הכוהנת הגדולה של הגישה הטיפולית בשב"ס

[תמונה: כריכת הספר: להיות אסיר: החיים בבית הסוהר וחוויית המאסר לאילנה (אילי) גולדברג ז"ל. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לאוסף פרסומיה של ד"ר אילי גולדברג באתר, לחצו כאן]

"הכוהנת הגדולה של הגישה הטיפולית בשב"ס" חזרה בספר חדש...

פחות מחודש אחרי שאיבדנו את ד"ר אילנה (אילי) גולדברג ז"ל יצא לאור ספרה השלישי, שעליו עמלה כמעט עד הסוף: "להיות אסיר: החיים בבית הסוהר וחוויית המאסר" (ראו תמונה בראש המאמר). כמה סמלי... כמה אופייני לאילי... להזכיר לנו שהיא פה איתנו לזמן רב, דרך החומרים הייחודיים והחשובים שתרמה לארון הספרים שלנו - ושל שירות בתי הסוהר....

הספר הזה מצטרף לשני ספריה הקודמים: התמכרות, הסתגלות למאסר ומועדות בקרב אסירים בישראל; ו- האתגר בניהול אנשים מאחורי הסורגים (ראו תמונות הכריכה למטה).

אם הספר הראשון תאר את אוכלוסיית האסירים; והשני את אתגרי ניהול בית הסוהר, הספר השלישי מוקדש לאסיר עצמו, לחוויותיו ולכאביו, ליכולתו להסתגל לחיי הכלא ולקשרים שלו עם העולם שבחוץ.

שלושת הספרים הללו מהווים נכס צאן ברזל לכל העוסקים בכליאה: אנשי שירות בתי הסוהר, חוקרים וסטודנטים וגם רבים אחרים, שהנושא מסקרן אותם ומגרה את דמיונם.

הכוהנת הגדולה של הגישה הטיפולית בשב"ס

התמזל מזלו של שירות בתי הסוהר שמציאות חייו חייבה אותו להחזיק בשני סוגים קוטביים של עובדים - עובדי ביטחון מחד גיסא; ואנשי טיפול מאידך גיסא - כששדרת המפקדים שלו נוצרת מתמהיל של השניים. השילוב הזה יוצר מאבק תמידי בתוך הארגון על מהות ועל דרך (ולא רק על תככים ועל אגו כבארגונים דומים אחרים...). הוא הפך את שב"ס, משך שנים, לארגון שהצליח להפיק מעצמו הרבה יותר מארגונים דומים בסביבתו המשימתית.

כשאנשי טיפול - עם ניסיון שטח עשיר - הופכים לחוקרי אקדמיה (מה שמכונה פרקטישיונר: אדם שבא לאקדמיה מן השטח ומשלב ניסיון מעשי עם ידע אקדמי), תרומתם יוצאת דופן, בעצם העובדה שהם מכירים בדרך בלתי אמצעית את החומרים שאותם הם חוקרים ועליהם הם כותבים.

לא היה מייצג טוב יותר מאילי, לגישה הטיפולית ולהזדמנויות הטמונות בה. ספרה האחרון מתאר את החיים בכלא ואת חוויית המאסר מנקות מבטו של האסיר. הוא מבוסס על שיחות רבות וארוכות, לאורך שנים, במסגרות הטיפול והניהול השונות. הפתיחות והייחודיות שלה הביאו לכך שאסירים שיתפו את אילי בתחושותיהם; ומכאן, היכרותה הבלתי אמצעית איתם ועם חוויותיהם. הספר כולל אפילו המלצות כיצד להתכונן למאסר, מה לעשות בזמן המאסר, ואיך להיערך לקראת השחרור מהכלא.

המחשה יוצאת דופן - לתקפות החומרים המובאים בספר - היא הסצנה המתוארת למטה:

הסצנה הזו נוצרה בעין המצלמה באופן ספונטני, כשאילי הקליטה חומרים לסדרת הכתבות "ילדי הפשע" בערוץ 10. בעוד אילי מתראיינת לפני המצלמה, ניגש אליה אסיר לשעבר בשם יחזקאל יצחק - שטופל על ידיה במחלקה הטיפולית. "את הצלת לי את החיים. אני קיבלתי את החיים שלי ממך" אמר, ונשק לה על שתי לחייה... (ראו התמונה, והלינק לסרט למטה):

[בתמונה: "את הצלת לי את החיים". אסיר לשעבר ניגש ל"ר אילי גולדברג באופן ספונטני במהלך צילום הסדרה... צילום מסך מכתבת ערוץ 10]

[לסרט ילדי הפשע בערוץ 10, לחצו כאן. המפגש של אילי עם יחזקאל יצחק תועד ברבע האחרון של הסרט]

סרטים יכולים להיות מרגשים אבל המציאות יוצרת, לעתים, סצנות מרגשות יותר...

