אבי הראל: וכבוד ה' מלא את המשכן – הכיצד?

[בתמונה: ארון הקודש במשכן. איור מ- 1897 מאת צ'ארלס פוסטר. התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים של פרשת פקודי, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת פקודי המסיימת את ספר שמות, מסכמת את כלל מלאכת המשכן. הפרשה מציינת כי את הציוויים שקיבלו בני ישראל, שהוכנסו לארון במשכן, יש שם נוסף והוא עדות, כדברי הפסוק:" וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן"[1]. הביטוי ארון העדות מול הביטוי ארון הברית, וכן המושגים לוחות העדות ולוחות הברית מלמדים שהמילה עדות קשורה לביטוי ברית, ועל פי הנאמר בתהילים יש ביניהם תקבולת נרדפת: " אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ, בְּרִיתִי  וְעֵדֹתִי זוֹ, אֲלַמְּדֵם"[2].

על פי הנאמר על אתר בפרשתנו, העדות כי סוג של דבר ממשי, חפץ, שיש לשים אותו בארון. אשר על כן, לא מדובר בהיבט מופשט אלא בדבר מוחשי. הדבר עולה גם במקומות אחרים במקרא, כדלקמן:" וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים"[3]. על סמך הדברים האלה חוקרי המקרא הגיעו למסקנה[4], כי נוסח עשרת הדיברות שהוריד משה מהר סיני הוא הנוסח של הברית אותו כרת האל המקראי עם בני ישראל, כפי שנאמר בספר מלכים:" אֵין, בָּאָרוֹן, רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב--אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"[5].

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי spirit111 לאתר Pixabay]

גם בתרבויות המזרח הקדום[6], אנו מוצאים מילים שהקשרם דומה למילים המקראיות ומביעות משמעות דומה. כך למשל בחוזי הברית מספירה, הכתובים ארמית, מצויות המילים עדן ועדיא, שפירושן תנאי הברית שהריבון מטיל על נתיניו. במקורות אכדיים אנו מוצאים את המילה ade, בשימוש דומה למקור הארמי. מילים אלה, בצורת הריבוי שלהן קרובות למושג עדות המקראי. על פי הממצאים ממלכת חת, היה מוכר הנוהג להטמין ליד פסלי האלים לוחות שעליהן נכתבו דברי הברית. נוהג זה חופף לנעשה במשכן, עת נתנו את העדות, שהייתה כתובה על לוחות הברית כאמור, לארון ברית ה'. יתכן שמנהג זה, של נתינת העדות לארון ה', משתקף גם בהמלכתו של יורם מלך יהודה על ידי יהוידע הכהן:" וַיּוֹצִא אֶת-בֶּן-הַמֶּלֶךְ, וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הַנֵּזֶר וְאֶת-הָעֵדוּת, וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ, וַיִּמְשָׁחֻהוּ; וַיַּכּוּ-כָף--וַיֹּאמְרוּ, יְחִי הַמֶּלֶךְ"[7].

בסוף מעשה המשכן כבוד האל יורד ושוכן בתוכו. הצירוף כבוד ה', שכיח מאוד במקרא, ופירושו תכונה או תכונות שונות הנמצאות באל. בדרך כלל צמד מילים אלה, נכתב בהקשרים של התגלות אלוהית, ומציינים כאמור לתכונות חיצוניות של האל, כפי שאנו מוצאים למשל בספר יחזקאל: "וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמָעְלָה; וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמַטָּה, רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר"[8].

כבוד ה', מובא במקרא גם בצירוף המילים, הוד, הדר, אור, מלא ועוד. מתוך העובדה שהעם יכל לראות את כבוד ה', משמע שהמדובר בעטיפה חיצונית בלבד, היות ואין האדם יכול לחזות את האל עצמו, כדברי המקור הבא:" וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי"[9]. לכן המקרא כאשר הוא מתאר את החוויה ברגע שהעם ראה את כבוד ה', ישנה שמחה לצד חרדה:" וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם.  ; וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם"[10], הנפילה של העם באה מיראה בגלל מראה כבוד ה'.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

לכל היסודות הללו, של יראה וכבוד כאשר האל מופיע בכבודו, יש מקבילה בספרות האכדית. כבוד ה' האכדי הינו מסכת נוראת הוד, שפרט לתיאור פולחני היה מסכת של קרניים מפחידות בדמותן של חיות מיתולוגיות. זאת בדומה לתפיסה המקראית שאומרת שאין בן תמותה יכול לראות את פני האל אלא רק את כבודו.

בפרשנות הפילוסופית של ימי הביניים, מתייחס הרמב"ם למושג כבוד ה' באופן הבא:"... מלא הוא שם משותף, אשר בעלי-הלשון   משתמשים בו לגוף השוֹרֶה בגוף אחר וממלא אותו: ותמלא כדה (בראשית כ"ד, 16); מלֹא העֹמר לאחד , וכמותם רבים. הוא גם משמש במשמעות של גמר זמן-מה קצוב  וסיומו: וימלאו ימיה (בראשית כ"ה, 24); וימלאו לו ארבעים יום (שם, נ', 3). כן הוא משמש במשמעות שלמוּת המעלה ותכליתה: ומלא ברכת ה' (דברים ל"ג, 23); מִלֵּא אֹתם חָכמת לב (שמות ל"ה, 35); וימלא את החָכמה ואת התבונה ואת הדעת (מלכים א', ז', 14). במשמעות זאת נאמר: מלֹא כל הארץ כבודו (ישעיה ו', 3), ופירושו: כל הארץ מעידה על שלמותו כלומר, מצביעה עליה. וכן דברו: כבוד ה' מָלֵא את המשכן (שמות מ', 34). כל לשון מליאה שאתה מוצא אותה מוסבת על האל היא במשמעות זאת, ולא שיש גוף הממלא מקום. אלא אם אתה רוצה לפרש כבוד ה' כמציין את האור הנברא אשר נקרא כבוד בכל מקום  , והוא אשר מלא את המשכן, אין זה מזיק"[11] .

אחרית דבר

לאחר גמר מלאכת המשכן, מושמים בארון ברית ה' לוחות הברית שמשה הוריד מהר סיני. לוחות אלה, הם נוסח הברית בין האל המקראי לבני ישראל. לאחר שמניחים את לוחות הברית בארון הברית, מסופר כי כבוד ה', מילא את המשכן.

האם מדובר באל עצמו? לפי פסוקי המקרא השונים, המדובר בגילוי של תכונה אלוהית בלבד, היות שלא ניתן לחזות את דמותו של  האל  בעיניים אנושיות. הפרשנות הפילוסופית אודות צמד המילים כבוד ה' הינה ענפה, ולפי דברי הרמב"ם שנזכרו כאן, היינו יכולים לחשוב ולטעות כי האל ממלא פיזית את מקום המשכן ולא היא. הפסוק וכבוד ה' מלא את המשכן, פירושו אם כן הוראה על שלמות ודבר מרומם ונשגב. אין הכוונה כאן כלל ועיקר שגוף אלוהי ממלא את המשכן כפי שניתן היה לחשוב. ולפי פרשנות זו, חשיבותו של  המשכן אינה קשורה רק לשכינת האל בתוכו אלא  בעיקר למעשיו של האדם.

[לאוסף המאמרים של פרשת פקודי, לחצו כאן]

מקורות

[1] שמות, פרק מ', פסוק כ'.

[2] תהילים, פרק קל"ב, פסוק י"ב.

[3] שמות, פרק ל"א, פסוק י"ח.

[4] עולם התנ"ך, ספר שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 220 – 221.

[5] מלכים א', פרק ח', פסוק ט'.

[6] ראה הערה מספר 4.

[7] מלכים ב', פרק י"א, פסוק י"ב.

[8] יחזקאל, פרק א', פסוקים:  כ"ז – כ"ח.

[9] שמות, פרק ל"ג, פסוק כ'.

[10] ויקרא, פרק ט', פסוקים : כ"ג – כ"ד.

[11] מורה נבוכים, חלק א', פרק י"ט, (מהדורת שוורץ)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.