי המקום. רוב העובדות שעליהם דיבר היו רחוקים מהאמת. הביקור נמשך מהשעה אחת עשרה בבוקר עד שבע בערב, עם הפסקת צהרים ארוכה במהלכה הוגשה סעודה חגיגית. חברי המשלחת נתקלו ב"מקרה" בקבוצות של עובדות בחקלאות, שעל כתפיהן מגרפות, עוברות בסך בשירה. ילדי המעון שתורגלו קודם לכן, שאלו את מפקד המחנה ראם, האם שוב הם יקבלו סרדינים לאכול... האורחים צפו בהצגת האופרה לילדים ברונדיבר, והם צעדו בדיוק במסלול שנקבע להם מראש, כך שהם לא ראו את האמת לאשורה[3].

ההתרשמות הכללית בתום הביקור הייתה חיובית, וד"ר רוסל נציג הצלב הבין לאומי כתב דו"ח אוהד ומפרגן לגרמנים. נימת דבריהם של הנציגים הדנים במשלחת היה מאופק יותר, אולם גם הם כתבו כי המצב בשטח טוב יותר ממה שחשבו. הם ציינו כי הביקור הייתה תחת עינם הפקוחה של נציגי הגסטפו; אולם, מצב היהודים ממוצא דני מניח את הדעת. לגבי אוכלוסיה זו, טרזין אינו מחנה מעבר, ואיש מיהודי דנמרק לא גורש למזרח. בנוסף הם כתבו כי ההיריון מותר, אפשר להשיג אמצעי מניעה, קיצוב המזון דומה למה שנהוג בשטחי צ'כוסלובקיה הכבושה, העיר נקייה, הבתים בחלקם מסוידים, אפשר לבשל בבתים או לאכול בבתי אוכל מרכזיים. כוח הקנייה של הכתר הצ'כי של הגטו, גדול אף מזה של הכתר הצ'כי הרגיל, ויש בגטו אפשרות לקנות מוצרי אופנה יד שנייה. יש חשמל, מים והסקה וחסרים רק רדיו עיתונים ומוצרי טבק ושתייה חריפה. בנוסף יש בגטו מגרש כדורגל, בית משפט ומופעי תרבות מגוונים.

חשוב להדגיש כי הנציגים הדניים ידעו כי חלק גדול ממה שראו עיניהם הוכן לקראת בואם, אך הם הניחו - או ליתר דיוק קיוו - ששיפורים אלה יהפכו לקבע, גם לאחר ביקורם.

הסרט

לאחר הביקור המוצלח ניצלו הגרמנים את המומנטום החיובי שהוא יצר, והם החליטו להפיק סרט תעמולה שכונה באירוניה הפירר מעניק ליהודים עיר. שמו האמתי של הסרט היה פשוט טרזין[4]. הסרט עסק אודות חייהם החדשים של היהודים בחסות הרייך השלישי, ומראה את חייהם הטובים של היהודים במחנות.

הסרט עצמו צולם בטרזין בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1944. על תושבי הגטו עצמם הוטל להפיק אותו ולהשתתף בו. מאות מהם נקראו להופיע בו כניצבים, אחרים נבחרו לשחק תפקיד מוגדר. אנשי האס-אס מינו את השחקן ומפיק הסרטים הברלינאי, קורט גרון, שהיה אסיר בגטו, לראש צוות ההפקה היהודי של הסרט. צוות צלמים של חברת החדשות הצ'כית אקטואליה בא כדי לבצע את הצילומים של אחרית הסרט. הסרט עצמו הושלם בפראג בחודש מרץ 1945, אולם לקראת סוף המלחמה הוא נגנז ונעלם. מדי פעם מתגלים קטעים ממנו, אך אין בנמצא עותק שלם שלו.

עם סיום ההסרטה נשלחו רוב שחקני הסרט, ובתוכם כמעט כול אנשי ההנהגה העצמית ורוב ילדי הגטו, אל תאי הגז של אושוויץ. במקביל, היות ואנשי המשלחת של הצלב האדום לא הביעו את רצונם לבקר את היוצאים מטרזין למזרח, חיסלו הגרמנים את מחנה המשפחות באושוויץ, ורצחו תוך יום את רבבות היהודים ששהו בתוכו בהמתנה דרוכה.

אחרי המשלוחים למזרח של סתיו 1944, נותרו בגטו כ-11,000 אסירים ובהם רק כ-400 גברים כשירים לעבודה, נשים שעבדו בבית החרושת לייצור נָציץ ובחקלאות, האסירים המיוחסים, היהודים הדנים ומעט זקנים וילדים.

בתאריך 6 באפריל 1945 הגיע לביקור בטרזין פול דוננט (Paul Dunant) מהצלב האדום הבין-לאומי. שוב הוצג לפניו גטו לדוגמה מזויף, אך בממדים צנועים בהשוואה לביקור הקודם של הצלב האדום, ביוני 1944.

יחידות הצבא האדום הראשונות נכנסו לטרזין ב-8 במאי 1945, אחרי שנמלטו משם אנשי מפקדת האס. אס. בעת השחרור שהו בגטו 29,469 אסירים, ובהם נשים יהודיות שהיו נשואות לגברים ארים, שהועברו אליו בחודשים האחרונים של המלחמה; וכן שרידים של צעדות המוות שהגיעו לגטו בימי המלחמה האחרונים. בשל החשש מהתפשטות מגפת הטיפוס, הוכרז שטח הגטו  כשטח סגור. האסירים המשוחררים שבו בהדרגה לארצותיהם, והגטו חדל להתקיים רשמית, בתאריך ה-15 באוגוסט 1945.

לאחר תום המלחמה שנחשפה מכונת ההשמדה הגרמנית במלואה כנגד העם היהודי, נשאל ד"ר רוסל[5], האם הוא לא חשד שמשהו אינו כשורה, כאשר הביקור מתנהל באופן מודרך על ידי קציני הגסטפו, לא ניתן למשלחת לסור להיכן שרצו בכך, ולא הייתה דרישה לבקר את היהודים שנשלחו מזרחה. ד"ר רוסל התחמק מתשובה ישירה, אך אמר כי למרות החששות הכבדים כנגד הגרמנים שקיננו בתוכו, כל אקט שלא היה משבח את השלטון הגרמני, היה טומן בחובו סכנה גדולה יותר ליהודי הגטו.

נכון שמשלחת אחת של הצלב האדום הבין לאומי לא הייתה יכולה לשנות את פני התמונה של השמדת יהדות אירופה בשלהי שנת 1944, אולם אין לי ספק שד"ר רוסל נפל למלכודת ההטעיה הגרמנית באופן מודע.

[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

נספח – מכתב מארגון הצלב האדום הבין לאומי המאשר כי מצב יהודי גטו טרזין סביר, 1.7.1944, לחצו כאן: מכתב הצלב האדום

(מתוך - ארכיון בית לוחמי הגיטאות).

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• [לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] אבי הראל, תולדות מעונות הילדים בגטו טרזין, ייצור ידע, אפריל, 2018. רות בונדי, אדלשטיין נגד הזמן, מודן, ת"א, 1981.(להלן – בונדי, אדלשטיין).

2005 Theresienstadt, a guide Yehuda Huppert and Hana drori, vitalis,prague.,

[2] רות בונדי, https://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=452

[3] בונדי, אדלשטיין, עמודים:443 – 448.

[4] Theresienstadt (1944-1945): The Nazi Film Depicting the Concentration Camp as Paradise", Karel Margri, Historical Journal of Film, Vol, 12, 2, 1992.

[5] את הדברים הללו שמעתי במהלך תחקיר שערכתי לספר מדריך לגטו טרזין (ראה הערה 1), מפיה של רות בונדי.