שמואל ניר (סמו): ההתשה ומבחן ההסתגלות

[בתמונה למעלה: מבחן ההסתגלות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי dimitrisvetsikas1969 לאתר Pixabay]

[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]

אלוף משנה במיל' שמואל ניר (סמו) ז"ל היה עמית במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור בפיתוח תורות לחימה, בעיקר בתחום העימות המוגבל.

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2002, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו; ולאור תוצאות מבצע 'שומר החומות'...

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

הערה טכנית: במאמר המקורי עזה סמו שימוש במושג 'הוגעה' כתחליף ל'התשה'. במאמר זה הוחלף המושג במושג המקורי.

*  *  *

[להרחבת המושג: 'התשה', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'העימות המוגבל' - 'עימות בעצימות נמוכה' (LIC), לחצו כאן]

הקדמה

במציאות של מעטים מול רבים, שלהם תקווה לעקור אותנו ממולדתנו, היה על האבות המייסדים להבטיח את הישרדותנו הפיזית. הכלי העיקרי, המאפשר את הקיום  הפיזי, הוא הכוח הצבאי.

"העוצמה הצבאית של ישראל, על-פי תורת/תפיסת הביטחון, היא להרתיע את הערבים מלצאת נגדה למלחמה ולהכריעם במלחמות שיפרצו, כאשר ההרתעה תתגלה כבלתי מספקת"[1].

תורת/תפיסת הביטחון, שגובשה לאור המציאות הביטחונית של מעטים מול רבים, נשענת על שלושה מושגי יסוד: הרתעה והכרעה כביטוי לעוצמה, והתרעה, שנועדה  להצביע  על התמוססותה של ההרתעה , ולהתריע על מועד פקיעתה, מוקדם ככל האפשר.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן] [להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'הרתעה', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'התרעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]

ההרתעה  של מדינת ישראל נשענת על האלמנטים הבאים:
  • הפער באיכות הכוחות הקונבנציונליים והיכולת הבלתי-קונבנציונלית;
  • הערבויות הביטחוניות שארצות הברית מעניקה למדינת ישראל;
  • היכולת לתת התרעה בזמן ולסכל הפתעה;
  • כושר הכרעה.
  • קונצנזוס בעם למידת חיוניותו של הביטחון, והנכונות לשלם את מחיר הביטחון.
כל אלה אמורים לשכנע את המדינות העוינות אותנו, כי מלחמה רבתי איננה עומדת במבחן הכדאיות, ותוצאותיה הצבאיות ידועות מראש. חלקו של הצבא באבטחת קיומינו הוא חד משמעי ומכריע מול איום קיומי. עליו להתמודד עם מי שמנסה לכלותנו בכוח הזרוע, ולמנוע זאת ממנו, אם בזכות יכולת ההרתעה ואם בזכות יכולת ההכרעה.

מכאן, שצה"ל הוא "צבא ההגנה לישראל" על פי ייעודו, ו"צבא התקפה"  על פי מהותו[2]. כלומר, האסטרטגיה הנקוטה היא אסטרטגיה של הכרעה - שבירת רצון הלחימה של האויב, ואיבוד יכולתו לפעול ביעילות. התנאים הצבאיים, שצריכים להיווצר בסיום המלחמה, ישמשו בסיס להשגת התכלית המדינית. בנוסף, אסטרטגית ההכרעה הנקוטה, נועדה להעתיק את המלחמה לשטח האויב ולקצר את  משכה ככל הניתן.

[להרחבת המושג: אסטרטגיה, לחצו כאן]

[בתמונה: צה"ל הוא "צבא ההגנה לישראל" על פי ייעודו, ו"צבא התקפה"  על פי מהותו. רכבים סורים פגועים בעמק הבכא במלחמת יום הכיפורים. המקור: דובר צה"ל]

כך נבנה צה"ל ועל זה התחנכו ומתחנכים דורות של מפקדים ולוחמים.

והנה, ניצב בפנינו סוג של עימות, העימות המוגבל, שיודע להתחכם לעוצמה ולהרתעה הנובעת ממנה, והאסטרטגיה שלו הפוכה מאסטרטגית ההכרעה - זוהי אסטרטגיה של התשה. טענתי היא, כי אסטרטגית ההתשה מקנה לבעל העוצמה יתרונות רבים מספור.

כאשר קיימת א-סימטריה משמעותית בין יריבים, העימות, עבור הצד החזק, כמוהו כמלחמה דה לוקס. אבל, היכולת לממש את יתרונותיו של בעל העוצמה היא פונקציה של כושר ההסתגלות לטבע העימות המוגבל. לצורך כך, נדרש, בראש וראשונה, להיחלץ מהמסגרת, עליה חונכנו, שבבסיסה רעיון ההרתעה, ההכרעה וההתרעה, ולפתח כושר הסתגלות, שיאפשר התמודדות עם הרעיון המסדר של העימות המוגבל ואסטרטגית ההתשה הננקטת בו.

אני מבקש להתייחס לשלוש שאלות, ובאמצעותן להדגיש את המבחן בפניו אנחנו  ניצבים - מבחן  ההסתגלות:

  1. האם אסטרטגית ההתשה הינה נכס או נטל? האם נגזר עלינו לנקוט באסטרטגיה של התשה או שמא ניתן להמירה באסטרטגיה של הכרעה?
  2. מהי הרתעה בעימות המוגבל?
  3. האם באמת היתרון בעימות המוגבל נתון ליריב או, שמא, טרם השכלנו למצות את עוצמתנו ולהטות את הכף לצידנו?

[למאמר: 'הסתגלות, ניהול מסתגל וארגונים מסתגלים', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן]

[בתמונה: האם באמת היתרון בעימות המוגבל נתון ליריב, או שמא טרם השכלנו למצות את עוצמתנו? למקור התמונה, לחצו כאן]

האם אסטרטגית ההתשה הינה נכס או נטל? האם נגזר עלינו לנקוט באסטרטגיה של התשה או שמא ניתן להמירה באסטרטגיה של הכרעה?

טבע העימות המוגבל, כנובע ממצב היסוד של א-סימטריה בוטה בין היריבים, יודע לענות על מגבלות העוצמה של היריב הנחות, ונותן תשובה ליסודותיה של תורת/תפיסת הביטחון ומענה צבאי להגשמתה:

  • בתחום יחסי הכוחות - היריב הנחות פועל באופן שאיננו מאפשר ליריב העדיף להביא לידי ביטוי את עוצמתנו. כך שאין משמעות להרתעה.
  • בתחום ההתרעה - היריב  הנחות פועל באופן המזכה אותו ביתרון מודיעיני ומקשה על מתן התרעה.
  • בתחום ההכרעה- היריב הנחות מכיר בעוצמה היתרה שיש ליריב העדיף, ובהיותו נחות בכוחו, הוא בוחר להכריע את המערכה, לא בשדה הקרב אלא על ידי שינוי תודעתה של  החברה.

כלומר, העימות המוגבל יודע להתחכם ליסודותיה של תפיסת הביטחון, לעוצמה ולהרתעה הנובעת  ממנה  ולכושר  ההכרעה וההתרעה במובנו  האסטרטגי.

למרות היכולת להתחכם לעוצמתנו, מצב היסוד של א-סימטריה בוטה מותיר בידי היריב הנחות רק אסטרטגיה אחת והיא ההתשה. לנו, לעומת זאת, נתונה האפשרות לבחור באחת  משתיים, הכרעה צבאית או התשה.

לדרג המדיני נתונה האופציה להורות על השגת הכרעה צבאית במובנה המקובל - שבירת רצון הלחימה של האויב, ואיבוד יכולתו לפעול ביעילות. אך בעימות בינינו לבין הפלסטינים, אסטרטגית ההתשה עונה טוב יותר לתנאים המיוחדים המאפיינים את העימות.

עלינו להפנים, כי העימות איננו התנגשות בין צבאות בשדה הקרב; אלא, בעיקר, התנגשות הרצונות הלאומיים. רצון לאומי לא ניתן לבטל באבחת חרב. מכאן, שעלינו לנקוט באסטרטגיה, שההכרעה בה היא שבירת רצון הלחימה של החברה, ואיבוד יכולתה לפעול ביעילות. זאת, באמצעות מהפך תודעתי בחברה, המסתייע במהלכים צבאיים. לא הכוח הצבאי יכריע את העימות!

כעת עומד למבחן כושר הסתגלותו של הצבא. מידת יכולתו לענות לטבע העימות המוגבל, ולהיערך נכונה לממש את אסטרטגית ההתשה בנדבך הצבאי-ביטחוני שלה, באופן שיתמכו את השגת מטרות העימות המדיניות. חלקו של הצבא בעימות לא נגרע. הצלחתו בלחימה תקבע, במידה מכרעת, את משך העימות ומחירו, ואף תשפיע על תוצאותיו המדיניות.

עלינו להזכיר לעצמנו תמיד - ההתשה ליריב הנחות היא אילוץ. כל עוד מטרת העימות, לנו וליריבנו, הינה ברמה זהה, הא-סימטריה הבוטה מעמידה למבחן את כישורינו למצוא את  הדרך הנכונה למצות את עוצמתנו הצבאית. זה הדבר שיקבע, האם ההתשה היא נטל או נכס! 

מהי ההרתעה בעימות המוגבל?

הדיון בסוגיית ההרתעה איננו עומד בפני עצמו. הוא קשור בעבותות לתמורות בכלים המשמשים לעיצוב מדיניות. חל פיחות במעמדה של הפעלת הכוח הברוטלית כאמצעי להשגת מטרות מדיניות, לא כל שכן, מלחמה טוטלית או כוללת. ההסתברות להפעלת מלוא העוצמה הצבאית הולכת ופוחתת, כפועל יוצא מעוצמת ההרס  הטמונה בה. דומה הדבר לעוצמה שמכלה את עצמה.

ככל שהעוצמות הולכות וגדלות, ההרתעה מרסנת את הפיתוי לעשות שימוש בעוצמה. לכאורה, מקומה של ההרתעה נותר בעינו. למרות זאת, ההרתעה קרסה פעמים רבות, ואין בה ערובה למניעת מלחמה. כלומר, למי שמצא, כי דרך  האלימות היא הדרך, לא חולשתו הצבאית תשנה את  החלטתו. לא כל שכן, כאשר המטרה אותה הוא מבקש להשיג היא חיונית עבורו, ההרתעה נמוגה.

ראו כיצד באה לידי ביטוי חיוניות המטרה בתורת/תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל: "תורת/תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל גרסה, שמידת חיוניות האינטרס הקיומי החיובי שלה, היא מכפיל עוצמה של הכוח הלאומי, ושעוצמת המאבק על עצם הקיום גדולה לאין שיעור מעוצמת האינטרס התוקפני השלילי של מדינות ערב"[3].

בבסיס רעיון ההרתעה עומדת הנחת היסוד, כי המרתיע והמורתע פועלים על פי אותו הגיון, כלומר, מבחן  הכדאיות זהה לשני היריבים, ולא היא  בעימות המוגבל. הא-סימטריה הבוטה בין היריבים כמוה כשתי שפות שונות והגיונות שונים. במידה שהיריב הנחות ידבר בשפת יריבו, והגיונו יימצא זהה לזה של יריבו, הוא נידון לכיליון. הקו המנחה אותו בפעולתו הוא לפעול מחוץ לתחום המודעות של יריבו, מחוץ לקווי המתאר של הגיונו. מכאן,  שהנחת היסוד לקיומה של הרתעה הינה קיום הגיונות זהים של היריבים. הנחה זו איננה רלוונטית לעימות המוגבל - ההרתעה, שנועדה למנוע מלחמה איננה  תופסת, ולראיה, עצם התרחשותו של העימות.

בנוסף, בעימות המוגבל לא יכולה להתקיים הרתעה במובן האסטרטגי. המסה היא תודעתית. מה שעומד למבחן בעימות המוגבל איננו העוצמה אלא תעצומות הנפש. מסה כזו, קשה להרתיעה בכוח הזרוע. אם לא תיווצר אצל היריב מסה קריטית של נכסים, שהפגיעה בהם או שאבדנם אינו כדאי ליריב, לא תתקיים הרתעה. לדוגמה, תהליך אוסלו, אשר נועד, על ציר הזמן, לגרום לישות חתרנית מהפכנית להפוך לישות מדינתית, לא השיג את יעדיו. לא נוצרה ישות, שפועלת על פי הגיון מדינתי, כיוון שלא נוצרה מסה קריטית של נכסים של הרשות, שלא כדאי היה לסכן, במהלך העימות. כלומר, לא הייתה מסה להרתעה.

[בתמונה: ההוגעה ליריב הנחות היא אילוץ... למקור התמונה, לחצו כאן]

למרות כל זאת, אני מבקש לטעון, כי כל עוד מתקיימת התנגשות רצונות שלא ניתנים להגשמה ללא תשלום מחיר, ההרתעה בעימות המוגבל נותרה ותיוותר רלוונטית, אך היא תלבש מובן אחר - ההרתעה מועתקת מהמובן האסטרטגי לו היא משויכת, מניעת מלחמה, למישור הטקטי - מישור הלחימה.

לפיכך, אני מציע, להבחין בין  הרתעה,  שתכליתה  למנוע  מלחמה לבין  הרתעה  בלחימה, תוך  כדי  עימות.  כלומר,  הרתעה  בסיסית  מול  הרתעה מצבית;  הרתעה בעלת  מובן  אסטרטגי מול  הרתעה בעלת  מובן  טקטי  ומערכתי.    

מאפייני  ההרתעה בעימות המוגבל

בבסיס רעיון ההרתעה הטקטית, בעימות המוגבל, עומדת הנחת היסוד, כי המרתיע והמורתע אינם פועלים על פי אותו הגיון, כלומר,  מבחן  הכדאיות,  אם להיכנס לעימות, איננו זהה לשני היריבים. ההרתעה בלחימה, בעלת המובן הטקטי, נועדה לנתב את הלחימה באופן הנוח לנו, ולמקומות הנוחים לנו, באמצעות הנחלת תחושה של אי ודאות, שתוצאתה היא רתיעה, הימנעות. 

[להרחבת המושג: 'אי ודאות', לחצו כאן]

לדוגמה:

  • הימנעות היריב מלעשות שימוש בתאי שטח מסוימים, בשל אי ודאות לגבי נוכחותנו האפשרית בשטח.
  • הימנעות היריב מלעשות שימוש בשיטות לחימה מסוימות, בשל אי ודאות לגבי המענה שלנו.
  • רתיעה מלעשות שימוש בסוגי אמצעי לחימה (אמל"ח) מסוימים, בשל אי  ודאות לגבי אופן התגובה.

כפי שאתם נוכחים לדעת, תחומי ההרתעה הם צרים, ויש לקחת בחשבון, שמשכם מוגבל בזמן, עד אשר אי הודאות מוסרת.

הסיבות לכך נטועות, ביסודו של דבר, במצב היסוד של א-סימטריה בוטה בין היריבים, המאלצת את היריב החלש למצוא דרך לחימה, המבטלת את הפוטנציאל הגלום ביכולת הצבאית של היריב החזק. הדרך לעשות זאת היא באמצעות:

  • שיטות לחימה, הממירות את יחסי הכוחות ביתרון מודיעיני.
  • כושר הסתגלות והתחדשות.
  • המרת הזמן הקצוב לזמן בלתי מוגבל. זמן בלתי מוגבל כמוהו כהמחאה פתוחה. הוא מאפשר את חופש ההחלטה, לבחור את המועד הנכון לפעול בו.

[בתמונה: א-סימטריה בוטה בין יריבים, מאלצת את היריב החלש למצוא דרך לחימה, המבטלת את הפוטנציאל הגלום ביכולת הצבאית של היריב החזק. למקור התמונה, לחצו כאן]

המשמעות הנגזרת מכך היא, כי על מנת להרתיע בלחימה, עלינו להבטיח:

  1. ליצור הרתעה מתמשכת - עלינו לתכנן מראש, ולאורך זמן, מצב של אי ודאות רציפה.
  2. בבואנו לבצע מהלך, שנועד להרתיע, עלינו להביא בחשבון, שככל שהמטרה חיונית יותר, היכולת להרתיע קשה יותר. מכאן, שעלינו לברור מהלכי הרתעה ותגובה, שלא יעצימו את תחושת חיוניות המטרה ואת הנכונות  להילחם.
  3. כושר למידה והסתגלות גבוהים מאלה, בהם ניחן הצד הנחות בעימות.

ברמת המערכה הצבאית, עלינו לחתור להנחיל תחושת אי ודאות בקרב כל אלה הלוקחים חלק בלחימה בצד היריב. אי ודאות, היוצרת חוסר אמון, חוסר ביטחון פיזי, תחושת איום, תחושת  פגיעות, חרדה - מביאה לרתיעה ולהימנעות.   

על מנת ליצר את התוצרים והאפקטים בלחימה ברמה הטקטית, נדרשת הוכחת עליונות רציפה בלחימה, שמשמעותה נטילת היוזמה.

השילוב בין היכולת ליטול את היוזמה עם יתרוננו כבעלי העוצמה, מאפשר את קיומה של אי ודאות רציפה, שתוצאתה רתיעה והימנעות  בלחימה, הן ברמה הטקטית והן ברמת המערכה.

ככלל, עלינו לחפש כל דרך לעצב מציאות, שבה ההרתעה מקבלת את מובנה  האסטרטגי גם בעימות המוגבל. בכך, נוכל להביא לידי ביטוי את יתרוננו ועוצמתנו כמדינה. בעת הזאת, תנאי לכך הוא, כי ברשות הפלסטינית יימצאו די נכסים, שאבדנם איננו עומד במבחן הכדאיות.

עיצוב מציאות, שבה ההרתעה היא בעלת מובן אסטרטגי, מוטלת, בעיקרה, על כתפי הדרג המדיני. עלינו (הצבא וכוחות הביטחון) מוטלת האחריות, לעיצוב הצבאי של אותה מציאות. כלומר, להגיע ליכולת של הרתעה טקטית ומערכתית.

יתכן, שהוכחת יכולת ההתמודדות שלנו, כאומה וכצבא, בעימות המוגבל, יש בה כדי לגרום ליריב מחשבה שניה טרם יבחר, בעתיד, בדרך העימות המוגבל.

האם באמת היתרון בעימות המוגבל נתון ליריב או, שמא, טרם השכלנו למצות את עוצמתנו ולהטות את הכף לצידנו?

במקרים שבהם עוצמת חיוניות המטרה זהה בשתי החברות היריבות, יש לבעל העוצמה יתרון בסיסי על-פני יריבו. יתרונותיו החומריים מאפשרים הקצאת המשאבים הנחוצים לבניית מענה לעימות על-פי התפתחותו; יתרונו הטכנולוגי מאפשר השגת יתרונות בתחומי המודיעין ופיתוח אמצעים למצבים משתנים; כושר הניידות שלו, טווחי הפעולה ויכולת הפעולה הרציפה שלו מאפשרים לו להציב ליריב מצבי אי-ודאות ממושכים ודילמות חדשות בקצב שימנע מהיריב הנחות את נטילת היוזמה. היריב ייאלץ להתגונן ולא יוכל ליצור תהליך התשה אפקטיבי הפוך.

מדוע זה לא קורה?

לידל הארט (ראו תמונה משמאל) כותב בספר "מחשבות על המלחמה"[4], כך:

[תמונתו של בזיל לידל הארט משמאל היא נחלת הכלל]

"הפילוסופים והמדענים כאחד הוכיחו, שיכולת ההסתגלות היא סוד הקיום. ואולם, ההיסטוריה היא רשימת מקרים שלא נעשו בהם שינויים במועד הנכון. ומסתבר, שהצבאות, שעקב המשימה המוטלת עליהם היו צריכים להיות המוסד בעל יכולת ההסתגלות הגבוהה ביותר, התגלו כמוסד הפחות גמיש  מכול, דבר שפגע בתפקודם."

כיצד קביעה זאת מתיישבת עם הצלחתו של צה"ל לשמור על יתרונו האיכותי על פני המדינות העוינות אותנו? מדוע זה לא קורה גם בעימות המוגבל?

התשובה טמונה בכך, שהעימות המוגבל, בין יריבים א-סימטריים, מבוסס על  עולם תוכן אחר מזה המוכר לנו במלחמה רגילה, ובא לידי ביטוי באסטרטגיה הננקטת בו. בעוד שבמלחמה משיגים את ההכרעה באמצעות תמרון  הכוחות, הרי בעימות המוגבל אין באפשרותו של הצד הנחות ליצור חיכוך בעוצמה גבוהה, לאורך זמן. מכאן, שהוא נמנע מהתנגשות פיזית, חזיתית, בעלת חיכוך גבוה, ובוחר בהתנגשות תודעתית, שמסתייעת בחיכוך פיזי נמוך.

העימות המוגבל מועתק בעיקרו לרובד המנטלי. ההתנגשות הזאת אינה בין צבאות, אלא בין כוח הרצון הלאומי וכושר העמידה של שתי החברות בעימות. ההכרעה בעימות המוגבל כמוה כמהפך תודעתי בחברת היריב ובקרב לוחמיה. המערכה מכוונת לתודעה, והמחולל את המהפך התודעתי הוא תמרון דעתה של החברה. האפקטים הנדרשים לתמרון הדעת הם בעיקרם תודעתיים ומופשטים, ורק מיעוטם צריכים להיות פיזיים או גשמיים.

ככל שעולם התוכן, שעליו מבוסס העימות, הוא מופשט יותר וקשה יותר לכימות, תהליך ההסתגלות מורכב יותר עבורנו. עולם התוכן האחר, המופשט, איננו תואם את תרבותנו וחינוכנו.

תמרון הדעת הוא מעשה אמן, הניחן ברגישות אנושית ובטביעת עין מדינית, ביכולת לזהות את רחשי הלב של היריב, באורך רוח, בכושר למידה, ביצירתיות, בנחישות ובהבנת הנסיבות המדיניות המשתנות. למרות כל זאת, ביכולתנו להקהות את משקלם של המרכיבים המופשטים ולהטות את הכף לצידנו. מילת המפתח היא נטילת היוזמה. נטילת היוזמה פירושה, הצבת מכשולים חדשים בפני היריב בתדירות, שאין ביכולתו להעמיד למכשול פתרון. מי שניחן ביכולת להתחדש כל העת, יוצר, כל פעם מחדש, מעין שפה חדשה, שבה מתנהל העימות. בכך נשמרת היוזמה בידיו.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[להרחבת המושג 'יוזמה', לחצו כאן]

על מנת להבטיח פיתוח שפה רלוונטית, המכשול הראשון אותו עלינו לצלוח הוא להתגבר על תפיסות ומושגים עליהם חונכנו, כדוגמת תפיסת ההרתעה, ההתרעה וההכרעה, ולהיפתח למובנים אחרים של מושגים אלה ואחרים.  שאם לא כך, לא נוכל ליצור נגישות מנטלית לשפת היריב, הזרה לנו, הנדרשת  על מנת לפתח את אותה שפה מתחדשת.

היחלצות מכבלי המוסכמות, לימוד מעמיק של טבע העימות וטבע היריב הם התשתית לנטילת היוזמה.

על מנת ליטול את היוזמה ולשמרה, לאורך זמן, כלומר, להתחדש כל העת, נדרש לטפח את תרבות השאלה, כגלגל המניע את הלמידה, וכתנאי להתחדשות. חשיבותה של הלמידה בעימות המוגבל, צריך שתקבל ביטוי ראוי בחינוך הצבאי. לצד עקרון הדבקות במשימה וכחלק ממנו, יש להוסיף עיקרון משלים, והוא - הדבקות בשאלה.

השילוב שבין היכולת ליטול את היוזמה, ביחד עם יתרוננו כבעלי העוצמה,  מאפשר את הטיית הכף לצידנו. לשם כך, עלינו להבטיח, שכושר הלמידה  והיישום שלנו יהיו עדיפים על פני אלה של היריב הנחות.

סיכום

התשובה לשלוש השאלות הנדונות מעמידה למבחן את היכולת שלנו כחברה וכצבא להסתגל לאילוצים, שאותם מכתיב העימות, במובן המדיני, ולטבע העימות המוגבל. מחובתנו ליצור הבנה ושפה משותפת בין מקבלי ההחלטות, החברה והצבא ולהנחיל את טבע העימות המוגבל. בזכות ההבנה המשותפת, נוכל למצות את היתרונות שבהתשה, לעצב מציאות של הרתעה, ולהשקיע את המאמץ והמשאבים החומריים והרוחניים להטיית הכף לטובתנו. כלומר, לעמוד במבחן ההסתגלות.

[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1]   ישראל טל, 'ביטחון לאומי' - מעטים מול רבים, תל אביב, דביר, עמ' 61.

[2]    ישראל טל, שם, עמ' 52.

[3]    ישראל טל, 'ביטחון לאומי' - מעטים מול רבים, תל אביב, דביר, עמ' 215.

[4]   בזיל לידל הארט (1989), מחשבות על המלחמה, תל אביב, מערכות, עמ' 42-43.

One thought on “שמואל ניר (סמו): ההתשה ומבחן ההסתגלות

  1. במקרה נקלעתי למאמר החשוב הזה ואני מבקש להגיב בקצרה כמה הערות אינטואיטיביות:
    1.נאמר כאן שלכאורה יש בידי ישראל שתי האפשרויות : הכרעה והתשה. אך לדעתי בפועל קיימת רק אחת והיא ההתשה מכך שאין קונצנזוס פנימי בקרב ממשלות חסרות רוב מוצק המאפשר משילות אחראית ובמיוחד עקב היעדר מדיניות ברורה ותכליתית והיעדר גיבוי בין לאומי – לצאת למשימת הכרעה.
    2. גורם "אי הוודאות" המוצג כאן כיתרון של הצד החזק- הוא חסר משמעות: אין לצד השני בעיה של אי-וודאות לגבי מהלכיה האפשריים של ישראל. שכן כול תכנית, רעיון, או אפילו דיון, נתון הדלפה ומחלוקת גלויה בכול אתרי התקשרות. החמאס למשל יודע היטב שישראל לא תצא למערכה מכרעת וגם לא לעימות מוגבל בזמן בחירות, בעוד הוא משוחרר מכול מגבלות שכאלה.
    3. בהתמודדות על "כוח הרצון והנחישות" המוצג כאן ובצדק כמהווה גורם מכריע בקרבות התשה, התחושה היא שדווקא הצד השני חזק ונחוש יותר מאיתנו ומוכן להקרבה עצמית כפי שישראל הייתה ב- 48 והיום כבר הרבה פחות. היום ניתן לזהות בישראל שכבות חברתיות רבות שאימצו למשל את תחושת "אשמת הנכבה", וסרסו עצמם לדעת באמצעות חישוקים ומגבלות משפטיות ואתיות באופן שמותו או נפילתו של חייל בשבי מכתיבים את סדר היום הלאומי יותר מאשר היבטים ברמה האסטרטגית (כפי ש רון בן ישי כתב על כך בפירוט רב).
    4.גורם הזמן: ליריב שלנו יש אורך רוח וסבלנות הרבה יותר גבוהה משלנו. לא אצה לו הדרך להיכנס בכלל למשא ומתן בו יידרש לוויתורים ופשרות, כפי שלא זז במילימטר מהצהרותיו, בעוד שישראל נסוגה מכול קו אדום שאי פעם הציבה לעצמה בתהליך המשא ומתן. וגם אין לו אופוזיציה מבית כמו "שלום עכשיו" המוכנה לשלם תמורת ה"עכשיו" כמעט כול מחיר. כבר ערפאת אמר באחת ההזדמנויות ש"אנחנו (הפלסטינים) יכולים לחיות על פיתות וזיתים עוד הרבה זמן, אתם (היהודים) לא יכולים".
    5. מילכוד: נראה שההגדרה הרלוונטית יותר למצבה של ישראל היא מילכוד. המתאר מצב בו הצד הנחשב חלש יותר, גורם לצד הנחשב חזק יותר- להיכנס למה שמכונה בור של חול טובעני, כאשר כול ניסיון להיחלץ ממנו רק מגביר את שקיעתו בעוד שכולם עומדים מסביב ומאיצים בו "נו תעשה כבר משהו..". מבצע צוק איתן היא דוגמא טובה לכך.
    כיצד נחלצים ממילכוד כזה? קודם כול עושים כול הנדרש כדי לא ליפול בו, ולהתחיל עי הגדרה נכונה מיהו באמת הצד החזק ומי החלש בהתמודדות הזו ולאמץ דרכי פעולה גמישים ומשוחררים יותר ממגבלות לא אפקטיביות. ולעיתים, צר לי לאמר, נדרש מישהו מבחוץ, שיושיט מקל להיאחז בו ..אבל זה כבר דיון אחר.

    ללא ספק, כוח הרצון והנחישות- הם המכריעים בהתמודדות זו על ההישרדות במזרח התיכון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.