הפתיח לספר

אולי כיוון שזה עתה הסתלקה אילי מאיתנו, משך את עיני - מכל פרקי הספר - דווקא קטע אישי, שאותו בחרה להעלות כפרולוג, ואני מביא אותו לפניכם (גולדברג, 2018, עמ' 12-11):

"... 'למה את עוזרת לי?' הייתה אחת השאלות השכיחות ביותר שנשאלתי על ידי אסירים. רבים מהם התקשו להאמין שמישהו, לובש מדים, איש חוק שמייצג את הממסד, רוצה ויכול לעזור להם.

שלושים וחמש שנים עבדתי שנים בבתי הכלא השונים, בתוך האגפים. האסירים אפשרו לי להסתכל על חייהם כמו באמצעות זכוכית מגדלת. זכיתי להכיר את עולמם של אנשים כלואים, את מחשבותיהם ורגשותיהם במצבים שונים בכלא. הייתי הגורם היחיד שהאסירים שיתפו במצוקותיהם, ליוויתי אותם במאבקי ההישרדות שלהם, הייתי להם לאוזן קשבת, תמכתי בהם נפשית באמצעות שיחות טיפוליות בשעת משבר, והייתי להם הקשר עם החוץ, אך לעתים קרובות, לא יכולתי לפתור את הבעיה הקונקרטית שהציגו מול המערכת.

[בתמונה: אילי גולדברג ז"ל - "למה את עוזרת לי..."]

בספר זה אציג את חווית המאסר מנקודת מבטו של האסיר; ואת החיים בתוך המתחם הסגור והצפוף, רווי המתח והביורוקרטיה. הריחות, הקולחות, המראות ותחושת הזמן השונה מזו של אדם חופשי, הופכים את הכלא למיקרוקוסמוס עם חוקים משלו. מסגרת חיים זו מביאה את האדם, לעתים, להתנהגות קיצונית ומוחצנת (אלימות או פעילות חיובית) או התנהגות קיצונית מופנמת (דיכאון, פסיביות ואבדנות).

הידע שלי נובע מתפקידים רבים ומגוונים שביצעתי במערכת הכליאה בישראל. התחלתי בתפקיד עובדת סוציאלית וטיפלתי בכל סוגי האסירים: נשים, נוער וצעירים, בוגרים, טעוני הגנה, אסירים ביטחוניים, אסירים בעלי צרכים מיוחדים ואסירים חולים, ובכל סוגי העבירות; ניהלתי מחלקה טיפולית לגמילה מסמים ועבריינות; הייתי ממונה על עתירות אסירים; הקמתי את בית הסוהר לנוער "אופק", וניהלתי שלושה בתי סוהר נוספים: "אשמורת", "מגן", ו"כרמל". הייתי ממונה על תחומי הטיפול, החינוך, התעסוקה, הרפואה והכליאה במחוז הצפוני.

בסוף יום העבודה, הייתי יוצאת מהכלא ונושמת את האוויר מחוץ לחומות. הרגשתי שהוא צח יותר, גם בחורף וגם בקיץ. המבט הראשון שלי תמיד היה לשמים. ראיתי את הכוכבים והירח, גם כאשר הלילה היה שחור. אחר כך הופנה מבטי אל הרכב שיוביל אותי הביתה, למבצרי ולמשפחתי, שם אוכל להירגע, לעכל את היום שעבר, לחשוב על היום שיבוא ולבקש בליבי, שהלילה בבית הסוהר יעבור בשקט ולא יצלצל הטלפון, שיגרום לי להחסיר פעימה. אירועי לילה בכלא עלולים להיות קשים, עד כדי פגיעה בגוף האדם, ואפילו בחייו. .."

[לאוסף פרסומיה של ד"ר אילי גולדברג באתר, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

  • אילנה (אילי) גולדברג (2018), להיות אסיר: החיים בבית הסוהר וחווית המאסר, ספרי ניב.
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *