אבי הראל: אלמנט המסורת בכשרותם של בעלי החיים המותרים באכילה

[בתמונה: אלמנט המסורת בכשרותם של בעלי החיים המותרים באכילה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 3dman_eu לאתר Pixabay]

[בתמונה: אלמנט המסורת בכשרותם של בעלי החיים המותרים באכילה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 3dman_eu לאתר Pixabay]

איסור אכילה במקרא מופיע כבר בסיפור גן עדן בו נצטווה האדם שלא לאכול מעץ הדעת. חרף איסור זה, האדם אינו עומד בפיתוי ואוכל ממנו. התוצאה של אכילה זו קשה מנשוא. הוא מגורש עם חוה אשתו, ונאלץ לעבוד קשה על מנת לשרוד. לאחר מכן, איסורי האכילה במקרא מובאים בספר ויקרא ונשנים בספר דברים...

[לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב-21 במרץ 2022

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת שמיני השלישית במניין הפרשות בספר ויקרא עוסקת בעיקר בחטא נדב ואביהוא בעת חנוכת המשכן. על חטאם של נדב ואביהוא הרחבנו במאמרים קודמים [1].

ציר מרכזי נוסף בהמשך הפרשה נסוב על בעלי חיים טהורים וטמאים שמותר/אסור לאכלם [2]. איסורי אכילה בחלוקה כזאת או אחרת נמצאים אצל עובדי אלילים, בודהיסטים, ברברים ובני תרבות המערב. הללו ניסחו כללים של מה מותר לאכול ומה אסור, כאילו יש משהו מובנה בפעולת האכילה הדורש, חלוקה שכזו.

כאשר אנו חוזרים לרגע לפרשת בראשית, לבריאתו של העולם, אנו מוצאים שהאדם שנברא ביום השישי, הוגדר לו מראש תפריט אכילה אלוהי כדלקמן:

"הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה".[3]

[לקובץ המאמרים על פרשת בראשית, לחצו כאן]

[בתמונה משמאל: הבחירה האם לאכול מעץ הדעת היא בחירה בין טוב לרע, תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי darksouls1 לאתר Pixabay]

אולם, גם בתפריט זה מצוי יוצא דופן האסור באכילה: "מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות"[4].

הבחירה האם לאכול מעץ הדעת (ראו תמונה משמאל) הינה בחירה בין טוב לרע, לשון אחר – יש באקט האכילה מטען סמוי וכבד של מוסר שאם עוברים אותו יכולים להתדרדר לכאוס מוסרי ותאולוגי. האל מנסה את האדם ומעמיד אותו בניסיון של איסור אכילה ובעצם אומר לו כי יש לו כאן ניסיון של בחירה בין טוב לרע. האדם, בעזרתו האדיבה של הנחש לא עומד בפיתוי ומביא על עצמו ועל המין האנושי כולו את הגירוש מגן עדן.

[בתמונה משמאל: הבחירה האם לאכול מעץ הדעת היא בחירה בין טוב לרע, תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי darksouls1 לאתר Pixabay]

אם בגן עדן לא היה לרע ממשות, הרי שבעולם הכאוטי שהאדם יצר בחטאו יש לרע קיום ממשי. רוע זה מדרדר את האנושות לכאוס מוחלט ובעטיו מגיע המבול. לאחריו מתחילה האנושות את קיומה מחדש, והאל מתיר לאדם לאכול בשר שהיה אסור באכילה קודם לכן:" ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את הכל"[5]. קודם שננסה להסביר את פשר ההיתר המפתיע לאכול בשר לאחר המבול, נתייחס בקצרה כיצד אנו יודעים מה מותר לנו לאכול לפי הדיאטה האלוהית הכתובה במקרא.

