גדעון שניר: המודל האסלאמי ההודי לעומת הישראלי

[בתמונה: ג'אמיה מסג'יד (Jamia Masjid) הוא המסגד הגדול ביותר בהודו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Shashwat_Nagpal. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

ההשפעה המוסלמית על הודו החלה עם פלישת צבאות ערביים לצפון מערב הודו כבר בשנת 643 לספירה; ובהמשך, חל הכיבוש המונגולי, שנמשך ברציפות כ- 330 שנים החל משנת 1526 עד שהובסו כליל בשנת 1858 ע"י הצבא הבריטי.

בתקופה זו חלה התאסלמות של חלקים מסוימים באוכלוסייה ההודית אם עקב כפייה בכוח החרב או מרצון בעיקר מצד בני הקסטות ההודיות הנמוכות, שמצאו מזור בתורת המוסר המוסלמית השוויונית והחומלת יותר.

היחסים בין הרוב ההינדי והמוסלמים ידעו עליות וירידות במהלך השנים אך התשתית התרבותית ההודית - המשותפת לשתי הקבוצות - הייתה איתנה מספיק כדי לשמר יחסי שיתוף סבירים. המתנגדים החריפים ביותר למוסלמים היו בני העדה הסיקית, שבעיקר סבלו מנחת זרועם הקשה של המוסלמים, שפלשו לשטחיהם בצפון מזרח הודו.

כאשר קמה תנועת לעצמאות לאומית בהודו בתחילת המאה ה- 20; והחלו לדבר על שחרור הודו מהשלטון הבריטי, התפתח עימות, לעיתים אלים, בין ההינדים והתנועה האסלאמית, שתבעה אוטונומיה נרחבת. לאחר שהתנועה האסלמית דחתה את הרעיון של מהטמא גנדי (ראו תמונה משמאל) להקמת הודו עצמאית, כמדינה חילונית המכבדת חופש פולחן דתי אישי, הגיעה הממשלה הבריטית למסקנה שלא ניתן לגשר בין שני הפלגים היריבים והחליטה על חלוקת הארץ.

[תמונתו של מהטמא גנדי משמאל היא נחלת הכלל]

כך החלה נדידת אוכלוסייה אלימה על פי השיוך הדתי, המוסלמים למדינת פקיסטן המערבית ופקיסטן המזרחית, מצד אחד, והינדים וסיקים שנאלצו להגר ללב הודו. יחד עם זאת, התיר גנדי למוסלמים החפצים בכך להישאר בהודו, כתוצאה מכך נותרו בהודו כ 12% מוסלמים (לעומת % 20 קודם החלוקה) ובשל כך נרצח גנדי עי סיקי שראה בכך טעות היסטורית.

נוצר מצב, שחלקים משטחי הודו הבריטית במערבה ומזרחה נגזרו ממנה לטובת המדינה המוסלמית המפוצלת, עם פרוזדור יבשתי המחבר בין שני חלקיה.

בעקבות ריבוי מעשי טרור מוסלמי, השכילה הודו מאוחר יותר "לשכנע" את פקיסטן המזרחית להיפרד מהמערבית, ושמה הוסב לבנגלדש. היום, המוסלמים בהודו הם בעלי זכויות אזרח שוות לחלוטין, שותפים פעילים בכול מוסדות השלטון, רבים מהם משרתים בצבא ונלחמים מול פקיסטן - האויבת המוסלמית המרה של הודו - ומדי פעם נבחר מוסלמי כנשיא הודו, כדי לשמר איזון והרמוניה ככול שניתן. כל זה בצד עימותים דתיים, המתפרצים מדי פעם בסין בין ההינדים והמוסלמים; בעיקר, נוכח ריבוי פעולות טרור מוסלמי, שהודו סובלת ממנה לעיתים קרובות ביותר. החגים הרשמיים בהודו כוללים את אלו המוסלמים, הנחגגים ע"י הכול, ללא הבדלי דת.

[בתמונה: טעימה מהשלכות הסכסוך בין הודו לפקיסטן. לכתבה המלאה ב- ynet, לחצו כאן]

והמודל המזרח תיכוני?

כל זה אינו אלא הקדמה לתמונת מצב התאום במזרח התיכון. המודל ההודי הזה תואם מאד את שהתרחש אצלנו.

הפלישה הערבית לשטחי ישראל של היום העמיקה, עם צבאות אימפריות וחליפויות ערב שפשטו מדי פעם על האזור שהרומאים העניקו לו את השם "פלסטינה". זאת, לאחר שהדבירו במאמצים רבים את מרד בר כוכבא בשנת 136 לספירה, כדי למחוק את זכר יהודה המורדת.

[למאמר: 'בר כוכבא: מרידה ולקחה…', לחצו כאן]

ההגירה המוסלמית העמיקה לכאן בעקבות מלחמות האסלאם במסעות הצלב על השליטה במעבר דרך ארץ חיוני זה, שנתמכה מאד עם הכיבוש התורכי שיזם הגירה מואצת וכפויה של ערביי הסביבה לצורכי האימפריה בפלסטין. יש להניח בסבירות רבה שחלק ניכר מהיהודים שלא הוגלו ע"י הרומאים ונשארו בישראל, התאסלמו עם הזמן, כפי שמעידים ממצאי מחקר על הימצאותם של גנים יהודיים בקרב רבים מערביי ישראל (אף שהם עושים מאמצים ניכרים לאמץ זהות כנענית שורשית  כ"הוכחה" לקיומם במקום לפני העברים..).

הבריטים הגיעו לאותה מסקנה על הצורך בהפרדה, כאשר משני צידי מדינת ישראל קיימת ישות ערבית, הגדה המערבית ורצועת עזה; בהבדל אחד, שאין פליטים בהודו. כל ההגירה המסיבית התאקלמה במקומה החדש, ללא כול תביעות, ללא מחנות פליטים ובלי אונר"א, המשמר את הפליטות לנצח. וגם ישראל עושה מאמץ לבדל את הרצועה מרמאללה, כפי שבנגלדש נפרדה מפקיסטן, אך בפחות הצלחה.

וגם כול זה אינו אלא הקדמה לדבר החשוב הבא תחת הכותרת: "נקודת אור מבליחה באפלה":  

במוסף פסח "שישבת" של "ישראל היום" פורסם ראיון מרתק עם צעירה מוסלמית שבחרה להתגייס לצה"ל ומשרתת היום כחיילת חי"ר קרבית השואפת לשירות קצונה, כדי להגיע הכי רחוק שהיא יכולה, במטרה לתרום למדינה בה היא חייה:

[לכתבתה המלאה של בת חן אפשטיין אליאס ב'ישראל היום', לחצו כאן]

בראיון מתארת החיילת את תהליך החלטתה לנטוש את האיבה ליהודים המאפיינת את חבריה בכפר העולזים לשמע כול אירוע בו נרצחים יהודים, ומגיעה לתובנה שחיי השיתוף והתרומה ההדדית למדינה היא הדרך הנכונה.

נדרש אומץ לב חריג ביותר ללכת נגד הזרם המרכזי האנטי יהודי בכפר, המלווה באיומים בלתי פוסקים להתנכל לה ולבני משפחתה. חשיבותו הרבה של המהלך היוצא דופן בו נקטה ברמה האישית שיש בו כדי לחולל סדק, אף אם זעיר, בחומת הטאבו נגד מדינת ישראל.

יש להניח שאין היא הראשונה, אך המוכנות לחשוף את סיפורה האישי, אף אם בעילום שם מחשש ליקיריה, אמנם אור קטן, אך נוכח האפלה - עוצמתו מוכפלת שבעתיים.

הסיפור המרגש הזה מצטרף לעשייה המבורכת של הכומר גבריאל נאדף (ראו תמונה משמאל), המעודד צעירים ערבים בני העדה הנוצרית, לקשור את גורלם עם המדינה היהודית ולשרת בצה"ל.

[בתמונה משמאל: הכומר גבריאל נדאף. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ldorfman. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הדמיון בין שני המודלים מרתק ומעורר מחשבה: האם המודל הזה של חיי השיתוף האזרחי בין ההינדים והמוסלמים בהודו, יכול להתרחש גם במדינת ישראל? ואם כן, מהם התנאים ההכרחיים לכך?

לתשובתכם הקוראים.

[למאמר: (חלק מ-) המגזר הערבי בישראל משתנה!', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

3 thoughts on “גדעון שניר: המודל האסלאמי ההודי לעומת הישראלי

  1. Pingback: המגזר הערבי בישראל באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. גיורא
    אכן, הניתוח שלך נכון. הודו מגדירה עצמה כמדינה חילונית המקבלת חופש פולחן דתי חופשי. למרות זאת מתרחשים פעולות איבה קשות מדי פעם בין המוסלמים ושאר בני הדתות האחרות בהודו יחד עם מאבקים על שימור אתרים היסטוריים (מקדשים או מסגדים שהפכו אופיים באמצעות השתלטויות עוינות). יש לציין שהודו מוכת מעשי טרור מוסלמי, אלא שהאירועים בתת היבשת מוצנעים ואינם זוכים לתהודה עולמית למעט עם מעורבים בהם זרים, כמו האירוע האחרון במומבי 2008.
    לציין, שהודו התנגדה להקמת מדינת ישראל בטענה שאין מקום להקים מדינה יהודית אלא של "כול אזרחיה" והעוינות הפוליטית נמשכה עד 1992 שנה בה נפתחה שגרירות ישראל בדלהי. ועדיין, קיימת עוינות לישראל בקרב הפקידות הממשלתית המסורתית כפי שמתבטא בתמיכה עקבית נגד ישראל בכול החלטות האום, למעט לאחרונה עם עליתו לשלטון של נרנדרה מודי כאשר הודו החלה להצביע "הימנעות" בהחלטות האום, למרות שמודי ונתניהו שכשכו רגליים יחפים במי הים התיכון… ועיסקאות נשק רווחיות שעשו את ישראל ליצואנית הנשק השנייה בגודלה של הודו.

    השאלה- האם חרף ההבדלים המשמעותיים כפי שציינת בחילוניות לעומת הלכה דתית- ניתן יהיה ליצור במדינת ישראל משהו המתקרב ליחסים בין מוסלמים והונדים בהודו? מה נדרש , אם בכלל ליצירת קירבה במקום העוינות ההיסטורית?

  3. יש הבדל אחד גדול בין המצב בהודו למצב פה. הודו היא מדינה הודית ואפשר להיות הודי ברהמין, בודהיסט, נוצרי, מוסלמי , סיקי ואתאיסט. ישראל מוגדרת היום כמדינה יהודית. מי שלא נולד לאם יהודיה הוא לא יהודי וחי במדינה של יהודים. אפילו אם הוא דובר עברית בלבד, צם ביום כיפור, משרת בצה"ל ואוכל פלאפל הוא לא נחשב יהודי. המיעוטים בארץ מוסלמים, נוצרים ודרוזים לא רק שאינם יהודים אלא גם שפתם ותרבותם שונה. הם אזרחים לא יהודים במדינה יהודית. כל ההודים הם אזרחים הודים במדינה הודית. בהודו הדת מפרידה בין האזרחים מרצונם כי בהודו יש הפרדה בין הדת והמדינה. בארץ אין הפרדה בין הדת והמדינה והמדינה משייכת כל תושב לדת מסויימת לעתים בכפייה. הישויות הדתיות מהוות תת מדינות אבל רק אחת מהן היא בעלת הבית. מעניין מה מעמד ברהמינים או בודהיסטים בפקיסטאן ובבנגלדש. האם הם כמו המוסלמים בישראל או כמו המוסלמים בהודו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.