היתר האכילה של בעלי החיים השונים הינו על פי סימני טהרה:

  • בבהמות, המקרא דורש שהם יפריסו פרסה, שהיא התעבות קרנית בקצה האצבע, ושפרסה זו שתהיה שסועה לשניים.
  • בנוסף הן צריכות לעלות גרה, שמשמעותה לעיסת המזון מחדש. תכונה זו מאפשרת לבעלי חיים אלה לעכל במהירות כמויות גדולות יחסית של אוכל מהצומח, היות והוא נבלע כמעט ללא לעיסה. לאחר מכן, הבהמה מעלה את המזון מקיבתה הקדמית לפיה לועסת אותו היטב ובולעת אותו בשנית.
  • בדגים, סימני הטהרה הם סנפיר וקשקשת. סנפיר הוא אמצעי שחייה המורכב מסחוס ומעצם. הוא מחובר בדרך כלל למערכת העצמות הכללית של הדג. הקשקשים הם גידולי עור שטוחים שיש להם מגוון של צורות וצבעים.
  • בממלכת העופות אין סימנים; והמקרא מביא רשימה של העופות האסורים באכילה, היות ודרך המקרא להביא את המועט[6]. היחס המספרי של העופות שמותר לכאורה לאכלם לעומת האסורים באכילה גדול בעשרות מונים.
[בתמונה: בממלכת העופות אין סימנים; והמקרא מביא רשימה של העופות האסורים באכילה, היות ודרך המקרא להביא את המועט. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי RitaE לאתר Pixabay]

[בתמונה: בממלכת העופות אין סימנים; והמקרא מביא רשימה של העופות האסורים באכילה, היות ודרך המקרא להביא את המועט. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי RitaE לאתר Pixabay]

לפי רשימות אלה, היה בזמן קדום לאבותינו אפשרויות רבות יותר של אכילת בעלי חיים, היות שהייתה להם מסורת על בעלי חיים המותרים באכילה, בנוסף לסימנים המקראיים, מסורת שהלכה ונשתכחה עם השנים. הד לדבר אנו מוצאים בדרשת חז"ל על המונח המקראי:" זאת החיה אשר תאכלו"[7], בצורה הבאה:" זאת החיה אשר תאכלו, מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל ואומר להם זו תאכלו וזו לא תאכלו, את זה תאכלו מכל אשר במים, זה תאכלו וזה לא תאכלו, את אלה תשקצו מהעוף, את אלה תשקצו ואת אלה לא תשקצו, זה לכם הטמא, זה טמא וזה לא טמא"[8].

על פי ההלכה, סימנים בבעלי חיים שמטהרים אותם או פוסלים אותם לאכילה אינם מספיקים. יש צורך באלמנט נוסף שדברנו עליו והוא המסורת של שרשרת הדורות לגביו. אין הכוונה כאן לסוג של פולקלור עממי, אלא מסורת זו צריכה להישען על מקור עתיק ומוסמך, ועל שימורה של מסורת זו באופן הראוי, כדברי חז"ל:" נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי"[9]. בדורות מאוחרים יותר, סמכו הציבור על רבנים ושוחטים שהחזיקו במסורת אודות בעלי חיים, מסורת שהסתמכה על מקור אמין ואותנטי, היות כפי שאמרנו אין הכוונה למסורת שזה מקרוב באה, ואין לה סימוכין כלל.

אמינותה של מסורת זו הוכחה במרוצת הדורות, שכן בכל קהילות ישראל ידעו על פיה מה מותר או אסור לאכול. האחידות הכללית על אכילת מזון כשר היה אחד הדברים המשותפים לכלל העם היהודי, ודווקא הקפדה זו על הדברים הידועים והמוכרים, לצד תרבות השפע המערבית של הדורות האחרונים, דחקה לקרן זווית בעלי חיים מותרים נוספים שהמסורת התירה אותם לאכילה.

כך למשל, המסורת לגבי אכילת חגבים[10], שהיו נאכלים בעתות מצוקה, לא נשמרה, פרט לעדת יוצאי תימן, כמו גם המסורת על אכילתן של ציפורי שיר קטנות או חיות בר אחרות כדוגמת הג'ירפה[11], שהיא מותרת באכילה לכתחילה, אולם נדירותה גרמה לכך שהיא לא הייתה כלולה במסורת החיות הטהורות המותרות.

[בתמונה: המסורת לגבי אכילת חגבים שהיו נאכלים בעתות מצוקה, לא נשמרה, פרט לעדת יוצאי תימן. התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Josch13 לאתר Pixabay]

[בתמונה: המסורת לגבי אכילת חגבים שהיו נאכלים בעתות מצוקה, לא נשמרה, פרט לעדת יוצאי תימן. התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Josch13 לאתר Pixabay]

אחרית דבר

איסור אכילה במקרא מופיע כבר בסיפור גן עדן בו נצטווה האדם שלא לאכול מעץ הדעת. חרף איסור זה, האדם אינו עומד בפיתוי ואוכל ממנו. התוצאה של אכילה זו קשה מנשוא. הוא מגורש עם חוה אשתו, ונאלץ לעבוד קשה על מנת לשרוד. במקביל, בעטיו של חטא זה האנושות מדרדרת ברמתה המוסרית לתהום של כאוס מוחלט, וכעונש על כך האל המקראי מוחה את האנושות על ידי מי המבול, פרט לנוח ומשפחתו. לאחר המבול, האל מתיר לאדם לאכול בשר שהיה אסור עליו קודם לכן. יתכן שההסבר לכך הוא שהאדם השולט בבריאה, אינו יכול לעמוד באמות המוסר של הצמחונות, ושיגעון השליטה שלו על כלל היקום מחייב אכילת בשר, אכילה שיש בה פגם מוסרי מובהק.

לאחר מכן, איסורי האכילה במקרא מובאים בספר ויקרא ונשנים בספר דברים. המקרא מפרט את סימני הזיהוי המאפשרים לאכול בעלי חיים, אולם בעולם ההלכה קיים אלמנט נוסף לסימנים אלה - מסורת מוצקה ברורה ומהימנה אודות בעל החיים המותר באכילה. במרוצת הדורות בשל מאורעות שונים שפקדו את עם ישראל, כדוגמת: עקירת עם ישראל מארצו לגלות, הזמן הרב שעבר מהתקופה הראשונית ועד ימינו והעובדה, שקהילות רבות הגיעו למקומות בהן לא היו בנמצא בעלי חיים כשרים, הרי שהמסורת אודותם נעלמה, והם נאסרו באכילה. כך קרה לאכילת חגבים, שהיו מותרים בדורות קודמים, וכך קרה גם לג'ירפה, שהיא בעלת סימני הכשרות הנחוצים, אך חסרה מסורת על אכילתה. עקרונית, ניתן להחזיר עטרה ליושנה, ובאמצעות מחקר מדעי מדוקדק ניתן להחזיר לרשימת בעלי החיים המותרים באכילה את אלה שאיבדו את המסורת אודותם בציר הזמן ההיסטורי.

[לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות

[1] אבי הראל, מהות חטאם של נדב ואביהוא בחנוכת המשכן, ייצור ידע, מרץ 2016;

אבי הראל, מות שני בני אהרון ומותו של עוזא, ייצור ידע, אפריל 2018;

אבי הראל, חטאם של בני אהרון והקשר לדוד ולמיכל בת שאול, ייצור ידע, אפריל 2017.

[2] על טעמים באיסור זה  ראה  - אבי הראל, הטעם של מאכלות אסורות לפי הרמב"ם, ייצור ידע, אוגוסט 2018.

[3] בראשית, פרק א', פסוק כ"ט.

[4] שם, פרק ב', פסוק ט"ז.

[5] שם, פרק ט', פסוק ב'.

[6] ראה – בבלי, חולין, דף ס"ג, עמוד ב'.

[7] ויקרא, פרק י"א, פסוק ב'.

[8] מדרש ספרא, פרשת שמיני, ב'.

[9] ראה הערה 6.

[10] ראה – זוהר עמר, הארבה ואכילתו במסורת ישראל, דברי כנס בבר אילן, 14.4.1999, עמודים: 11 – 12.

[11] על כשרותה של הג'ירפה ראה – זהר עמר, ארי ודניאל  זיבוטפסקי, תחומין, כ"ג, תשס"ג, עמודים: 491 - 499.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *